הערת הכותבת: קיטשיות בעוד 3,2,1...

——————

"הלוואי שלא הייתי פוגשת אותו לעולם.
הלוואי שלא הייתי מרגישה את הרגש הזה.
הלוואי שהוא היה נעלם.
הלוואי שהוא היה שלי."

אפילו הכתיבה לא מצליחה לעזור לי, לרפא אותי. אני נועצת את חוד העיפרון בדף והוא נשבר. אני לא מאמינה. אני לא מצליחה להאמין, עדיין, כעבור שלוש שעות. אני שוכבת במיטה ואני יודעת שאני רוצה לבכות. אני צריכה לבכות. אבל אני פשוט לא מצליחה לשחרר. אני לא מצליחה לשחרר את התחושה הנוראית שזורמת בגופי. תחושת הבגידה. אני יודעת, זה עלוב, אבל זה היה כל כך אמיתי עבורי. בשביל איתן זה לא היה אמיתי. זה לא היה אמיתי בשבילנו.

אני מרגישה כאילו עבדו עליי, כאילו היה מדובר סך הכל במתיחה. אין לי אהבה. היא אף פעם לא הייתה קיימת. אני, כמו טיפשה, חשבתי שמה שיש בנינו היה אמיתי, היה עצום. אבל הכל היה שקר. זו לא הייתה בדיוק התחזות, אבל ככה זה הרגיש. הוא, איתן, היה שונה. הוא לא היה איתן שלי. הוא לא היה איתן מההודעות, מהשיחות הארוכות.

זה היה נורא. לא הייתה כימיה. לא היה רגש. הוא לא היה איתן, איתן שלי. החלק הכי נורא בכל העניין הוא שאני מעולם לא הייתי שלו. זו הסיבה שבמכשיר הסלולרי שלו היו שמורים מספרים רבים של בנות אחרות. ערימה של בנות שדיברו איתו, שקבעו לצאת איתו לדייט כמוני, כמוני. הייתי רק אחת מתוך כמות בלתי סבירה של בנות. הייתי כלום. זה גורם לי להרגיש כל כך פתטית. חשבתי שהשגתי אהבה, אבל הכל היה בגדר מחשבה. אף פעם לא מציאות.

אני לא רוצה להתמודד כרגע עם כלום. אני מרגישה רע. נפנפתי את ההורים שלי עם טיעון לא משכנע במיוחד; "רבתי עם קלואי". הם כבר יודעים שאני משתמשת בטיעון הזה בכל פעם שקורה משהו. חבל שהם לא מקבלים את העובדה שאני לא רוצה לדבר. אין להם מה לתרום לי. אין לאף אחד מה לתרום לי.

אפילו קלואי לא יודעת דבר ממה שמתרחש בחיי. חבל לי שהיא לא יודעת. חבל שאני כזו דפוקה. יכולתי פשוט לספר לה, אבל לא עשיתי את זה, ועכשיו הכל כל כך מסובך.

איתן כתב לי הודעה לפני שעתיים. הוא שאל אם הכל בסדר עם קלואי. אני לא מסוגלת לענות לו. לא כרגע, לפחות. אני יודעת שאני צריכה לחתוך את זה, אבל כשאני חושבת על כל הפעמים שבהן דיברנו, כל הפעמים שבהן הוא עודד אותי, שבהן בכיתי לו בפלאפון, זה הורג אותי מבפנים. הלוואי שזה לא היה קורה. הלוואי שלא הייתי נכנסת לאתר הזה מלכתחילה.

אני לא יודעת אם לקרוא לזה שיברון לב, אבל ככה זה מרגיש. אני מסתכלת על מסך הפלאפון שלי ושמה לב שהשעה היא שמונה בערב. אני רוצה להרדם, להשתיק את המחשבות לפני שייקרה אסון בתוך המוח שלי. בדרך כלל הוא נוטה לאסונות. אני רוצה לעשות את זה, אבל בדיוק על המסך מופיעה שיחה נכנסת ממספר לא מזוהה. אני לא עונה למספרים לא מזוהים, ובמילא אני לא מסוגלת להתמודד עם אנשים כרגע, אז אני פשוט לוחצת על 'נתק' ועוצמת את עיניי.

"הלו?" קול מעומעם נשמע מימיני. אני פוקחת את עיניי בחזרה ושמה לב שהפלאפון שלי עדיין פתוח. אני מבינה שלחצתי על 'ענה' במקום על 'נתק' והלב שלי מזנק. אני מתרוממת מתנוחת השכיבה ומרימה את הפלאפון. אני לא מאמינה שזה קורה לי. אני לא מאמינה שכל זה קורה לי.

