לקראת שש(הם הקדימו. מזל שציפינו להם בקוצר רוח) חשבתי לרגע שאני רואה כנפיים רחוקות, כמו של עיט. אבל זה יכל להיות באמת עיט. או..."ראית את זה שם?" חצויי אחד לחש לחבר שלו והצביע לשמיים. חבר שלו צמצם את העיניים וקייטי לידי קפצה במקום כדי לראות. היא הוציאה את המשקפיים שלה מהכיס ואז נרתעה לאחור. "אלו הם!" קראה והצביעה לשמיים. כל המחנה התחיל לדבר. "איפה?" "שם! הנה!" כולם אמרו בבת אחת והתחלנו לנופף. כירון אמר לנו ללכת אחורה, והלכנו. בדיוק בזמן. הפגסוסים נחתו וכולם הריעו. צחקתי באושר, מתביישת מכדי להריע עם כולם וריין חייך בהיסוס וקייטי הריעה. רצתי כשזיהיתי אנשים בלב דופק לאחים שלי, שירדו מסוחררים מקלומפיס, הפגסוס הנאמן שלנו שמסתבר שבחר להביא אותם. הוא צהל כשהגעתי. כיוון שאני לא פרסי, לא הבנתי אותו, אבל הנחתי שהוא אמר 'אני נאמן!' "אני..אה...רק..צריך...רגע." ישי אמר ועצם עיניים. צחקתי ויפתח פער את הפה. אמא שלי חייכה ורצה אליי לחיבוק. חיבקתי אותה. "אני לא מאמינה. כשראיתי את הפגסוס בחלון שלי..." היא צחקקה מסוחררת והסתכלתי עליה בדאגה. -..."חשבתי שאני הוזה. ואז נזכרתי מה כירון אמר." היא ליטפה לי את הראש. "איך את מרגישה כאן, האנה? טוב?" שאלה בדאגה והסתכלה עליי. הנהנתי ברעד. אבא שלי הגיע והוא היחיד שהיה רגוע. טוב, הוא בטח היה כאן בעבר. הסתכלתי אליו בפליאה והוא נאנח. "שוב כאן." מלמל. צחקתי ויפתח מצמץ. "ואוו." אמר. "פגסוס זאת החיה הכי מדהימה שראיתי. אפשר אותה?" שאל וליטף את קלומפיס, שצהל בחיבה. צחקתי. "זה בן. וקוראים לו קלומפיס. והוא כבר שלי." "שלנו," קייטי אמרה בחיוך והגיעה אליי עם אופק, שקפץ כל הזמן בשמחה. איתן גם הגיע עם ריין הממורמר עדיין. ההורים שלו גם באו בלבוש דתי, והסתכלו בהפתעה לכל מקום. אימו של ריין הגניבה מבטים המומים אליו כל הזמן ואביו בן התמותה הנהן כל שנייה, כנראה בהתפעלות. "לשאלה, אתה לא יכול. הוא של המחנה," סיכמתי וקייטי מצמצה והסתכלה על יפתח, שחייך באכזבה. ישי התאושש סוף סוף וסקר את המחנה, ואז את קייטי ואופק. "כבר פגשתי אותכם." ציין ונראה שלראות מישהו מוכר כאן מרגיע אותו. חייכתי אליו והסתובבתי למחנה. כולם עשו סיורים להורים ולאחים האנושיים שלהם, והיה מאוד שמח. התחלתי להריח מדורות ומצמצתי. "בואו למדורות," אמרתי וגררתי את אחים שלי. אבא שלי בא אחרי עם ידיים בכיסים. שמתי לב שהוא התרחק כמה שיותר מאפולו והגניב אליו מבטים, והתאפקתי מלצחוק. אולם לבסוף אפולו תפס אותו וחיבק אותו- נראה שהאופי של אל השמש היה עוד שקר של ריק ריירדן. אבא שלי נאנח, השיב לו חיבוק ואז הם דיברו. צחקתי ויפתח הסתכל לכל מקום בסקרנות כמו ילד קטן.

ישי שקע במחשבות והלך בראש מושפל. "אני לא מאמין שאני רואה אל עכשיו. שני אלים." הוא מיהר לתקן את עצמו וישי הרים את הראש. "אני לא מאמין שרכבתי על פגסוס." אמר וחייכתי. "ברוכים הבאים לעולם שלי," אמרתי ואז מצמצתי כששמתי לב למשהו. ריין וקייטי נעלמו. 'נו טוב,' חשבתי בעגמומויות ואבא שלי בא אלינו בריצה מהירה. הוא נראה נבוך מהפגישה עם אפולו. "כן. שיהיה. שנלך למדורה? אני אדאג לאש." אמר ויפתח הסתכל עליו. הוא חייך לעצמו והתרחק למדורה מסויימת שלא היה בה אף אחד. הלכנו איתו וקייטי ריין וההורים והאחים שלהם הצטרפו אלינו לשמחתי, ושרנו ואכלנו מרשמלו על האש ובשר על האש. היה ממש כיף, ואני כבר לא דאגתי יותר משום דבר. אחים שלי ממש התלהבו מהמחנה להפתעתי, ואמרו שהחיים שלנו ממש מגניבים והלוואי שלהם היו חיים כאלה. אופק צחק. "כן. למרות שאני לא מקנא בקייטי." אמר בחיוך והיא החטיפה לו. הוא צחק וגם היא. יפתח חייך. ישי בהה במדורה עם מרשמלו לא אכול. "למה המדורה הזאת..." התחיל להגיד וקטעתי אותו. "זה שהיא מרגישה שונה? זה קסם של חצויים." אמרתי והוא מצמץ ובלע רוק. "אה." מלמל וחייכתי. אח שלי אף פעם לא רצה את הקיום של העל טבעי, וכשסיפרתי לו על הרוחות שראיתי עוד לפני שידעתי שאני חצוייה הוא לא האמין לי. או במילים אחרות, נלחץ. אבא שלי חייך. "קסם של ילדי אפולו, האמת." אמר וחזר לאכול מהנקניקייה החריפה שלו. 'מגניב,' חשבתי והוא צחק. הוא קורא מחשבות, הרי. זזתי במבוכה במקום ואז הלכנו במחנה. ישי התאושש קצת מההלם ודיבר בחופשיות עם האחים של קייטי וריין. אופק נזכר בכוח העל שלו (חיסול מהיר ביותר של ביסקוויטים) ואכל. איתן צחקק עם כל ביסקוויט שהוא בלע ואופק חייך בפה מלא וקרץ. אבא שלי הסתכל בחשש כל הזמן עדיין על אפולו, כאילו דואג שהוא יקח אותו לעוד חיבוק. חייכתי לעצמי, ואז כשהגענו לפתח המחנה ראיתי את נייג'ה. להפתעתי (ולהפתעת כולם) היא רצה אליי וחיבקה אותי כאילו לא נפגשנו שנים. "איפה ההורים שלך?" נאנקתי והיא צחקה.