אני נכנסת אל תוך 'גינת הפרחים' אפופת אושר. הריון גורם לך להרגיש אחרת. אני יודעת שבהמשך הוא יהיה מלווה בדיכאונות, בחילות ושליליות, אבל כרגע אני מרגישה כמו בתוך חלום – אחד כזה שהייתי קמה ממנו בבכי בגיל שמונה לאחר שהייתי מגלה כי לא מדובר במציאות. אני לא מאמינה שבתוך כמעט שבעה חודשים מהיום, יהיה לי ולטד תינוק בידיים.

אני מביטה בו. על אף צלצול הפעמונים, הוא עדיין לא שם לב לנוכחותי בחנות. הוא עומד לצד זר הפרחים, אחד מהאחרונים 'של זוזו', ומדבר על דבר מה עם לקוח צעיר. אל עומדת מאחורי הדלפק. היא מנופפת לי לשלום ומחייכת חיוך רחב. אני מתקדמת אליה, נשענת על הדלפק ומחייכת בחזרה.

"איך את?" היא שואלת אותי.

"אני מרגישה מעולה. מה איתך?"

"אה, את יודעת. כרגיל. אבל עזבי אותי! וואו, אני חייבת להעיר, זואי, את נראית מצויין. נוצצת."

אני צוחקת קצרות. "כן, זו שמלה שקניתי שלשום. קשה למצוא שמלות מחמיאות כבר –"

"עזבי את השמלה! תראי אותך. טדי הולך על הדוגמניות."

ההערה שלה שולפת אותי מתוך רגע קצר של היסח דעת. טדי הולך על הדוגמניות. זה מרגיז אותי, כיוון שטד לא הולך על הדוגמניות. טד הולך עליי. אני לא רוצה להיות קנאית או רכושנית, אבל הערות מהסוג הזה מפריעות לי. למרות שאולי היא צודקת. הרי, בת הזוג הקודמת של טד, סיארה, נראית מעולה. טוב, לפחות בתמונת הפרופיל שלה בפייסבוק. זה לא משנה עכשיו, כי לי ולטד יש ילד או ילדה, ולכן התעסקויות בעניינים זוטרים כמו אלו לא נחוצות לי.

אל ואני לא נמצאות בקשר הדוק במיוחד. כלומר, טיב היחסים בנינו מסתכם בעובדה שהיא החברה הכי טובה של טד. אין לי בעיה עם זה, במיוחד עכשיו, כשלאל יש בן זוג.

היא מנמיכה את קולה. "איך ההריון...?"

אני מרימה את עיניי אליה בחזרה בבלבול. "אה, בסדר גמור. טד ואני כבר לא יכולים לחכות." וזה נכון. לאחר שעברתי לגור אצלו שוב, הוא החליט לתלות בסלון טבלה – עוד כמה זמן, בערך, אני עומדת ללדת. בהתחלה הוא הכין את הטבלה הזו מתוך רוח שטות באחד הערבים שבהם ישבנו וצחקנו, אבל עכשיו אני מבינה עד כמה הוא לוקח אותה באמת ברצינות, כשבכל יום שחולף הוא מסמן איקס אדום וגדול. זה מקסים בעיניי.

אני מסיטה את עיניי לכיוונו ושמה לב לכך שהוא מביט בי. הוא לא היחיד שמביט בי, כיוון שגם הלקוח מסתכל עליי. הוא מסמן לי לבוא ואני מתקדמת לכיוונם בבושה מסוימת.

"זו זואי." טד אומר כשאני מגיעה אליו. הוא כורך את ידו סביבי ומדביק נשיקה על שיערי.

"זו אני." אני מצחקקת במבוכה.

"טוב, עכשיו אני מבין מאיפה ההשראה." הלקוח הצעיר סוקר אותי במבטו, ואני משלבת את רגליי בבושה. אני לא מתביישת מהבהייה הבוטה של הלקוח בי, אלא ממה שעומד לצאת מטד בעקבות זה. אני עוצמת את עיניי ומכינה את עצמי לקראת...

