18.8.2011

"גבירותי ורבותי, התכנסנו כאן היום, לחזות בטקס החתונה של שני החצויים האלו, בחור ובחורה מופלאים שהיה לי הכבוד להכיר ולאמן מקרוב. שניהם חצויים חזקים, והאהבה שלהם זה לזו חזקה יותר משניהם יחדיו. הם מכירים כבר שש שנים, ובכל שנה האהבה שלהם רק גדלה. הם שרדו את הגיהנום, טרטרוס הנורא, וחצו את כולו מאוהבים. פרסאוס ג'קסון, האם אתה לוקח את אנבת' צ'ייס להיות לך לאישה?"

"אין דבר שאני רוצה יותר מזה."

"אנבת' צ'ייס, האם את לוקחת את פרסאוס ג'קסון לבעלך?"

"שכחת משהו קטן."

"מה?"

"קוראים לי אנבת' צ'ייס ג'קסון."

18.8.2012

"פרסי... מ-מזל טוב. אתה עומד להיות אבא. לתאומים." ניקו אמר וחייך. וויל קד קידה.

"אתה חושב שאתה היחיד שיכול לשכור את וויל וניקו למתוח אותך?" אנבת' שאלה ונישקה את פרסי, אבל הוא התמקד רק בדבר אחד.

"אני אהיה אבא!" פרסי אמר. הוא רצה לצעוק את זה ולרוץ ברחבי רומא החדשה. איכשהו, פרסאוס ג'קסון בן התשע עשרה, שהוא בעצמו עדיין קצת ילד, יהפוך להיות אבא? יהיו לו ילדים. תאומים. עם האישה שלו. האדם שהוא הכי אוהב בעולם. אנבת' צ'ייס. בקרוב ינחת עליו הפחד, האחריות, אבל כרגע הוא רק שמח. סוג של שיכור. שיכור מאהבה - לילדים שעדיין לא פגש. הילדים שלו. של פרסי ג'קסון ואנבת' צ'ייס.

11.4.2013

"תלחצי! תלחצי! רק עוד קצת, יש כבר פתיחה של תשעה סנטימטרים. רק עוד קצת, אנבת', את מסוגלת!" וויל אמר.

"אנני, אני פה איתך. הכל יהיה בסדר." פרסי אמר.

"באמת, מוח אצה, וויל, אתם חושבים שאני לא יכולה להתמודד עם זה? החזקתי את השמיים ו-אההה!!!" אנבת' צעקה, אבל ברגע שהיא צעקה, המבט בעיניים שלה השתנה. זה היה מבט של חיה. מבט של לוחמת. מבט של מישהי שמסוגלת להכל.

"את בטוחה שאת בסדר, אנבת'?" פראנק שאל.

"את צריכה מים?" הייזל הציעה.

"את צריכה שאני אחמם אותך?" ליאו אמר והבעיר את היד שלו.

"תשתוק, ואלדס." פייפר אמרה.

"תשתקו כולכם ותנו לחבר שלי ליילד את אשתו של פרסי!" ניקו אמר. אנבת' המשיכה ללחוץ. אחרי בערך דקה, נשמע קול בכי. כל החדר השתתק.

"זה בן!" וויל הכריז והרים את התינוק .

"זה גלגלללל החייםםםם." ליאו שר, "מה? זה נראה כמו במלך האריות!"

"תמשיכי ללחוץ, אנבת'. אל תשכחי, צריכה לצאת לו אחות," וויל אמר, "סאנשיין, תשקול את התינוק בבקשה." וויל אמר והעביר לניקו את התינוק.

"2.27 קילו."

"מצויין. די ממוצע לתאומים, אנבת', אל תדאגי. תנשמי עמוק ותלחצי. סאנשיין, תעשה את מה שעברנו עליו."

"כן המפקד. אל תדאגו, אני רק מקלח אותו ועושה לו כמה בדיקות. הוא יהיה בסדר."

"ניקו הוא בחור עדין."

"אני לא עדין."

"אתה עדין. תסתום ותקלח את התינוק הזה." וויל אמר. קול בכי נוסף נשמע, "בת! ששוקלת..." וויל התקדם לכיוון המשקל, "2.6, שוב, נורמלי לחלוטין. את יכולה להירגע מבחינת משקל. תנשמי עמוק, סיימת פה להיום." וויל אמר ואנבת' התנשפה.