אני מצמידה את המכשיר לאוזן ונושמת עמוק. "מי זה?"

"טד." ואז אני נזכרת. טד. טד שביקש להתקשר הלילה, ואני הסכמתי לו.

"זה לא זמן טוב." אני לא מאמינה שאני מתנהגת ככה, בצורה הזו, אבל משהו בי זועם. אין לי סבלנות להיות נחמדה. אין לי סבלנות לטד, או לכל בן-אדם אחר כרגע.

"רגע, זואי," הוא אומר לפני שאני מנתקת. "אל תנתקי."

קשה לי, אבל אני מקשיבה לו בכל זאת. "אני מבין שהדייט לא הלך כמו שרצית, ואני באמת מצטער. טוב, אולי לא כל כך, כי... את יודעת. אבל... אל תהיי עצובה. תקחי נשימה עמוקה. את יכולה לתת לעצב מקום, אבל לא יותר מדי. אסור שהוא יאכל אותך. את מבינה?" הוא אומר. אני שותקת, כי אני מתחילה לדמוע. למה הבחור הזה מדבר איתי בכלל? מה הוא רוצה ממני? "זואי, אני יכול לעזור לך. את יכולה להרגיש יותר טוב." הוא ממשיך.

"איך?" אני שואלת בקול חנוק.

"בואי אליי. בואי אליי לדירה." הוא אומר. אני לא מגיבה. "כמו שסיכמנו. את לא תצטערי. אני לא באמת הולך לרצוח אותך, וגם אם כן, במצב שלך, נראה לי שאת תאהבי את זה." הוא אומר ואני צוחקת. נחמד מצידו לרצות לעודד אותי. "אני לא רוצה ללחוץ עלייך, אבל אני כן יודע מה טוב בשבילך במצב הזה. תסמכי עליי פעם אחת. את לא יכולה להשאר בבית. זה לא יעשה לך טוב." הוא צודק והוא טועה ואני לא יודעת מה לעשות.

אם הוא היה מציע לי את ההצעה הזו לפני חודש, הייתי צוחקת לו בפרצוף. עכשיו אני מרגישה אחרת. אני שוקלת את ההצעה הזו. אני חושבת עליה. זה מטורף בעיניי, אבל אני עושה את זה. "זואי, תפסיקי לחשוב על זה." קולו של טד מתפרץ שוב. "פשוט תגידי כן."

ואני עושה את זה. אני אומרת; "כן."

כואב לי הראש. הוא עלול להתפוצץ בכל רגע, ועדיף שזה לא ייקרה בזמן שאני נוהגת. הרחובות שאני חולפת על פניהם לא מוכרים לי, אבל אני יודעת שאני בדרך הנכונה. הדרך אל הדירה של טד. השעה היא עשר בלילה והפעם האחרונה שהייתי לבד בדירה של בחור הייתה ביסודי. אני לא מאמינה שאני עושה את זה. אני לא מצליחה להאמין. הנפש שלי ברחה מהגוף והחליפה אותה נפש של משהי אחרת. משהי נועזת יותר.

טד לא רחוק ממני. הכבישים סואנים, כפי שהם תמיד בניו-יורק, ואני מגיעה תוך חצי שעה. הבניין שלו מתנוסס לגובה – לא מתבלט יותר מדי בין הבניינים הגבוהים של ניו יורק. אני מכבה את המנוע ויושבת בשקט במכונית. אולי אין לי באמת אומץ כפי שחשבתי לפני מספר דקות. אני לא מצליחה להביא את עצמי ליציאה מהרכב. אני יכולה להתחרט ולחזור, אבל אני יכולה גם להיות שונה פעם אחת. אני יכולה להיות שמחה. כדי להיות שמחים צריך להעז לפעמים, וטד הבטיח לי. הוא הבטיח לי שהוא ידאג לי. אז אני יוצאת.

אני יוצאת מהרכב ואני משתיקה את כל המחשבות שמחכות בתור להתפרץ ולהתפוצץ בתוך המוח שלי. אני לא מקשיבה להן יותר. אני הולכת. אני עולה במדרגות. אני לא בכושר אבל יש בי את הכח להגיע לקומה הרביעית במדרגות, ואני עושה את זה. אני מגיעה.