"טוב, כן, הבנת? עכשיו – אתה קונה או לא? הבחורה שלי היא לא למכירה, אני מתכוון לזר."

הלקוח מרים בחזרה את עיניו אל טד ומחייך בבושה. "כ-כן. אני קונה."

לאחר שהלקוח עוזב את המקום, טד מתקדם אל דלת החנות והופך את שלט ה'פתוח' ל'סגור'. לאחר מכן הוא ניגש אל הדלפק, נשען עליו ומסביר לאל כמה דברים. אני נצמדת אל גבו וכורכת את זרועותיי סביבו. אני אוהבת להסיח את דעתו ברגעים רציניים. אני לא יודעת למה, אבל אני אוהבת את העובדה שלא משנה מה הוא עושה – עובד, מדבר עם ההורים, מתעסק במחשב או מסדר את הדירה, תמיד הוא יקדיש לי תשומת לב.

וגם עכשיו, הוא מפסיק את השיחה הרצינית עם אל לטובת הקדשת תשומת הלב הזו. "זואי..." הוא מנמיך את קולו. "פאק, אפילו לא התייחסתי אלייך כשנכנסת. אני מצטער. הראש שלי כואב מכל העבודה הזו." הוא מסתובב אליי ואני צוחקת.

"אבל כן הקדשת לי תשומת לב."

"לא מספיק." הוא עוטף אותי ומנמיך את ראשו. אל נועצת בנו מבט מאשים בזמן שהוא מרים אותי בזהירות ומניח אותי על הדלפק, אבל הוא לא יכול לשם לב למבט שנשלח מכיוונה. הוא נעמד בין רגליי ומצמיד את שפתיו אל שפתיי. אני צוחקת כשהוא ממשיך לנשק אותי, מתעלם לחלוטין מהעובדה שאל עומדת ממש מאחורינו.

"טד!!!" אל צורחת לבסוף. "לעזאזל. אתם עושים לי חשק להתחרט ולא לבלות איתכם."

"אה," הוא מתנתק ממני במהירות. "מצטער. שכחתי, רגע – איפה היינו? אה, כן, הסטטיסטיקה של ה..."

ופה אני מאבדת אותם. אבל אני כן חושבת על ההערה של אל; אתם עושים לי חשק להתחרט ולא לבלות איתכם. לרגע בכלל שכחתי את המטרה שלשמה התכנסנו בגינת הפרחים. קבענו מן פגישה מוזרה שכוללת אותי, את טד, את אל ובן זוגה – רון, וגם את קלואי וניק. הכל התחיל כשטד ואני קבענו לצאת לדאבל דייט נוסף עם קלואי וניק, לחגוג את ההריון, אבל אז, באיחור של כמה ימים, טד נזכר שקבע באותו תאריך עם אל והבחור החדש שלה. אל רצתה שטד "יאשר" אותו, כיוון שטד הוא כמו "אחיה הגדול", וחוץ מזה, היא רצתה לבלות איתו ולחגוג את ההריון. בלעדיי. אז החלטנו לשלב את כל האירועים ביחד ולחגוג את ההריון מוקפים בכל האנשים האלו; קלואי וניק, שעדיין לא אהדו במיוחד את טד, אם כי עם כל יום שעובר הם מתרגלים אליו יותר ויותר, וגם עם אל שבכלל לא חשבה לצרף אותי לפגישה, והבחור שלה, שאותו אני לא מכירה.

האמת היא שכל האנשים סביבנו מקבלים את ההריון בצורה יפה. גם לאחר החתונה, אריק החליט להתקשר פעם נוספת ולאחל לנו מזל טוב. הוא אמר שרק כעבור כמה שעות מסוף החתונה הוא קלט באמת את משמעות הדבר. השיא היה כשבאחד הבקרים טד קיבל צלצול משונה ממספר לא מזוהה. לאחר בירור, הוא הבין שמדובר באחיו שהתקשר מבריטניה. הוא שמע מההורים על ההריון ולא יכל שלא לאחל מזל טוב. אני יודעת שטד יכחיש את זה אם אשאל, אבל הוא דמע לאחר השיחה הזו בשירותים. אני הצצתי בעינית.