"את מבינה כמה חזקה את? את הוצאת שני אנשים מהגוף שלך! את הבן אדם הכי מדהים והכי חזק בעולם... ואני כל כך אוהב אותך." פרסי אמר ונישק את אנבת'.

"גם אני אוהבת אותך, מוח אצה."

"טוב... מתי אוכלים?" ליאו שאל.

"ליאו, ברצינות? אישתי הרגע ילדה!"

"האמת שגם אני רעבה."

"אישתך בדיוק ילדה! גם היא רעבה!"

"אתם רוצים שאני אזמין פיצה?" פראנק שאל.

"כן, אפשר עם אננס?" ליאו שאל.

"ממש לא! חתיכת מגעיל. לא חשבתי שאני אי פעם אגיד את זה, אבל אתה מבייש את המורשת שלי!" ניקו צעק מהחדר השני, וכדי להדגיש עד כמה הוא מאוכזב - הוא הוסיף קללה באיטלקית.

"פראנק, אתה לא רגיש ללקטוז?" הייזל שאלה.

"כן, אבל אני יכול להזמין פיצה טבעונית. גם פייפר תאכל איתי."

"פייפר, את טבעונית?"

"אני מנסה..."

"אז איזה תוספות אתם רוצים?"

"מה דעתכם על בלי כלום?" ניקו צעק מהחדר השני, "ובעיקר בלי פירות!"

"גם עגבניה זה פרי!" ליאו השיב אש.

"זה כמו שאני אשים שוקולד על נאצ'וס! איך אתה תרגיש?!"

"טעמתי את זה, זה די טעים! אז אני פשוט אבקש ממך ביס!"

"טוב, אז שלוש פיצות בלי כלום, פיצה אחת עם זיתים, פיצה נוספת עם אננס ופיצה טבעונית." פראנק אמר והזמין מהטלפון של אנבת'.

"אתם פשוט דוחים!" ניקו נהם.

"אתה קולט, פרסי? אנחנו הורים..." אנבת' אמרה.

"א-אני לא יודע... זה... גדול מידי בשבילי... אני, אבא?"

"היי, תסתכל עליי." אנבת' דרשה, "אתה אולי לא תהיה האבא המושלם, אבל אתה תהיה האבא הכי טוב שאתה יכול להיות, ואני יודעת למה אתה מסוגל."

"ואת תהיי האמא הכי טובה שאת מסוגלת להיות, ואני יודע שאת לא מסוגלת להיות פחות מהאמא הכי טובה בעולם." פרסי אמר והם התנשקו נשיקה ארוכה. דמעות של אושר טהור זלגו מעיניהם של ההורים הטריים, והתערבבו בקולות הדמעות של ילדיהם מהחדר השני. לאחר חצי שעה של בדיקות, טפיחות על השכם, חיבוקים, פיצה ובדיחות, בחדר נוספו עוד שני אנשים. תינוקות, למען האמת. תאומים זהים. בן ובת.

"וואו..." פרסי אמר, מחזיק את בנו.

"א-אני הוצאתי אותם מהגוף שלי הרגע..." אנבת' החזיקה את ביתה.

"טוב, בלונדיניים הם לא יהיו." ליאו אמר והסתכל על מעט השיער השחור שעל ראשם של התינוקות.

"איך תבדילו בניהם? הם כל כך דומים..." הייזל תהתה.

"פשוט מאוד, תסתכלו למטה."

"ליאו!"

"מה אתם חושבים?" אנבת' שאלה.

"אני חושב שהבחור הקטן הזה נראה כמו ג'ייסון. תסתכלי לו בעיניים." פרסי אמר בעודו בוהה בעיניים הכחולות הנוצצות של התינוק.

"הרבה משקל לשאת עם השם הזה. פריאטור. פונטיפקס מקסימוס..." פראנק אמר.

"והבחור הקטן ידע להתמודד איתו, נכון?" פרסי אמר וליטף את האף של התינוק.

"ג'ייסון נשמע לי מושלם." אנבת' סיכמה.

"ומה לגבי היפיופה?" ליאו שאל.

"אני חושבת שזואי." אנבת' אמרה. מסיבה מסויימת, ניקו התחיל להתעניין מאוד בשרוכי הנעליים שלו.

"הכל טוב, סאנשיין?"

"כן."