הדירה של טד נמצאת ממש מולי כשאני יוצאת מחדר המדרגות. הדלת של הדירה מתקלפת ואין שום שלט שיאשר שזו אכן הדירה שלו, אבל המספר "12" שמשורבט בצורה לא מובנת מעל הדלת מוכיח שמאחורי הדלת מחכה טד. אני דופקת פעמיים, ולפני שאני מספיקה להגיע לפעם השלישית, הדלת נפתחת.

בפתח עומד טד. לחץ מתפשט באיזור החזה שלי. אני נמצאת בדירה שלו ואני לא יודעת מה להגיד, איך להגיב. אולי הוא באמת מתכוון לרצוח אותי. אני בדרך כלל מאוד זהירה ומחושבת, אבל לא הפעם. אני פשוט נותנת לבחור הזה לנצח פעם אחר פעם. אנחנו לא מכירים וזה כל כך מטורף, אבל בכל זאת, אני מרגישה כאילו אני יכולה לסמוך עליו. יש לו פרצוף של בחור שאפשר לסמוך עליו. אבא שלי תמיד אומר שאפשר לזהות מה הכוונות של אנשים לפי הפנים שלהם, וטד לא נראה כמו מישהו שבא להזיק.

"את באת." הוא אומר בפליאה. "את באמת באת."

"כן, אני מניחה. הנה אני."

הוא צוחק ומשפשף את עיניו. "סליחה. תכנסי. אני פשוט ממש מופתע. את יכולה לראות את זה."

הדירה שלו קטנה. אני לא יודעת אם הוא גר לבד, אבל בעצם, אני לא יודעת כלום. הדירה מעוצבת בסגנון רטרו ובתוך תוכי אני אוהבת את זה, על אף שכל חיי חייתי בבית שעוצב בעיצוב מודרני. הספה החומה בצד הסלון נראית בלויה וכך גם רוב הרהיטים בבית. זה מוכיח לי שטד לא טורח להחליף רהיטים מפה לשם.

אני שמה לב שטד נועץ בי את עיניו, ומבינה שאני חוקרת את הדירה יותר מדי זמן. הוא בטח לא מבין מה אני עושה. נחמד שהוא לא מעיר לי, אלא רק נותן לי להביט סביבי ולגמוע את מראה הדירה. השתיקה יפה לנו. הדירה דוממת. אפשר לשמוע מהקומה הרביעית את הצפירות בכבישי ניו-יורק, אבל משום מה, כאן, בבניין הזה, זה לא משנה. האווירה רגועה וטד צדק. אני מרגישה יותר טוב.

"מה את חושבת?" טד שואל. הוא נראה מתוח.

"טוב, אתה צריך ללכת לסיבוב באיקאה." אני מחייכת בשלווה.

"תקחי אותי יום אחד. אני לא טוב בדברים האלו." הוא אומר. אני שמה לב שאנחנו קרובים. מתי זה קרה? "אבל את צודקת. העניין הוא שיש לי שותף בדירה שאובססיבי לפרטי אספנות. הוא אוהב דברים ישנים. גם אני, אבל הרהיטים כבר מתחילים לקבל צורה אחרת."

"אני אוהבת את זה. אני אוהבת פרטי אספנות." אני לוקחת עוד מבט סביבי.

"טוב, כן, גם אני. האמת היא שהפלתי את כל העניין הזה על השותף שלי כי נראית לי מזועזעת. זו הייתה בחירה שלי לעצב את הדירה ככה." הוא מגרד את עורפו. זה מצחיק אותי. למה חשוב לו כל כך למצוא חן בעיניי? חוץ מזה, הוא צריך לדעת שזו לא משימה קשה במיוחד.

הכתף שלי כמעט נוגעת מתחת לחזה שלו. הוא גבוה ממני בהרבה. זה מוזר לי שאני צריכה להרים טיפה את הראש כדי להסתכל עליו, אבל בתוך תוכי אני גם אוהבת את זה.

"את צמאה?" הוא שואל וזה נשמע מלוכלך כשזה יוצא מפיו. אני מסמיקה, וזה בטח מורגש במעלה הצוואר שלי, כי הוא מסתכל בדיוק בנקודה הזו. "רעבה?" הוא ממשיך. אני מרימה את עיניי אליו. גם אני לא בדיוק הסתכלתי לו בעיניים.

"מים יספיקו לי."

