מחר.

מחר זה היום הגדול. מחר מערכת היחסים שלי ושל איתן תקבל תפנית. כבר חשבתי על הכל. שתי אופציות עומדות לפנינו; הברזה נוספת וניתוק הקשר, או הגעה של שנינו וקידום הקשר למקום אמיתי. ואני בוחרת להגיע. סוף כל סוף תהיה לי מערכת יחסים אמיתית. סוף כל סוף תהיה לי אהבה. אני לא יכולה להגיד שאני רק נרגשת, כיוון שעם כל ההתרגשות יש בי גם הרבה חרדה. אני נוהגת למלא את עצמי בהבטחות שמראה זה לא הכל, אבל זה לא באמת ככה. איתן עלול להראות לא טוב בעיניי, ואני לא יכולה להתעלם מהעניין הזה. במערכת יחסים בריאה צריכה להיות משיכה פיזית. אני לא יכולה פשוט להעיף את זה מעליי.

זה הפחד העיקרי שלי כרגע, על אף שקיימות עוד הרבה סכנות במפגש הזה של שנינו. אנחנו עלולים לשנוא זה את זו, ובכל זאת אנחנו לוקחים את הסיכון. התאהבתי במי שהוא מאחורי מסך, אבל האם אני אתאהב גם בדמות המוחשית שלו? את זה אני לא יכולה לדעת, ולכן אני רועדת מהמחשבה על כך.

בכל אופן, אני מנסה לא לחשוב על זה יותר מדי. זו דרך ההתמודדות הקבועה שלי. להכחיש. להדחיק. למחוק. זה עובד לי ברוב הפעמים. עכשיו אני מנסה להתרכז אך ורק במוזיקה שעוברת דרך האוזניות אל אוזניי. מוזיקה קצבית תמיד מזרימה לי אדרנלין לגוף, במיוחד בזמן הליכה. חוץ מזה שהיא, בניגוד מוחלט, גם מרגיעה אותי. היא נותנת לי תחושה של אינסופיות. היא גורמת לי להרגיש כאילו אני מסוגלת להכל – יכולה לעשות הכל, רק אם ארצה בכך. אבל זו אשליה. אלו דמיונות מופרכים, ורק אני יודעת כמה אני אוהבת לדמיין. אולי זה מנגנון הגנה; הגנה מהשעמום, מהריקנות. אבל לא עוד. הפעם זה שונה. הפעם אני משיגה. הפעם אני פועלת כדי להשיג את מה שאני רוצה, את מה שאני צריכה.

השיר מסתיים ואיתו גם תחושת ההרואיות המטופשת. אני מגיעה לספריית מנהטן. אני כבר לא בחורה נועזת, או גיבורת-על. אני ספרנית שמתחילה את המשמרת המשעממת שלה ולאחר מכן חוזרת לחיים הרגילים עד כדי שגעון שלה – חוזרת לביתה המשעמם. להורים המתחקרים; איך היה לך בעבודה? מה את עושה מחר?

אלוהים. אני נזכרת שלא סיפרתי להורים שלי על איתן. הם לא יודעים מה אני הולכת לעשות מחר. הם לא יודעים דבר מכל זה. גם בתור נערה לא מהרתי לספר להם דברים. בדרך כלל, זה פעל ככה כיוון שלא היו לי סיפורים לשתף. אבל גם כשהיו, לא עשיתי זאת. היה משהו מרגיע בעובדה שרק אני יודעת מכל אותם סיפורים. מכל אותן מחשבות. משהו פרטי. משהו לא חשוף. חוץ מזה, היו לי את הדרכים שלי לפרוק את כל אותן תחושות. פרקתי אותן דרך מילים, דרך אותיות. הקאתי את התחושות אל תוך דף.

אני מתנערת מכל זה ועולה במדרגות הספרייה. המשמרת אני לבדי – ללא הליווי הצמוד של קלואי. לא הייתי מגדירה את זה באופן חיובי, לעבור משמרת לגמרי לבד, אבל זו בעצם עצמאות – משהו שחסר לי.

כשאני נכנסת לספרייה, אני מבחינה בכל אותם נערים רעשניים אשר נוהרים פנימה לאחר בית-ספר. הם מגיעים הנה בקבוצות בעיקר על מנת לעשות בלגן, ועל הדרך, למרר את חיי. אבל... אני מניחה שזה בסדר. הם עושים הרבה בלגן עד שמעירים להם. אני לא דמות מאיימת, אבל מסיבה מסוימת הם משתתקים לאחר שאני מעירה להם. וכשהם לא? טוב, אז זו כבר בעיה.