"היי... הכל בסדר?" פרסי שאל את ניקו, "אה... אתה ציפית שנקרא לה ביאנקה, נכון?"

"לא... האמת שמתאים לה זואי. יש לה מבט של לוחמת אמיתית." ניקו אמר והסתכל על התינוקת שבדיוק נשכה את פייפר - שניסתה ללטף אותה.

"באתי הכי מהר שיכולתי." סאלי ג'קסון נכנסה ואמרה, מתנשפת.

"אמא!"

"והבאתי איתי מישהו. טוב, שלושה מישהויים." סאלי הסתכלה על הדלת, דרכה נכנסו פול בלופיס שהחזיק את אסטל ופרדריק צ'ייס.

"אנבת'... אני ממש מתנצל על האיחור."

"זה בסדר. תכירו, זאת זואי וזה ג'ייסון."

"הילדים שלנו."

(הערת הכותבת: החלק הבא של הפרק נכתב כסוג של ריאיון. שאלתי את אנבת' ופרסי שתי שאלות כמה שעות אחרי שהם יצאו מחדר הלידה: תציגו את עצמכם, ו- איך אתם מרגישים.)

נ.מ. פרסי.

היי, אני פרסאוס ג'קסון, עוד מעט בן 21, הבן של סאלי ג'קסון ופוסידון, בעלה של אנבת' צ'ייס, חצוי יווני ומהיום גם אבא של זואי וג'ייסון ג'קסון - צ'ייס.

איך אני מרגיש? טוב, אני אבא. זואי וג'ייסון הם הילדים שלי. זה כדור שקצת קשה לבלוע. הם מדהימים. בוכים כל הזמן, אבל מדהימים. עדיין קשה לי לעכל את כל מה שקורה סביבי. תמיד ידעתי שאנבת' חזקה, אבל להחזיק שני תינוקות בבטן במשך תשעה חודשים? ואז להוציא אותם? בעיניי זה אלוהי. האישה שלי ילדה את הילדים שלי. אני יודע שזה נשמע משפט די רגיל, ואולי הוא נשמע מטומטם כשאומרים אותו בקול, אבל בעיניי הוא בלתי נתפס. האישה שלי ילדה את הילדים שלי. האישה שאני אוהב, ילדה ילדים שראיתי רק במשך כמה שעות, ואני כבר אוהב אותם. אני כבר לא מסוגל לדמיין את החיים שלי בלעדיהם. אני כבר לא יכול לחכות שייגדלו, להיות להם דמות אב טובה ותומכת, כזאת שחסרה להרבה חצויים.

הילדים שלי יהיו אהובים, כי באמת שאי אפשר שלא לאהוב אותם. אפילו אנבת', שמנסה להניק אותם כבר שעה ללא הצלחה לא מפסיקה לחייך. אפילו ניקו וליאו הפסיקו לריב על האם אננס הוא תוספת ראויה לפיצה כשהם ראו אותם. לי אין שום התנגדות לאננס על פיצה, כי לבחור בן 21 שעדיין צובע פנקייקים בכחול אין שום זכות להתלונן על אוכל מוזר, אבל אני לא באמת אוכל פיצה עם אננס. זה מוזר באמת. אנבת', שבדיוק סיימה את ההיריון, אבל לא את החשקים המוזרים, חלקה עם ליאו את הפיצה שלו. היא גם הוסיפה מלפפון חמוץ. איכס.

טוב, בחזרה לנושא. הפרעת הקשב שלי עוד חיה ובועטת, מסתבר. ברגע שהחזקתי את ג'ייסון הקטן, הרגשתי מן רעד בכל הגוף שלי. ידעתי שאני צריך לקרוא לו ג'ייסון. העיניים הכחולות המהפנטות של הבחור הקטן פשוט צועקות ג'ייסון. לשנייה חשבתי שאני מסתכל על ה-ג'ייסון. ראיתי כל כך הרבה עומק בעיניים שלו. הוא ללא ספק יהיה החכם במשפחה.

לזואי, לעומת זאת, יש מבט של לוחמת אמיתית, כמו שניקו אמר. אין ספק שהיא תהיה יפהפיה. הלחיים שלה מעט סמוקות משל ג'ייסון, והריסים ארוכים יותר. היא יותר נמרצת מג'ייסון, שכל מה שהוא רצה לעשות מאז שנולד היה לישון, בעוד זואי בכתה וניסתה לזוז במשך הרבה יותר מידי זמן, עד שאנבת' החליטה לנסות להניק אותם. שני הילדים שלי מדהימים אותי. כל דבר שהם עושים נראה בעיניי כמו נס. באמת שבחיי לא נהניתי כל כך ממיצמוץ או מבכי. שייבכו כמה שהם רוצים, כל עוד הם שלי. ושל אנבת'.

