פרק אחרון!!!
לפני שמתחילים כמה דברים:
טוב, אז מחוויה אישית שלי, חווית הקריאה יכולה להפוך להרבה יותר טובה ומשמעותית אם היא נעשית בליווי שמיעת שירים, אז מה שאני הולכת לכתוב פה הוא בגדר המלצה חמה בלבד.
היו שני שירים שרציתי שתשמעו תוך כדי קריאת הפרק אבל לא הצלחתי לשם את שניהם, אז אם אתן זורמות איתי, תעשו ככה:
בחלק הראשון של הפרק תשמעו את השיר "Love" של לנה דל-ריי, ובחלק השני שלו תשמעו את השיר ששמתי כאן, בתחילת הפרק – "I follow rivers". אתן כבר תבינו לבד מתי הפרק מגיע לחלקו השני.

וזהו, זה כל מה שרציתי להגיד לפני שמתחילים.

מקווה שתהנו!
——————————-

היא

*אתה לא טוב בשבילי
מותק, אתה לא טוב בשבילי
אבל אני רוצה אותך
אני רוצה

טל הרים דל
מותק, ניו יורק סיטי
אף פעם לא הייתה שם בחורה כה יפה
האם אתה חושב שנאהב אחד את השנייה לנצח?
האם אתה חושב שנאהב אחד את השנייה?

אני מזמזמת את מילות השיר האהוב על טד לאחרונה ביחד עם לנה דל ריי. קולה בוקע מבעד לרדיו בזמן שאני כורעת מעל ארגז נוסף במטרה לסגור אותו. השיער האסוף שלי מתחיל בהליכי התפרקות והמצח שלי מזיע לחלוטין, ובכל זאת חיוך גדול מרוח על פניי. שמש חמה פולשת מבעד לחלון הפתוח והשמיים כחולים יותר מתמיד. יש ימים כאלו, ימים שפשוט נועדו להיות טובים.

אני מרימה את ראשי ומעבירה מבט חטוף בדירה שלנו. היא כבר התרוקנה כמעט לחלוטין. קשה לזהות אותה כשכל פרטיו של טד אינם כלולים בתוכה. ברור לי שהקסם בדירה אף פעם לא נבע מהדירה של טד עצמה, אלא מהנוכחות שלו בתוכה. עכשיו אני מבינה את זה אפילו יותר.

עברה שנה שלמה. שנה עגולה מאז שטד נכנס אל תוך חיי ושינה סדרי עולם. אני אוהבת אותו. אני אוהבת את הבן אדם הזה כל כך, אלוהים יודע למה. הוא יכול לחרפן אותי לפעמים. אבל הוא משכיח ממני הכל, הכל, בחיוך אחד קטן; את כל המשברים, ההפלה, המשבר באמון. עכשיו אני נמצאת במקום טוב. יש לי את טד, יש לי את קלואי, יש לי את המשפחה שלי, יש לי בית חדש בשכונה משפחתית וירוקה, אבל הדבר החשוב ביותר...

עיניי נוצצות כשאני משפילה מבט אל עבר בדיקת ההריון בין אצבעותיי. אני לא מצליחה להאמין. זה נס.

"אל תבכי!" אני שומעת את קלואי קוראת מהמטבח. "עצרי הכל!"

לאחר רגע קצר אצבעותיה ננעצות בכתפיי והיא מנענעת את גופי. "את לא עצובה, נכון? היום אנחנו שמחים. בלי דמעות. בלי דמעות." היא נועצת בי את עיניה.

"זה בכי של שמחה." אני מושכת באפי.

קיבלתי הזדמנות שנייה. אלוהים, אם יש אלוהים, נתן לי את האישור הקטן הזה. הוא נתן לי את האפשרות ליצור חיים בפעם השנייה עם טד, והפעם אני יודעת; אני פשוט יודעת שזה יצליח. אני יודעת שזה ייקרה.