"אז מה התכנון?" אני שואלת כשטד ואל מסיימים את השיחה העסקית הקצרה שלהם.

"אנחנו צריכים לחכות פה לרון, ואז, טוב... אני לא ממש יודעת." אל משיבה.

"אה, את קלואי וניק נפגוש כבר שם." אני ממלמלת.

"אני לא יכול לחכות." טד מעיר בסרקסטיות וגלגול עיניים מהיר לעבר אל, שבתגובה מחניקה גיחוך ומהנהנת בהסכמה.

"סליחה?" אני פונה אל טד, על אף שגם אל לקחה חלק בזלזול הקטן הזה בחברים שלי – והיא אפילו לא מכירה אותם! טוב, אני בטוחה שלה ולטד היה זמן רב לרכל עליהם.

"מצטער, זו-זו. לא ייקרה שוב." טד ממהר להגיד ואני מגלגלת את עיניי.

"איזה אפס." אל מעירה מאחורי הדלפק.

"לעזאזל, אני באמת אפס. זואי גורמת לי להיות ככה. נכון, זו? את תמיד כזו רודנית לידי." הוא מחייך בהתגרות.

"תסתום כבר." אני לא יכולה שלא לחייך גם כן.

"פאק, וואו. נראה לי שאני אוהב אותך."

"נראה לך?" אני צוחקת. "אני בהריון ממך. כדאי לך לאהוב אותי."

אל מגלגלת עיניים מאחורי לדלפק. "אתם מוזרים." היא מעירה. לאחר דקה, צלצול הפעמונים מסיח את דעתנו וכולנו מסיטים את עינינו לכיוון הדלת. אל תוך החנות נכנס בחור גבוה ודק, בעל משקפיים עגולים ותספורת גלח. יש לו עגיל באף והוא מחייך חיוך רחב כשעיניו נפגשות באלו של אל. זה רון. אני צופה בטד בזמן שהוא סוקר את בן זוגה של אל. אולי הוא באמת כמו אח גדול עבורה. הוא מכווץ את גבותיו בזעף לעבר רון, ואני לא יכולה שלא להתמוגג מהבחור המגונן שלי.

לאחר שאל ורון נפגשים, מתנשקים, מפזרים "היי" נרגש ונבוך אחד לשנייה, רון פונה אל טד. "היי, טד. שמעתי עליך כל כך הרבה." הוא אומר.

טד מחייך קצרות. "כן, גם אני עליך."

"וגם עלייך שמעתי." הוא פונה אליי ושולח יד. אני לוחצת אותה ומחייכת חיוך נבוך. "וגם על ההריון שלכם. מזל טוב!" הוא אומר, ואני מתכווצת לרגע. אני יודעת, כבר אין לי בעיה כביכול שאנשים ידעו מההריון כיוון שעבר מספיק זמן, אבל עדיין, משהו בי היה רוצה שזה ישאר הסוד שלי ושל טד לנצח.

"ת-תודה..." אני ממלמלת.

"אז טד!" רון קורא. "אתה הבחור שאל מבלה איתו את רוב הזמן?"

"אל תדאג בקשר לזה." טד ממהר להגיד. הוא כורך את זרועותיו סביבי וכמעט מגלגל עיניים לנוכח ההערה הקנאית הזו.

"כן, ברור לי!" רון קורא בחביבות.

"טוב, איזה כיף! כולם חברים. כדאי שנצא עכשיו, לא?" אל קוראת, וכולנו מהנהנים בהסכמה, שמחים על החילוץ המהיר הזה.

אנחנו מתפצלים; טד מסיע אותי ואל מסיעה את רון לכיוון הפארק שלי ושל טד. אנחנו באמת לא בדיוק יודעים מה השם שלו, אבל מבחינתי ומבחינת טד, זה הפארק שלנו. הפארק שבו נפגשנו לראשונה.

בכניסה מחכים קלואי וניק. אל ורון מגיעים כמה דקות אחרינו, והם מצטרפים בדיוק לאחר השלב של החיבוקים והנשיקות.