אני מסתכלת על הגב שלו כשהוא מוזג לי מים. אני אוהבת את הפשטות שבפגישה הזו. הוא לא ניקה את הדירה בשבילי, ולכן היא הפוכה לגמרי. הוא לא ארגן שתייה, או אוכל, והוא שמח שבחרתי רק במים, כך הוא אומר. אנחנו מתיישבים על הספה החומה והיא חורקת. זה מצחיק אותי. הוא מקניט אותי בצורה חמודה על כך שאני צוחקת. אני מסבירה לו שאני כנראה אצחק מלא בהמשך, כי אני מתביישת וזו הדרך שלי להתמודד. הוא מסתכל עליי כשאני אומרת את זה ומחייך.

"זה חמוד." הוא אומר לבסוף.

"כן? לא יודעת, זה טיפשי."

"אני אוהב את זה. אני אוהב טיפשי."

"בגלל זה קראת לי? אני יודעת עד כמה טפשית נשמעתי בפלאפון. בטח זה נשמע לך נורא טיפשי שהייתי עצובה בגלל הדייט הזה."

הברך שלו נוגעת בירך שלי לפתע. שנינו קופצים מזה. אני צוחקת. "אל תדברי איתי על הדייט הזה. אל תדברי איתי על מה שקרה היום. את צריכה לשכוח מזה." הוא אומר, ושוב, הוא צודק. אני צריכה להכחיש. אני צריכה להתרכז בו. הוא יעזור לי. הוא הבטיח.

אנחנו שותקים שוב, אבל פה זה נעים לי. אולי הליפסטיק האדום ששמתי היה בחירה מוגזמת, כיוון שעיניו לא מרפות משפתיי. זה מעלה בי שאלה מסוימת והגוף שלי מתחמם, כי אני נבוכה לשאול אותה. הלילה עשיתי דבר אמיץ. למה שלא אעשה עוד אחד, גם אם מדובר בשאלה מטופשת להחריד? הוא אמר שהוא אוהב טפשי בכל מקרה. "התנשקת פעם?" אני שואלת ומיד מתחרטת. לא ידעתי עד כמה דפוק זה יכול להשמע עד שהוצאתי את זה מהפה שלי.

השאלה שלי מגוחכת בעיניו. אני יודעת. אני סתומה. "כן. את לא?" הוא שואל ואני כבר לא רוצה לענות לו על שום שאלה.

בכל זאת אני עונה. "לא." אני יודעת שלכל אחד יש את הקצב שלו, אבל לא נוח לי בסיטואציה הזו בכל זאת.

"זה מלחיץ אותך?" הוא שואל. נראה שהוא לא מזלזל בי, אלא פשוט סקרן.

"כן. אני חושבת על זה לפעמים. על איך זה, או עם מי זה יהיה." אני שמה לב לכל תנועה שלי. הידיים שלי משולבות מתחת לרגליי, וכפות רגליי מתפתלות בתוך הנעליים. הוא, לעומת זאת, נראה נינוח. אני מקנאה בו.

"איך את חושבת שתהיי?"

"גרועה." אני אומרת. הוא מחייך באופן אוטומטי. זה לא מרתיע אותו וזה משמח אותי. "אני פשוט לא רוצה שהפרטנר שלי ישנא את זה, אבל אני גם יודעת שאני לא אהיה טובה." אני מסבירה והוא מהנהן בהבנה.

"אני הייתי גרוע בפעם הראשונה. אמנם לא ידעתי מה לעשות, אבל היה לי ביטחון של נער שלא מבין כלום מהחיים שלו, ובגלל זה באותו זמן הייתי בטוח שאני מעולה."

"ואז מה קרה?"

"נפרדתי מהילדה שהייתה חברה שלי, זו שהתנשקתי איתה. היא התעצבנה וסיפרה לי שהייתי גרוע בכל דבר משותף שלנו, ובמיוחד בנשיקה הראשונה." הוא מושך בכתפיו ושוב אני צוחקת. הוא מנחם אותי. הוא מעודד אותי. "את רוצה לעשות את זה? להתנשק?" הוא שואל.

"כן, בסופו של דבר."

"עכשיו?" הוא שואל ואני בולעת רוק. אלוהים.

"אני לא יודעת..."

"אני לא אשפוט אותך. אני אהיה הידיד ההומו שיעזור לך להתאמן."

אני צוחקת. "אתה באמת רוצה להיות ידיד שלי?"

"לא." הוא אומר כמעט במידיות.

אני שותקת. אין מצב שאני אומרת כן, אין מצב שאני אומרת כן, אין מצב שאני אומרת כן. אז אני שותקת. הוא מבין את הרמז ומתחיל להתרומם. "אני אפנה את הכוס שלך." הוא אומר ולוקח את כוס המים הריקה מהשולחן.