טד עדיין לא יודע. הוא לא יודע שגדל בתוכי יצור קטן כרגע, אבל הוא הולך לדעת בקרוב מאוד, ועם הידיעה הזו הוא הולך להפוך לאדם המאושר ביותר בעולם. כל כך חיכינו לזה. כל כך רצינו את זה. ועכשיו אנחנו מקבלים את זה, שוב. אני לא יכולה לחכות לרגע שבו אספר לו. אני יודעת שזה ייקרה בעוד כמה שעות, כשאפגוש אותו בפארק שלנו כדי לחגוג את העובדה שאנחנו מאוהבים כבר שנה שלמה. זו תהיה המתנה שלי עבורו. זו תהיה המתנה הכי טובה שהוא יקבל אי פעם.

"זהו," ניק משפשף את ידיו על מכנסיו. "נראה לי שסיימנו."

אני מביטה בניק וקלואי. הם נראים מותשים, אבל אני מניחה שגם אני נראית כך. אחרי הכל, טרחנו יום שלם בשביל לסלק את כל החפצים שלי ושל טד מהדירה ולהעביר אותם לבית החדש שלנו.

ניק וקלואי נראים קרובים יותר מתמיד, על אף העובדה שהם כבר אינם נמצאים בקשר זוגי. קלואי אמרה שהם פשוט איבדו את ה"ניצוץ". כשקלואי סיפרה לי על הדבר, זה גרם לי לחשוב האם אי פעם טד ואני נאבד את הניצוץ. אני לא יכולה לדעת, אני רק יכולה לקוות שלא. ובאמת, כרגע אני לא רואה איך דבר כזה יכול לקרות. אבל הם סיימו את העניינים בצורה בוגרת ובאמת נשארו ידידים טובים, שזה ראוי להערכה.

"תודה שעזרתם לי. אני באמת לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיכם." אני אומרת, וגוררת חיוכים מבוישים משניהם.

אני סוקרת את שניהם; קלואי נראית בוגרת יותר, עם צעיף צבעוני ושיער קצר. התספורת החדשה שלה הולמת אותה, ואני לא אומרת את זה כי אני משוחדת; טוב, אולי קצת לאחר שהבנתי שהתספורת היא בהשראתי. ניק נראה משוחרר. אני יודעת שהוא אהב את קלואי, עדיין אוהב את קלואי, וכך גם עם קלואי, אבל זו אהבה אחרת. אהבה מהולה בדאגה אחד לשני. אני מוחה דמעה שזולגת לאחר שאני מריצה את כל התקופה הזו בראשי; עברתי תקופה לא פשוטה עם שניהם, ובכל זאת הצלחנו לעבור אותה ביחד, כשכולנו נמצאים במקום טוב.

אני מרימה את הארגז האחרון. ידיי רועדות וקלואי ניגשת אליי במהירות. "תזהרי, אישה. את בהריון."

הלב שלי קופץ כשאני שומעת את דבריה. כשהיא לוקחת ממני את הארגז, אני מרגישה את המכשיר הנייד שלי מזמזם במכנסיי. אני מכניסה יד מזיעה אל תוך הכיס האחורי ושולפת אותו. על הצג מופיע בגאווה שמו של האב העתידי לילדי, ואני עונה בחיוך. טד עדיין לא יודע, הוא לא יודע!

"היי, טדי דובון."

"לעזאזל, זו-זו, אל תקראי לי ככה. אני עם אנשים." אני שומעת אותו לוחש בבושה אל תוך המכשיר ופורצת בצחוק קצר. "רק התקשרתי לשאול אם את מסתדרת? כי את יודעת שאם לא אני עוזב את הכל ובא ישר –"

"טד," אני מצחקקת. "אני בסדר גמור. קלואי וניק כאן."

"אני מתנצל, אני פשוט עסוק ו –"

"טד," אני קוטעת אותו בפעם השנייה. "הכל מצויין. באמת." לטד היו עיסוקים חשובים עוד מהבוקר, מן משהו שקשור לעבודה. קצת התאכזבתי, אני לא אשקר. חבל לי שאת הדירה לא שנינו מפנים. יכולנו להעלות זכרונות מתוקים ביחד, אבל הוא הותיר אותי לבד ואני מצאתי את עצמי מעלה זכרונות מתוקים שלי ושל טד ביחד עם קלואי וניק. הם לא כל כך אהבו את הרעיון, אבל הם התנהגו ברגישות. בכלל, הם מתנהלים ברגישות יתרה בשל העובדה שאני בהריון. כאילו אני שבירה או משהו כזה. שטויות. אני בעננים!