נ.מ. אנבת'.

שלום, קוראים לי אנבת' צ'ייס - ג'קסון, אני בת 21 (טוב, רק בעוד שלושה חודשים), אישתו של פרסאוס ג'קסון, הבת של אתנה ופרדריק צ'ייס, ומלפני חמש שעות גם אמא של ג'ייסון וזואי ג'קסון - צ'ייס. מדהים, אני יודעת.

אני מרגישה מאושרת. העוברים שגדלו לי בבטן במשך בדיוק תשעה חודשים, יצאו לאוויר העולם. הם תינוקות. ילדים. אנשים. הם הרבה יותר מסתם רעיון, בטן גדולה או מחשבה שחלפה לי בראש, הם ילדים אמיתיים. עד לפני כמה שעות, הם היו חלק ממני. הם היו בבטן שלי. עכשיו, למרות שהם כבר לא חלק פיזי ממני, אני עדיין מרגישה מחוברת אליהם. כשהם מונחים לי על החזה, אני מרגישה שלמה. כאילו ככה זה צריך להיות. ככה זה נועד להיות. שלם. מושלם. כל כך פשוט וכל כך נעים. כשאני מרגישה את חום הגוף שלהם - אני יודעת שהכל בסדר. אני לא צריכה לדאוג. הם כל כך קטנים, באורך הזרוע של פרסי, אבל יש בהם כל כך הרבה. יש בהם את ההוכחה למערכת היחסים ביני ובין פרסי. מערכת יחסים שנועדה להיות.

לי היה ברור מההתחלה שלילדים שלי יקראו ג'ייסון וזואי. שאלתי את ניקו אם זה בסדר מבחינתו מיד כשידעתי על ההיריון, והוא הסכים. לא רק שהוא הסכים, הוא תמך מאוד ברעיון. הוא אמר שבעוד זואי נלחמה על חייה, לביאנקה הייתה משאלת מוות, והוא ממש לא רוצה שלילדים שלנו תהיה כזאת.

זואי וג'ייסון היו גיבור וגיבורה, שלצערי הרב לא זכו שאף אחד ימשיך אותם. הדבר היחיד שלא ציפיתי לו היה כמה השמות באמת יתאימו להם. לג'ייסון היו עיניים חכמות, עמוקות ומשרות רוגע. הוא בכה קצת, רק כדי להודיע לי שהכל בסדר, ומיד הפסיק. אני רואה את זה כמעשה מתחשב. כשהוא רצה משהו, הוא בהה בו עד שהבנתי מה הוא רוצה. לעומתו, זואי בכתה במשך שעות, ולא הפסיקה עד שינקה. חוץ מזה, היא נשכה אותי. למרות שאין לה שיניים, או שום דבר קרוב לזה, הנשיכה כאבה מאוד.

ג'ייסון וזואי הם תאומים זהים ממינים הפוכים, דבר מאוד נדיר. השיער שלהם בדיוק כמו של פרסי, שחור ומלא יחסית לתינוקות. העיניים שלהם מזכירות את העיניים של אבא שלי, וגם את העיניים של סאלי ג'קסון - כחולות. כשאני חושבת על זה, את צבע העיניים הם לקחו משני ההורים האנושיים שלנו, אם סאלי ג'קסון לא נחשבת אלה, ואת צבע השיער הם לקחו משני ההורים האלוהיים שלנו. שילוב מושלם לטעמי.

לא רק השילוב הגנטי מושלם בילדים שלנו. הכל בהם מושלם. האהבה שלי אליהם אינסופית. כמובן שיש לי חששות, אבל לעומת לחצות את הגיהנום, לגדל את שני המלאכים האלו נראה מושלם. את האמת, בואו נעזוב את ההשוואה. לגדל אותם יהיה מושלם. אני בטוחה.

היוששש

אני יודעת כמה חיכיתם לזה, וזה סוף סוף כאןןן!!

יום שלישי במרתון חנוכה! וויייי (אני מנסה למצוא מילת התלהבות חדשה כל יום).