אני מתיישבת מאחורי הדלפק ולוקחת נשימה עמוקה לקראת חמש שעות מעייפות במיוחד. אני סוקרת במבטי את תכולת הספרייה. אל הספרייה מגיע מגוון רב של האוכלוסייה, החל מזקנים ועד להיפסטרים צבעוניים. הרוב שמגיע, באופן מפתיע, הוא הנערים. הם לא מגיעים הנה מרצון. יש להם פרוייקטים, עבודות קבוצתיות ומבחנים, ולכן זה המקום בשבילם.

אני מנמנמת על השולחן. כרגע אין רעש במקום, אבל אני יודעת שזה רק עניין של זמן עד שהנערים יתחילו לפטפט בניהם ולצחוק בקול רם. עוברת ככה שעה, ולפתע אני מרגישה דמות גבוהה מתקרבת אליי. אני מתיישרת באיטיות. אני לא מרימה את העיניים עדיין, אבל הקול שאומר לי; "היי" מוכר לי, ואת זה אני יכולה להגיד בוודאות. שמעתי את הקול הזה כבר.

ואני צודקת. מולי עומד – אני שוכחת את שמו לרגע אחד אבל יודעת שמדובר בשם קצר – טד! אני נזכרת במהירות ואנחנו עורכים קרב מבטים במשך כמה שניות – ארוכות בשבילי – וזו לא תחושה נעימה. מדובר בתחושה עמוקה וצורבת של מבוכה. למזלי, טד מיד לוקח את המושכות, ואני אסירת תודה על כך.

"זואי?" הוא צוחק בחביבות. הוא בטח חושב כמוני, על המקריות המשונה הזו. אני לא יודעת מה הגורל מנסה להגיד לי, אבל אני יודעת שטמונה פה משמעות נסתרת. "לא חשבתי שאראה אותך כאן. פה את עובדת?" הוא שואל ומיד אני נזכרת. הוא בעלים של חנות פרחים מצליחה, ואני בסך הכל ספרנית עלובה. כן, אני יודעת שאני לא צריכה להחמיר עם עצמי ככה. בסך הכל, זה לא העתיד שאני בונה לעצמי. הרי אני לומדת. ובכל זאת ההבדלים בנינו צורבים עמוק בתוך גופי.

"מסתבר." אני מחייכת קצרות בעצבנות.

אני לוקחת כמה רגעים כדי לבחון אותו. אין ספק שהוא חזר כרגע מריצה; המראה שלו כמעט וצועק את זה, בשיער הרטוב וחולצת הספורט השחורה המזיעה. הוא נראה טוב, וזו נקודה לזכותו. כשאני מעבירה עליו מבט קצר וחשה עקצוצים בכל הגוף, אני מגלה דבר: אני שונאת את העובדה שהוא כל פעם צץ מחדש. אני מכירה את עצמי; יש לי נטייה להתאהב בקלות בבחורים שהם מעבר לסבירים. אני לא צריכה את זה כרגע. כרגע יש לי את איתן. אם הבחור הזה ימשיך להופיע מולי כל פעם מחדש ולהיות נחמד, זה עלול להגמר לא טוב. אבל אני סומכת על עצמי הפעם. עם איתן יש לי קשר חזק, מבוסס ואמיתי. הוא אפילו שלח לי הודעה לפני דקות ספורות; 'אני מחבב אותך'.

"טוב," טד מניח בחוזקה את כפות ידיו על הדלפק. יש לו ידיים גדולות. חזקות. לפתע אני מוצאת את עצמי מתעניינת בכפות הידיים של איתן. אלו פרטים שוליים, אבל אני רעבה לפרטים – גם אם מדובר בפרטים כה קטנים, כמו גודל ידיים. "אני לא אפריע לך. אני מחפש את התפסן בשדה השיפון." הוא אומר. אני מביטה בו בתמיהה. הוא לא נראה מסוג האנשים שקוראים ספרים, ובכלל, אחד שיקרא את הספר של ג׳יי די סלינג׳ר.

"זו מתנה." הוא מסביר.

"למי המתנה?" אני שואלת בזמן שאני עושה את דרכי אל מחוץ לדלפק, לכיוון ארונות הספרים. טד הולך אחריי. אני מרגישה את עיניו נעוצות בגבי. כשאני מסתובבת אליו, הוא עוטה על פרצופו מבט שאני לא מצליחה לקרוא, אבל הוא נראה חיובי.

"בחורה אחת." הוא מסכם.

אני לא רוצה להיות הבחורה הזו, אבל אני שואלת בכל זאת. "בחורה?" אני בעיקר מופתעת, כיוון שאני יודעת שהוא רווק. לפחות ככה הסקתי, מהסיבה שהוא התחיל איתי באותו יום בפארק.

הוא נראה מרוצה. "רק ידידה."