"בסדר, מלאך, אני חייב לזוז. נדבר אחר כך." הוא אומר, ואני עוצמת את עיניי בחולמניות לאחר הניתוק.

עם טד, אני מרגישה כאילו אני חיה בתוך אגדה. ועם כמה שזה נשמע קטשי, ככה זה באמת. הלב שלי פועם במיוחד בשבילו. אני חיה אותו. ואולי האובססיה היא חלק בלתי נפרד מהזוגיות שלנו, אולי האובססיה לא כל כך רעה. אולי היא מה שתחזיק אותנו, תהפוך אותנו למאושרים.

התחנה הראשונה שלי לאחר שאני עוזבת את הדירה לחלוטין היא בית הוריי. אני נכנסת ומבחינה בחיוכים המרוגשים שלהם כבר מהכניסה. משהו מסריח קורה כאן, כיוון שאני לא סיפרתי להם על ההריון. הם יותר מדי מתרגשים לראות אותי. מוזר. קצב פעימות הלב שלי מתגבר בעוד שאני נכנסת אל תוך הבית שליווה אותי לאורך כל תקופת התבגרותי. הוריי מחבקים אותי, מוחצים אותי ליתר דיוק, ואני מחייכת בחזרה בבלבול.

"הכל בסדר איתכם?" הקול שלי יוצא גבוה ומתוח.

"כ-כן, יקירה!" אמי משיבה.

"לא נראה לי." אני מצמצמת את עיניי. "בכל אופן, אני צריכה שתשבו." איך הם גילו? הם בטוח גילו!

"הסתדרת, מותק? עם הדירה?" אבא שלי שואל.

"כן, אבא. אני צריכה שתשבו." אני חוזרת על דבריי.

לאחר כמה שניות לחוצות במיוחד הם מתיישבים. אני נעמדת מולם ודוחפת יד רועדת אל תוך הכיס הקדמי של מכנסיי. כשאני מרימה את היד בחזרה, בדיקת ההריון נגלית לעיניי הוריי המופתעים. אני משחררת נשימה עצורה, טיפה מופתעת. אז הם לא יודעים?

אמי פוערת את עיניה. "מה? מותק. אני לא מאמינה!"

"זה אמיתי? זה אמיתי?" אבי שואל.

"כן!" אני מכריזה, וצרחות שלא מתאימות בדרך כלל לבית השקט שלנו ממלאות את החלל. אושר מציף אותי כשאני נמצאת בזרועות הוריי. זה קורה. שוב.

כל הצעדים הפשוטים הללו גורמים ללב שלי להתאחות מחדש.

ומה שאני מרגישה כרגע, זה שונה. זו תחושה שלא חשתי אף פעם. תחושה של התחלות חדשות. תחושת אופטימיות.

תחושת אופוריה.

מצאתי את הטעם האמיתי, המלא, בחיים. כי בלעדי התינוק הזה, בלעדי טד, הייתי פשוט...

הוא

כלום. שום דבר מזוין לא מסתדר, לעזאזל.

"אלוהים אדירים, תזוזי מפה." אני נאנח בכבדות כשאל הורסת בפעם השנייה ברציפות את הזר של זו-זו. לאנשים יש נטייה להרוס לך דברים ברגעים הכי קריטיים. לאל במיוחד. אני דוחף אותה הצידה ומתעלם מהעובדה שרגלה נחבטה בקיר, כיוון שאתמול היא פירקה אותי במכות ולא ביקשה אפילו פעם אחת סליחה.