"אז," קלואי מושיטה את קופסאת הדובדבנים. "למה היינו צריכים לקנות את זה?" היא שואלת ואני מחייכת בתגובה אל טד. טד קצת שקוע, וזה לא טוב כיוון שאני צריכה אותו בריכוז מוחלט. אני לא אוכל להשתלט על המפגש החברתי הזה לבדי. אם זה אכן ייקרה, יהיה אסון מוחלט.

"סתם, כדי שיהיה לנו." אני ממלמלת.

"דוכן גלידה!" אל קוראת בקול רם. "רון, איזה טעם בא לך? רוצה לחלוק?"

"אני –" רון מגרד בעורפו. "האמת היא שאני לא אוהב גלידה."

"טוב, אני הולך להביא לזואי ולי גלידה. אל, את באה?" טד אומר לפתע.

"אני אבוא איתך." רון מצטרף.

"אה," ניק מגחך, וברור לי שהוא וקלואי מרגישים קצת לא קשורים ונבוכים. "אני גם אצטרף."

כיף לי לראות איך רון וניק שואלים את בנות הזוג שלהם מה הן רוצות, בעוד שטד כבר יודע בעצמו מה אני רוצה. אני אוהבת את העובדה שאנחנו יודעים אחד על השנייה פרטים כמו אלו. אני אוהבת אותו. אני אוהבת את האדישות שלו בקרב אנשים חדשים, אוהבת את תשומת הלב הרבה שהוא מקדיש לאוהבים שלו.

אני מקבלת את גלידת השוקולד שלי לאחר מספר דקות. המוכר הצעיר בדוכן התחלף בנערה מתולתלת. עבר זמן מאז שהגענו הנה בפעם האחרונה. הבנים מגיעים כשקלואי, אל ואני יושבות על הספסל שלי ושל טד. כל אחד ניצב אל מול בת הזוג שלו וזה נראה כאילו לקוח מסרט מוזיקלי – כאילו אנחנו עומדים לפצוח בריקוד ושירה בכל רגע נתון. טד מלקק את הגלידה שלי לפני שהוא מושיט לי אותה, ואז הוא לוקח שלושה דובדבנים ומדביק אותם על הגלידה המלוקקת.

"אל תתלכלכי." הוא אומר.

אני לוקחת את הגלידה מידו בגלגול עיניים מופגן. "ברור שלא. אני כבר ילדה גדולה." אבל שנינו יודעים שבטעימה הראשונה, כל הפנים שלי עומדות להתלכלך.

אני מציצה בשני הזוגות שלצידנו. ניק וקלואי עושים מן 'לחיים' בין הגלידות הזהות שלהם, ואילו רון בוהה באל מלקקת את הגלידה שלה ומחייך. טד שלי, לעומת זאת, מתגרה בי.

"איך את רוצה להיות אמא כשאת מתנהגת כמו ילדה?" הוא מעיר לנוכח הלכלוך סביב שפתיי. הוא מעביר אגודל על גבי שפתיי ומלקק אותו לבסוף.

"טד!" אל, שיושבת בצד השני של הספסל, צווחת. "אתה לא אמור להגיד דברים כאלו."

"את," טד מצביע לעברה. "לא תגידי לי איך להתנהל מול זואי, כן?"

אני צוחקת. "הכל בסדר, אל. הוא רק צוחק."

"עדיין." אל מגלגלת את עיניה.

אני שונאת את ההערה של אל, כיוון שהיא גורמת לקלואי להיות חשדנית יותר כלפי טד. זו הסיבה שבגללה היא נועצת עכשיו עיניים בטד ומחכה לרגע הבא שבו הוא "יפשל", על אף שהוא אפילו לא פישל פעם אחת. אני סוטרת בקלילות לכתפה והיא מתנערת מהבהייה הממושכת שלה. אני חושבת, ומקווה, שבסוף טד יצליח להתחבב על ניק וקלואי. אין דרך אחרת, כיוון שהוא עומד להיות האב לילדיי. אלוהים. המחשבה על כך מצמררת אותי.