"אה." אני גומעת את הרוק. אני מעבירה אצבע על הספרים עד שאני מגיעה לספר הרצוי; התפסן בשדה השיפון. אני משתהה על הספר לרגע אחד ארוך. זו בחירה מעניינת למתנה. אני מעריכה אותה. אני מוציאה את הספר ומושיטה לו אותו והידיים שלנו נוגעות. הוא כנראה לא שם לב לזה, אבל אלו דברים שאני מודעת אליהם. הידיים שלו רכות וזה מפתיע, כי הייתי מצפה מאחד שעובד עם פרחים לידיים מחוספסות.

"מה איתך?" הוא שואל. הוא אמר שהוא לא יפריע לי, אבל נראה שהוא מתכוון להפר את ההבטחה.

"אני בסדר גמור. עובדת." אני מושכת בכתפיי.

"אני לא רוצה לחטט, אבל אני מרגיש שאנחנו מכירים, אז מה עם ה..." הוא מחייך ובמבטו מתגלה בושה. זה חמוד בעיניי.

"הבחור? אנחנו נפגשים שוב. הפעם בלי הברזות." אני צוחקת, ובתגובה הוא סוקר אותי במבטו. אני יודעת שהצחוק שלי הוא לא המחזה הכי יפה בעיר, ולמרות זאת, אף אחד לא הסתכל עליי בצורה הזו בזמן שצחקתי.

אנחנו שותקים, והדבר שקוטע את הדממה הוא חבורת נערים צעקנים מהשולחן המרכזי. שאר האנשים הנורמלים בספרייה שולחים אליי מבטים חסרי סבלנות. אני יודעת שזה תפקידי להשתיק את הנערים מפוצצי ההורמונים, אבל לפעמים פשוט לא באלי להתמודד עם כל זה.

"אתה עומד להציל אותי ולהשתיק את הנערים?" אני אומרת ברגע שאני מבחינה בטד מתחיל להתקדם אל עבר אותם נערים.

הוא נעצר במקומו. "אה. לא. אני לא מתכוון לעזור לך. תתמודדי עם הצרות שלך בעצמך." הוא אומר, ועל אף שהוא צוחק, הוא צודק.

אני מתקרבת אל אותה קבוצה ככל שאני יכולה. "היי! תקשיבו לי! אם אתם רוצים להרעיש, תעשו את זה בחוץ." בספרייה, משום מה, יש בי אומץ כזה שאין לי בעולם בחוץ. אולי זה קשור לעובדה שאני מקבלת תמורה על האומץ הזה. שכר.

"נוח לנו כאן, במזגן." אחד הנערים אומר. "גם חבל לנו ללכת ולא לראות את הפרצוף היפה שלך. מבינה?"

אני משלבת ידיים ועל אף שאני כבר בת עשרים, אולי אני באמת לא יכולה להתמודד מול הבריונים האלו. אני מכחכחת בגרוני. "אני לא רוצה לערב גורמים חיצוניים. או שאתם בשקט, או שאתם יוצאים. זו ספרייה כאן, לידיעתכם."

"תנשמי, מותק. הכל בסדר. כולם כאן רגועים חוץ ממך."  אותו אחד, הדובר של הקבוצה, אומר.

אני כמעט מגיבה, אבל יד שלוחצת על כתפי מזיזה אותי הצידה וגורמת לי לבלוע את המילים בחזרה. זה אולי חצוף מצד טד לדחוף אותי ככה לצד, אבל אני אוהבת את העובדה שהוא משתלט על הסיטואציה. הוא דואג לי. כרגע.

"אף אחד כאן לא רגוע. אתם מרעישים בכל הספרייה המזוינת. תעופו מפה או שאני אקרא למשטרה." הוא אומר בקול חזק ויציב. אני לא יודעת אם זה קשור לעובדה שטד יכול להתפרש כגבר מאיים, או לצורת הדיבור שלו, אבל הם מתחילים לקום מהכיסאות שלהם. "ואתם לא חוזרים יותר לספרייה שלי." הוא קורא אליהם בזמן שהם בורחים אחד אחרי השני דרך הדלתות.

"אני לא מבינה. אמרתי את אותו הדבר, רק בלי החלק של הקללות." אני ממלמלת יותר לעצמי מאשר אל טד.

"אל תתבאסי. את פשוט... עדינה מדי. והאמת היא שרועדות לי הביצים." הוא מצליח להצחיק אותי והפעם הוא לא מסתכל עליי מוזר, אלא פשוט מחייך. אנחנו שותקים במשך כמה רגעים ואז הוא מנופף בספר שבין ידיו. "אז, אני עומד לשלם או שאת נותנת לי את הספר בחינם?" הוא שואל.

"בוא, אני אעשה לך את החשבון."

הצורה שבה טד מסתכל עליי בזמן שאני עושה את החשבון גורמת לי להבין דבר אחד; הוא לא מתכוון לעזוב בכזו קלות. זה מחמיא לי, אבל אני לא יודעת עד כמה אני רוצה את זה. עד כמה אני צריכה את זה.