"התכונה שאני הכי אוהבת בטד," אל מרימה את ראשה לעבר בן זוגה, רון, ואני לא מבין מה הוא בכלל עושה פה חוץ מלהיות האדם המעצבן שעומד בצד וזורק הערות מעצבנות. לא משנה. העיקר שאל נהנית בחברתו. "היא הסבלנות שלו. זה פשוט מרתק לראות אדם עם כל כך הרבה סבלנות, רוגע, קבלת האחר... איש משכמו ומעלה. באמת." אל אומרת וגוררת פרץ צחוק מהבחור שלה. אני מתעלם מההערה הזו. הייתי צוחק בסיטואציה אחרת, אבל הפעם אני לא מסוגל. אני מרגיש כמו פקעת עצבים אחת גדולה, כי אני יודע, אני פשוט יודע, שהכל חייב להיות מושלם הפעם באמת.

כי אני הולך להציע נישואין לזואי.

היא הולכת להיות שלי, לנצח, עד שהמוות יפריד בנינו.

תכננתי כבר הכל לפרטי פרטים. זואי לא יודעת כלום. זואי לא מחכה לטבעת, אבל היא תקבל אותה היום, הכלה שלי, והיא תהיה כה מאושרת, כל כך מאושרת שהיא תשכח מכל העניינים האחרים שדיכאו אותה ואותי בתקופה האחרונה.

אני מניח לעצמי להרגע כשלאט-לאט הזר האחרון מתחיל לקבל צורה מוגמרת. אולי אל לא פיקששה אותו כמו שחשבתי. היא הפתיעה אותי, כיוון שחשבתי שהיא במיוחד תעזור לי היום, ביום המיוחד הזה. אבל הראש הקטן והמאוהב שלה עסוק מדי בלהרשים את רון, ואני מבין את זה – אני באמת מבין את זה. כשאתה מאוהב אתה מתנהג כמו אידיוט. זה מחורבן. בני אדם לפעמים יכולים להיות ממש מחורבנים.

באופן מפתיע לחלוטין, היחיד שנותר שקט וחדור מטרה הוא אריק. אני מרים מבט אל עבר השותף הקודם שלי, שיושב בצד החנות ומסדר את כמות הפרחים הגדולה. הוא סלח לי. האמת היא שהוא גרם לי להרגיש כמו אדם חדש. הריב שלנו היה גם האיפוס בנינו ואני מרגיש כאילו התחלנו מחדש. הכרנו מחדש. ואני השגתי חבר חדש. אריק השתנה מאז שהתחתן. הוא הפך לבוגר יותר, רגוע יותר, נוח יותר. אני משער שהשינוי שלו גם לקח חלק ביכולת שלנו לחזור לקשר.

"טד, קבל הערה חיובית על הטבעת. חבל על הזמן." רון אומר ומה הוא, המורה המזוינת שלי לספרות? הערה חיובית, בטח. הוא סוקר את הטבעת של זואי ואסור לו לגעת בה, לחלל אותה. זואי תהיה הראשונה והאחרונה לגעת בה. הראשונה והאחרונה שהטבעת תהיה כרוכה סביב אצבעה.

אני לוקח נשימה עמוקה ומחייך לעבר הבחור של אל. בסך הכל, הוא לא עד כדי כך נורא. אבל הוא צריך להבין שהוא לא יכול להתנהל בצורה כל כך מעצבנת במצב רגיש שכזה.

וזה מצב רגיש לחלוטין. אני לחוץ. אני לחוץ. אני לחוץ. חוץ מהחבורה שמקיפה אותי, גם הוריה של זואי והוריי מודעים להצעת הנישואים הזו. אני לא יודע עד כמה ההורים שלי התרגשו מהעניין – בסך הכל הם אנשים מאוד קרירים ולא אכפתיים, ואיכשהו אני למדתי להסתדר איתם. ההורים של זואי היוו עבורי בעיה. הם היו נראים נרגשים מאוד, והאמת, זה מילא אותי באופוריה כי ההורים של זואי אוהבים אותי, הם רוצים שאני אשא את הבת שלהם לאישה, אבל הם יכלו לחשוף את הידיעה הזו וזה לא יכול לקרות.