הלחץ עולה בחזי ואני לא יודעת מה לעשות ומשהו דוחק בי להגיד; "כן, אני רוצה להתנשק עכשיו." אני לא מאמינה שעשיתי את זה. זה יוצא מהפה שלי ללא שליטה. הוא נעצר במקומו. הכוס לא נופלת מידיו, אבל זה לא היה מפתיע אם זה היה קורה. הוא מסתובב על עקביו. אני עוקבת אחרי הצעדים שלו חזרה אליי. הוא מניח את הכוס על השולחן ומתיישב מולי.

"בטוחה?" הוא שואל במקום להסתער על זה, וזה מטורף בעיניי, כי אם זה היה סרט הוא היה מנשק אותי ישר. וכל זה, כל מה שקורה, לחלוטין נראה לקוח מסרט.

אני מהנהנת בראשי באיטיות על אף שאני בכלל לא בטוחה. הוא מתקרב אליי עוד קצת ועכשיו אנחנו ממש קרובים. אני יכולה להשבע שלא הייתי קרובה ככה לבחור אף פעם. הוא הראשון. הוא כורך את ידיו סביב צווארי. יש משהו באחיזה שלו בצוואר שלי שהיא נוקשה אבל רכה, וזה מהפנט אותי. הצוואר שלי חם והידיים שלו קרות והמצח שלי בטעות נוגע באף שלו ואנחנו צוחקים, כי זה באשמתי. אני באמת גרועה אבל לו זה לא אכפת, וגם לי לא, אם להיות כנה. אני נותנת לו לקחת את הפיקוד וכך הוא עושה. הוא מצמיד את שפתיו אל שפתיי והן נעות ביחד, בקצב אחיד, ויש לו טיפה טעם של אלכוהול, ואני לא שותה אלכוהול בדרך כלל אבל זה טעים לי! זה טעים לי! ואני צורחת בלב כי זה טוב. זה מרגיש טוב. זה לא מביך, זה לא גרוע. זו נשיקה אמיתית.

אני בתוך מערבולת ואין לי שליטה על שום חלק בגוף שלי. היד שלי נוגעת בשיערו וזה הרצון שלה עכשיו. השיער שלו רך ואני מושכת אותו טיפה והוא אוהב את זה כי הוא מחייך. הוא נושך את הלשון שלי. הלב שלי דופק חזק, כל כך חזק. הוא עומד לצאת מהמקום. החזה שלי עולה ויורד ואני פוקחת את עיניי כדי לראות שגם החזה שלו עולה ויורד וזה מרגש אותי, כי החזה שלנו עולה ויורד באותו קצב. אני אמשיך לנצח, אני אמשיך לנצח אם זה תלוי בי, אבל זה לא תלוי בי, וטד מתנתק ממני. אני פוקחת את עיניי והשפתיים שלו אדומות, מרוחות בליפסטיק האדום שהעברתי אליו.

הוא צוחק. "הייתי חייב, אלא אם כן את רוצה לעבור למיטה שלי?"

אני צוחקת גם כן. אני לא יודעת מה קרה פה הרגע. אני לא יודעת איך להגיב. "לא היום." אני מחייכת ואנחנו מתנשמים ביחד.

"אם את חושבת שאת גרועה, אז הלוואי שהייתי גרוע כמוך בנשיקה הראשונה שלי." הוא מעיר וגורם לי לחייך. הוא צדק. זה באמת היה רעיון טוב לבוא לפה, כי בשלב הזה כבר שכחתי מאיתן לגמרי.

"הכל בזכותך. לא נתת לי מקום לטעות."

הוא מושך בכתפיו. "אין בעד מה."

הוא אמנם לא אומר את זה ברצינות אבל בתוך תוכי אני באמת מודה לו מכל הלב על הכל; על כך שהוא השכיח ממני את איתן, על כך שהוא הופיע בחיי, על ההשראה לעיצוב הדירה הבאה שלי ועל הנשיקה הכי טובה שהייתה לי – וכן, אני יודעת שלא הייתה לי לפניו שום נשיקה, אבל אני בטוחה בכך שזו תהיה הנשיקה הכי טובה שהייתה ושתהיה לי אי פעם.

תודה לך, טד באטלר.

—————-

היי, תנו לי סימן לנוכחותתת!
מה אתם חושבים על הפרק?

מקווה שנהנתם :) יום טוב!