אני מבינה שאני לא טועה כשהוא לוקח ממני את השקית עם הספר. "תני לי את המספר שלך." הוא אומר, ואני לא אוהבת את הגוון המתחנן בקולו. "אני אהיה הידיד שלך. בואי נשמור על קשר."

אני צוחקת. "אתה לא באמת מתכוון לזה ברצינות."

"אני כן." הוא נשמע רציני, אבל בכל אופן, אף פעם לא הציעו לי קשר של ידידות וקשה לי להאמין לו.

"טד." אני מבטאת את שמו וזה זר לי. "אולי כדאי שתלך."

הוא תולש פתקית אחת מהדלפק ולוקח עט שהיה זרוק על המשטח, ואז מושיט לי אותם. "תכתבי את המספר שלך. אני אתקשר יום אחרי הפגישה שלך עם הבחור ההוא. אם תספרי לי שהיה לך טוב, אני מבטיח לא להטריד אותך יותר. אם לא, את מגיעה לדירה שלי."

"למה דווקא לדירה שלך?" אני שואלת, ומפתיע אותי שאני אפילו שוקלת את ההצעה שלו.

"כדי להתרחק מהציוויליזציה."

"אתה מתכוון לרצוח אותי?"

"כן." הוא בולע את רוקו ואני מסתכלת עליו. אני לא יודעת אם הוא רציני או צוחק בשלב הזה ונראה לי שאני מוכנה להיהרג על ידו.

אני לוקחת בזהירות את הפתקית והעט מידיו. אני מהססת. במה זה יתרום לי? גלגלי המוח שלי מתחילים לפעול ואני עוצרת אותם בכח. אסור לי לחשוב יותר מדי. אני כבר יודעת שזה הרגל מגונה ושלילי שלי. אני משרבטת את המספר שלי על הפתקית הורודה ומניחה אותה בידו כשאני מסיימת. אני רוצה לעצום עיניים ולהכחיש את הרגע הזה, אבל זה כבר קרה. המספר שלי נמצא בידיים של טד.

"מתי אתם נפגשים?" הוא שואל.

"מה?" כואב לי הראש. אני מחזיקה במשענת הכיסא.

"את והבחור. מתי אתם נפגשים? כדי שאדע מתי להתקשר."

"אה." אני מסיטה קווצת שיער אל מאחורי האוזניים ונושמת עמוק. "מחר. מחר בצהריים." וזה מזכיר לי; מחר. מחר זה היום הגדול.

"את תסכימי לי להתקשר בלילה?" הוא מבקש את האישור שלי, וזה ראוי להערכה.

"כן."

"אני צריך לאחל לך בהצלחה מחר? כי אני מקווה שיקרה בדיוק ההפך." הוא מודה.

"לא, אתה... יכול פשוט לעזוב את זה."

וכך הוא הולך, לאחר שהוא נפרד ממני לשלום. אני צופה בו מתרחק, לא יודעת בדיוק מה קורה עם החיים שלי. מחר אני נפגשת עם איתן ואני לא אמורה לדאוג לגבי הבחור הזה, אבל כרגע אני כן. אני כן דואגת. אני נזכרת בכל אותם רגעים שבכיתי על היעדר האקשן בחיי, וכרגע אני פשוט מעדיפה לחזור למקום הזה, למקום הבטוח והשקט של חיי.

אני לא יודעת מה להרגיש. כרגע אני כל כך מבולבלת. אם חשבתי פעם שאני יודעת מה אני רוצה, עכשיו אני כבר לא. אני בכלל לא בטוחה שאני רוצה במאה אחוז לפגוש את איתן. אני פשוט לא רוצה שהקסם הזה יתפוגג. יש בנינו עוצמה, והיא עלולה להיהרס במבחן המציאות. אבל שוב – לא נדע עד שלא ננסה. ואני שונאת לנסות. בכל תחום בחיים. עם נסיונות מגיעות טעויות ואני שונאת לטעות.

אני לא יודעת מה לחשוב ואני לא יודעת כלום אבל אני יודעת דבר אחד; מחר.

מחר זה היום הגדול.

——————-

וואו, תשמעו, נראה לי אני מעלה פרקים בקצב מהיר מדי.
טוב, זה לא דבר רע, נכון?
אני פשוט מתרגשת מדי ורוצה כבר לעלות את כל הפרקים, אז תסלחו לי אם אני חופרת...

אשמח לקבל תגובות על הפרק, ובכללי, על הסיפור! כבר קיימים חמישה פרקים ולדעתי זה מספיק כדי שתהיה לכם דעה מסוימת על התקדמות הסיפור (לא?).

תודה רבה שקראתם ומקווה שנהנתם!
יום טוב :)