זו צריכה להיות הפתעה.

אני מקווה שהם לא גילו לה כלום. המחשבה הזו מלחיצה אותי ואני מתקשר פעם נוספת לזו-זו שלי.

היא צוחקת אל תוך המכשיר, ובאוטומטיות מוחלטת חיוך מתפשט על פניי. "כן? מה אתה צריך הפעם?"

"רק רציתי לשמוע אותך, זה הכל."

"זו הפעם העשירית שאתה מתקשר בחמש דקות האחרונות. אתה בטוח שהכל בסדר?"

"כן, פשוט יש פה המון עומס בעבודה, ואת הנחמה הקטנה שלי ביום העמוס הזה. אה, אז – מה, איפה את עכשיו?"

"אצל ההורים שלי." היא אומרת והלב שלי מזנק. הם בטח סיפרו לה. הם סיפרו לה.

"מה את עושה שם?"

"סתם, ביקור פתע. אתה בטוח בסדר? אתה נשמע לחוץ. יש משהו שאתה רוצה לספר לי?"

שיט. היא יודעת. אני נאנח אל תוך הפלאפון. "יש משהו שאת רוצה לספר לי?"

"טד, מה אתה יודע?" היא נשמעת לחוצה, ואני מכווץ גבות בבלבול.

"מה זאת אומרת מה אני יודע? מה את יודעת?"

"אלוהים אדירים," אנחה מלאכית נפלטת מבין שפתיה ואני שונא לעצבן אותה, אבל לעזאזל – משהו מסריח קורה כאן ואני לא מבין מה. "אני מנתקת."

"רגע!" אני צועק. "בשש בפארק?"

"כן, טד. נתראה." אכזבתי אותה ואני רוצה לפרוץ בבכי אבל אז אני שומע צחקוק קצר ואני מבין שהכל בסדר. הכל בשליטה. "אני אוהבת אותך."

"אני – זה ברור לך שאני יותר, כן?"

"כן." אני אוהב אותה ואני עוד יותר אוהב את העובדה שהיא כבר הפסיקה להלחם בי, והיא נכנעת לעובדה שאני אוהב אותה יותר, אני לעולם לא אפסיק לאהוב אותה יותר – יותר מכל דבר אחר שקיים בעולם המזויין הזה.

כשאני מנתק, אני שם לב שהשעה כבר חמש. אני מתרומם מהרצפה, משפשף את מכנסיי וסוקר את המקום המבולגן. "טוב, תתחפפו מפה. אבל לא לפני שכל החנות נקייה." אני אומר בקול הקשוח שלי, ופעם אל אמרה לי שהוא עושה לה את זה ועל אף שהיא צחקה איתי אני רצתי לדירה והשתמשתי בקול הזה עם זואי. היא לא הודתה בזה, אבל לדעתי, היא הרגישה אותו הדבר.

בשעה חמש וחצי אני מסיים מקלחת בבית הוריי. כרגע אין לי דירה, אבל ממש בעוד כמה רגעים, יהיה לי בית. עם זואי. וזה שווה את הכל. אני מעיף מבט בזרים, בקופסאת הדובדבנים, ובקופסא המנצנצת של הטבעת. הכל מוכן. כל השנה הזו הובילה אותנו לרגע אחד, לרגע הזה. הכל, כל דבר שקרה לנו, מתנקז לעכשיו; נקודת הפתח לעתיד.

אפילו אמא שלי מחמיאה לי על המראה שלי, ואני מרגיש מאושר. אני דוחף את קופסאת הטבעת לכיס שלי, אוסף את הזרים והדובדבנים ויוצא במהירות מהבית. הרגל שלי רועדת, המצח שלי מזיע, ואני מרגיש טוב. ה-"בהצלחה" של הוריי מהדהד במוחי ותהיה לי הצלחה.