המפגש החברתי המגוון הזה נמשך כשאנחנו מחליטים לצאת לטיול אופניים קצר סביב הפארק. אני לא יודעת לרכב על אופניים, אז טד מרכיב אותי על האופניים שלו. הוא נוסע מקדימה – עושה פוזות על שאר הקבוצה, בעוד שאל נוסעת מאחורינו בניסיון נואש לעקוף. צמוד אליה רוכב ניק, ובפער די גדול אחרינו רוכבים קלואי ורון.

"אתה תתעייף, טד." אני מעירה בעוד שטד מגביר את הקצב.

"תוותר!" אל צועקת מאחורינו, ואני יכולה לשמוע את הנשימות הכבדות שלה עד לפה.

"ולתת לאל את העונג לעקוף? אין סיכוי." הוא מגחך.

"תהיה ג'נטלמן." אני טופחת על גבו.

"תוותר!" אל ממשיכה.

"ג'נטלמן לאל?" הוא צוחק. "אין סיכוי. אל היא אח."

"מה אמרת?" אל עוצרת לפתע עצירה חדה, וניק, שלא מצליח לעכל את העצירה המהירה, נתקע בה. שניהם נופלים ביחד על הרצפה. טד עוצר באיטיות במרחק קטן מהם.

"מה קרה?" קלואי ורון נעצרים מאחורינו לאחר כמה שניות. "הכל בסדר פה?"

לאחר שאל וניק קמים מהרצפה, אל ניצבת למול טד ומשלבת את ידיה. "קראת לי כרגע אח?" היא נועצת בו מבט.

"נו, את יודעת למה התכוונתי." טד ממלמל.

אני לא מאשימה את אל. גם אני הייתי נעלבת אם היו קוראים לי אח. היא תופסת את ידו של רון במהירות וגוררת אותו משם. אני שולחת מבט מאשים אל עבר טד, והוא בתגובה מגלגל את עיניו.

קלואי וניק מתאספים לידנו. "מה בדיוק קרה פה?" קלואי שואלת.

"טד קרא לאל אח. זה הכל." אני אומרת.

"היא סתם דרמטית, אני לא יודע למה. היא לא ככה בדרך כלל. אולי היא מנסה להוכיח לחבר שלה משהו." טד אומר.

"אתה צריך יותר... לשקול את המילים שלך, טד." אני נאנחת.

"אני אבקש סליחה." טד אומר, ואז הוא הולך לכיוונם של אל ורון.

אני נועצת מבט בקלואי. היא מחייכת אליי, ואני שמחה שהיא לא עושה הצגות בנוגע לטד, אלא מתנהגת ברגישות. למען האמת, היא הוכיחה את היותה החברה הכי טובה שלי דרך ההריון הזה. היא מתנהלת ברגישות יתר עבורי וזה ממש מחמם את הלב.

לאחר כמה דקות טד חוזר ביחד עם אל ורון והכל חוזר לקדמותו. אל מחייכת, רון מחבק אותה ואילו טד חוזר אליי במבט משועשע.

לאחר שאנחנו מסיימים את טיול האופניים, כל אחד שב חזרה אל ביתו. טד ואני חוזרים יחד לדירה שלנו. טד מסמן איקס גדול ואדום בטבלה, סימן לעוד יום שעובר – עוד יום שבו אנחנו מתקרבים יותר ויותר ללידה המיוחלת. הוא מחייך אליי ואני מחייכת בחזרה. ובסוף זה יגיע – בסוף נהיה הורים.

——————-

אני קצת חסרת מוטיבציה לאחרונה, ולכן עברתי על הפרק ברפרוף מהיר בלי יותר מדי שפצורים ותיקונים. אז אני מצטערת אם יש טעויות/ תצאו חסרי שביעות רצון מהפרק.
אני כן אשמח לקבל תגובות, גם שליליות וגם חיוביות, על הפרק. בפרק הקודם כמעט בכלל לא קיבלתי תגובות (מעריכה את אלו שכן כתבו), וזה קצת ביאס אותי.

סופ"ש נעים :)