אני נוסע כמו משוגע. כשאני מגיע, אני משפיל מבט אל עבר הרגל הרועדת שלי ומתחנן שזה ייפסק, אבל בדיוק אז הדלת נפתחת ומשב רוח נעים חודר אל תוך הרכב עם כניסתה של אלת היופי שלי. הכלה המהוללת שלי. אהבת חיי, זו-זו שלי. אני מעריץ את האישה הזו בכל רמ"ח איבריי, ואני משתגע, הרגע הזה הוא הכל בשביל שנינו ולעזאזל – אני צריך להשתיק את כל הקולות במוחי. עיניי מתמקדות במחזה האלוהי שניצב לפניי; שיער בלונדיני בהיר נשפך על כתפיה כמו דבש מתוק ובאלי לטעום אותה, באלי את כל כולה, עכשיו, מחר, מחרתיים ובעוד שנה, בעוד חמישים שנה גם. עיניה ממוסגרות בריסים ארוכים, שחורים כפיח. שפתיה מתוחות לחיוך רחב בטעם דובדבן, והיא רוכנת קדימה, מעליי, בשביל להגיע אל קופסאת הדובדבנים.

אני חכם, אולי האדם הכי חכם שקיים, כי לא סתם שמתי את קופסאת הדובדבנים הזו בצד השני. עכשיו אני נהנה מהרגע הזה, עד שהיא חוזרת למקומה. היא לבושה בשמלה קצרצרה, שמלה בצבע תכלת עדין, ומחשוף קטן מעניק הצצה מצומצמת, על אף שזואי לא בחורה של מחשופים.

"תגיד משהו." היא אומרת בפה מלא דובדבנים.

"שנה." אני טופח על רגליי ואני דפוק. היא נתנה לי הזדמנות להגיד משהו יפה, גדול, אמיתי – וזה מה שאני אומר?

"שנה, אה?" היא צוחקת. "זה לא נתפס."

"זה בשבילך," אני מרים את זר הפרחים מהמושבים האחוריים ומושיט לה אותם. "ליום השנה שלנו."

"טד," היא צוחקת. "תודה. אתה יודע שאני מתה עליהם."

אני מחייך ואני לחוץ ואני מתחיל לנסוע לפני שאמשיך לפלוט שטויות נוספות. אני יודע שזואי רוצה לדבר ולעזאזל – גם אני רוצה, אבל אני לא יכול, אני לא יכול, כי אם אני אדבר אני אפלוט הכל, אגיד הכל. אז אני מדליק את הרדיו ונותן לקולה של לנה דל ריי להעסיק את זואי לבנתיים.

כשאנחנו מגיעים אל הפארק שלנו, הכל כבר שונה לגמרי. זו מן סגירת מעגל. דוכן הגלידה כבר לא קיים, כנראה עקב פשיטת רגל, אבל לפחות הספסלים שלנו נותרו במקומם. אני מוביל את הנערה שלי לעבר הספסלים וזה שוב כמו פעם, כשהכל היה כל כך בתולי, טהור ותמים. אני אפילו לא אומר את זה במובן השלילי, כי עכשיו הכל אפילו טוב יותר. חזק יותר. אמיתי יותר. מועצם יותר.

אנחנו מתיישבים זה מול זו, ויש שתיקה קצרה עד שאני לא מצליח לעצור את עצמי –

"אני צריכה להגיד לך משהו!" זואי פולטת עוד לפני שאני מצליח להגיד משהו בעצמי. גלגלי המוח שלי מתחילים לעבוד והמשפט הזה רוצח אותי מבפנים, כי הוא גורם לי להבין – ההורים שלה סיפרו לה הכל, ועכשיו היא מנסה לעצור אותי. איזה טיפש אני. אנחנו כבר דיברנו על זה. היא ביקשה הצעת נישואים, ביום מן הימים, שקטה ורגועה – לא המונית, ובלי חגיגות מטורפות. אולי זה לא מספיק רגוע בשבילה. אולי היא התכוונה שהיא רוצה הצעת נישואים בבית, כששנינו לבד, מנותקים לגמרי מהעולם.

אני מרים מבט, ומרחוק אני מבחין בלהקה שעומדת על הבמה במרכז הפארק. זוהי הלהקה שליוותה את הפגישה הראשונה שלנו, הלהקה שניגנה את צליליה בפעם הראשונה שבה פגשתי את זואי, כאן, בפארק הזה. מצאתי אותם איכשהו ומיד פניתי אליהם בעמוד הפייסבוק הרשמי שלהם. אמנם לא הצלחתי להגיע אל לנה דל ריי, אבל הלהקה הזו היא גם סגירת מעגל מושלמת, ובכלל, הם לא היו עד כדי כך גרועים בפעם הקודמת.

הסולן שלהם נותן לי סימן ואני יודע שאני חייב לעצור את זואי.

"זואי," אני מתפרץ, והצלילים של "I follow you rivers" מתחילים להתנגן ברחבי הפארק. הם מסיחים את דעתה של זואי והיא מסיטה את מבטה לכיוון הבמה, ואומרת – "היי, אני אוהבת את השיר הזה!". אני יודע שהיא אוהבת את השיר הזה, אחרת לא הייתי בוחר אותו. פעם, כששכבנו על המיטה בחדרי, אחרי הפיצוץ הגדול בנינו, אחרי סקס, השיר הזה התנגן ברדיו. זואי הסיטה את מבטה לכיווני באותו רגע ואמרה – "אני אוהבת את השיר הזה. הוא מזכיר לי אותך."

"למה?" שאלתי אותה, אבל כל מה שחשבתי עליו זה – יש לי עוד סיכוי קלוש, כי היא אמרה שהיא אוהבת את השיר הזה, ושהוא מזכיר לה אותי, באותה נשימה.

"רק תשמע את המילים. אני אעקוב אחרייך, עד למעמקי הים, אני אעקוב אחרייך לאורך נהרות. אתה או לא אתה?" היה גוון שופט בקולה, אבל זו הייתה האמת; אני באמת אעקוב אחריה לכל מקום, רק אם היא תרצה בכך. אני אהיה איתה לעד.

ויש משהו בבחירת השיר הזה, כי הוא מציג את האמת שלי, האמת שיכולה להתפרש כמעוותת ואכן התפרשה כך אל מול זואי. אבל שנינו הצלחנו להתגבר עליה, ואפילו לחבק אותה באהבה ולהפוך אותה לחיובית. כי עכשיו כשזואי שומעת את השיר הזה, היא כבר לא נרתעת ממני ומהמעשים שלי, או מהעובדה שאני עקבתי אחריה ואני אעקוב אחריה עד לסוף העולם. היא נהנית מהעובדה הזו. וזו הסיבה שבגללה בחרתי בשיר הזה. השיר הזה הוא השינוי שלנו ביחסים. הוא ההתעלות.

עכשיו השיר הזה מתנגן באוזני כל אנשי הפארק, ואני כורע ברך אל מול זואי. אני כורע ברך מולה.

אני שולף את הטבעת מהכיס, ואני מתרגש, ועיניה של זואי מוצפות בדמעות כבר כשהיא מבינה לאיזו סיטואציה נקלעה, ואולי גם שלי, בטוח גם שלי, וכמה אנשים מצטופפים סביבנו ופולטים קולות התפעלות, ואני מרים את עיניי אל זואי, מושיט את הטבעת לעברה ושואל את השאלה הגורלית ביותר עבורנו – "זואי, התנשאי לי?"

"ברור שכן!" היא צווחת והיא קופצת עליי ועכשיו כבר יש סביבנו התקהלות של ממש. לא אכפת לי. לא אכפת לנו. הלהקה מסיימת לנגן את השיר שבחרתי, השיר שמסכם את מערכת היחסים שלנו, והיא מברכת אותנו אבל הראש שלנו נמצא במקום אחר.

ידיה של זואי כרוכות סביבי, רגליה כרוכות סביבי, שפתיה דבוקות לאוזני והיא לוחשת – "אני בהריון."

עכשיו, אין דבר בעולם שיכול להרוס את הרגע המשותף שלנו. אין דבר שיכול לשלוף אותי מתוך להיי, האופוריה האינסופית, השמחה האדירה.

ומתוך כל הקשיים, השברונות, הפגיעות והאושר, האהבה האינסופית, המגע החם, בצעד הפשוט הזה, הפכנו להיות אנחנו.

———————————-

Love - Lana Del Rey*

והרי החפירות, כי חייב:

וואו, איך מתחילים?

אני אתחיל בזה שעברתי מן מסע קטנטן עם הספר הזה. בכל זאת, זה הספר הראשון שכתבתי מאז שנתקלתי במחסום כתיבה עצום לפני בערך שנה. זה היה קשה לרצות לכתוב ולא להצליח, ואז באמת ביום בהיר אחד (וזה באמת היה ככה, ביום בהיר אחד ורנדומלי) פשוט הצלחתי לעשות את זה. הרעיון לא היה בנוי עד הסוף ובכנות לא ידעתי ממש מה אני עושה עם החיים שלי, רק רציתי לכתוב. פשוט לכתוב.
ואיכשהו זה התקדם, מפרק אחד שנהנתי מאוד לכתוב לפרק שני, וזה התגלגל והתגלגל, ולמדתי להתאהב בדמויות שבניתי ולרצות להמשיך איתן עד הסוף.
באיזשהו שלב בספר, וגם כתבתי לכן את זה, היה לי שוב משבר קטן שגרם לי לרצות להפסיק עם הכל, אבל כמו שבטח אפשר לראות, זה לא קרה. אישית, אני שמחה שזה לא קרה. סוף סוף סיימתי ספר, ואני אפילו יכולה להגיד שאני מרוצה מהתוצאה!

אז זה לגביי. לגבי סוף הסיפור, אני לא אשקר – יש לי מן אובססיה ללסיים את הסיפורים שלי בצורה שלילית, סוף רע, טרגדיה – כיף.
אני פשוט חושבת שזה הופך ספר להרבה יותר טוב ומעניין, גורם לקורא לחשוב על הספר גם אחרי שסיים אותו, ומשאיר חותם אצל כל אחד. אני אומרת את זה מחוויה אישית בלבד, אבל בספרים עם סוף טוב פחות הרגשתי את זה, ולכן נמנעתי מזה.
טוב, אז למזלכם או לצערכם, לא הפעם.
הסוף של זואי וטד הוא סוף שמח, ולא יודעת, פשוט הרגשתי שזה דרש את זה. איך אפשר לסיים את זה רע? הם כל כך מתוקים ביחד.
אני אשמח לשמוע מה אתם חושבים על הסוף.

ועכשיו לגבי העתיד:
אני אפתח ואומר שבשיא הכנות – אין לי מושג. אני לא יודעת מה ייקרה בעתיד, אם אני אמשיך לכתוב כאן או לא. אני נמצאת כרגע בתקופה עמוסה מאוד (אני שונאת כשאנשים כותבים את זה, אבל זה באמת נכון, תסמכו עליי), אז אני באמת לא יודעת.
מה שכן – אני אשמח להעלות לכאן עוד איזשהו פרק של שאלות ותשובות. אתם יכולים לשאול הכל: שאלות עליי, שאלות על הסיפור, על הדמויות – באמת, כל שאלה שעולה לרוחכם, כל דבר אפשרי. אני אענה על הכל.
אני אעלה פרק כזה אם אקבל עשר שאלות או יותר, אם לא – אני פשוט אענה על השאלות (אם יהיו בכלל) בתגובות כאן. אז אם יש לכן שאלה, אתן מוזמנות לכתוב אותה כאן בתגובות.

ולסיכום,
רציתי להודות לכל אחת ואחד (אם קיימים כאלה, אני בספקקק) שקרא את הספר. באמת שזה לא מובן מאליו עבורי. אני יודעת כמה קשה זה לפעמים לעקוב אחרי ספר ובאמת להתחבר אליו, והעובדה שהגעתן עד סוף הספר שלי ולא התייאשתן, ואפילו אהבתן אותו, זה מטורף בעיניי. אז תודה, תודה, תודה. מעריכה את זה מאוד.

אוהבת המון, ולהתראות! :)