אני חוזר עם כוס מים אל הסלון בדירתי. אל יושבת על הספה, עיניה מדלגות לכיווני בציפייה. הגיע הרגע לספר לה. אני מתוח מדי, אני לחוץ מדי וידיי מזיעות כשאני מושיט לה את כוס המים. היא מניחה אותה בצד ופולטת "נו?" אחד ארוך וחסר סבלנות.

לעזאזל. אני לא יודע איך לספר לה שזואי בהריון. אני לא יודע איך לספר לה שאנחנו מתכוונים להיות הורים.

"טוב, טד, אין לי כוח! אתה עושה מזה עניין גדול. בסך הכל ניסיתי להתאמן כדי שלא יהיו פדיחות בנשיקה האמיתית. זה לא שאני מאוהבת בך. חוץ מזה, הנשיקה עברה בסדר גמור, אפילו שלא התעניינת. אתה הרי לא מתעניין אף פעם." היא פולטת לבסוף.

"אל," אני כמעט צוחק. "זה לא העניין."

"אז מה כן העניין? מה העניין שבגללו ניתקת איתי קשר במשך כמעט חודש שלם?"

"העניין הוא –" אני פשוט חייב להוציא את זה מהמערכת. פשוט להוציא את זה. "זואי בהריון. זואי בהריון ממני, אל. אנחנו מתכוונים להביא ילד לעולם."

אני סוקר את מבטה של אל. היא לא מבוהלת או מבועתת. היא גם לא שמחה או מאושרת. היא פשוט... מביטה בי. אני מרים גבה בציפייה. למה היא פשוט לא אומרת משהו? ולעזאזל, אני שונא את זה, אבל הדעה שלה חשובה לי.

"אתה צוחק עליי, נכון?" היא שואלת לבסוף. "אתה? אבא? לא, לא, טד. לא. אתה נראה לי לא מבין... אתה לא יכול להיות אבא. אתם כל כך צעירים, טד."

אני לא יודע למה, אבל הזלזול שלה מעורר בתוכי משהו. כדור זעם שהולך וגדל בתוך החזה שלי. אני בכל זאת שומר על איפוק. "אנחנו יכולים הכל, זואי ואני. שמעת?" אני מניח יד על הספה.

"כן, אבל להיות הורים? טד, מה..."

"כולם בסדר עם זה חוץ ממך."

"כולם השתגעו! אתם לא – לא..."

האמת היא שכל הסובבים אותי ואת זואי באמת קיבלו את זה, מהסיבה הפשוטה שזואי ואני קיבלנו את ההפתעה בלב שלם. אנחנו לא מתכוונים לבטל אותה. אנחנו רוצים אותה. אנחנו רוצים להיות הורים, לעזאזל. אני רוצה לחיות עם זואי. עד המוות. עד המוות. אני רוצה לחלוק איתה משהו, משהו שיהיה משותף לשנינו – ילד. או ילדה. החרדה הפכה לקבלה, לאושר אמיתי, של שנינו. עכשיו אנחנו פשוט מחכים בציפייה מהולה בשמחה.

"אנחנו הולכים להיות הורים. תקבלי את זה, או שלא תהיי חלק מהחיים שלי."

אל נועצת בי מבט מזועזע. אני לא חוזר בי. היא מתקרבת, מניחה שתי כפות ידיים חמימות על כתפיי ואז מושכת אותי לחיבוק ארוך.

"בסדר." זה כל מה שהיא אומרת. "אבל כרגע אני לא יכולה להיות שמחה בשבילכם."

אנחנו נפרדים כעבור חצי שעה. השעה כבר כמעט שש בערב ואני נכנס להתקלח. כשאני מסיים, אני מתלבש בחליפה האלגנטית שזואי בחרה לי לאחר שעה של ויכוחים. היא רצתה שאלבש טוקסידו מזוין. אני מסתכל בבבואתי דרך המראה ואלוהים, אני נראה טוב. אני נראה מצוין. לאחרונה, אני מרגיש יותר מדי טוב. כאילו משהו עומד לפרוץ מתוכי בכל רגע נתון. אני מרגיש כמו שעון מתקתק. זואי מוציאה את זה ממני. ההריון שלה הוא הדבר הכי טוב שקרה לי אי פעם.

אני מזמר את אחד השירים המטופשים שאל הדביקה אותי בהם בזמן שאני חוצה את המסדרון לעבר חדר השינה שלי. אני אפילו רוקד. אני רוקד כמו אפס מזוין בזמן שאני מתקדם אל דלת הדירה. אני פותח לזואי את הדלת, והיא עומדת שם – יופי בל יתואר. שיערה שהתארך מסודר בגלים נוצצים מאחורי גבה, בעוד פניה החלקות והעדינות מהודרות באיפור זוהר שכולל את שפתון הדובדבן שלה. היא נראית כמו הרבה יותר מסתם דוגמנית, אלא כמו יצירה של אלוהים. היא הולכת ליצור את האדם היפה ביותר שקיים. ביחד אנחנו ניצור אותו.

היא בת זוגי לחתונה של אריק, זוגתי לחיים. ברגע שעיניה פוגשות בשלי, היא מזנקת עליי, וככה, בצעד הפשוט הזה, אנחנו חוזרים להיות אנחנו. העולם מסתובב סביבי ואני לא חוטף סחרחורת. ידיי רועדות על גבי השמלה הצמודה והורודה שלה ואני אוהב את העובדה שאפילו עם נעלי עקב היא לא מצליחה להגיע לגובה שלי. אני מצמיד את אפי אל הצוואר שלה, מסניף את הריח שלה. וניל טהור.

"התגעגעתי אלייך כל כך." אני אומר.

"ראית אותי אתמול, טד." חיוך קטן וערמומי מתגנב לפניה. "אבל... גם אני."

היא לא יודעת שאני מסוגל להתגעגע אליה גם לאחר שעה מאז עזיבתה. היא לא חזרה לגור אצלי, אבל זה ייקרה בקרוב. בקרוב מאוד.

"אתה מתרגש?" היא שואלת.

אני מושך בכתפיי. "קורים דברים חשובים יותר בחיים שלי."

"כן, אבל אתה יודע... אריק מתחתן. הוא היה השותף שלך במשך הרבה זמן. הוא סלח לך והזמין אותך לחתונה שלו."

"אריק מתחתן, אבל לי יהיה ילד בעוד שמונה חודשים מהיום." היא צריכה להבין את סדר העדיפויות שלי, וכרגע, אריק לגמרי מעניין לי את הזין.

היא צוחקת. "אני פשוט לא מצליחה להאמין."

אני מנשק את קצה האף שלה. "גם אני, זואי. גם אני."

"אני מרגישה כל כך..." עיניה נוצצות. "אני לא יודעת, אולי זה מטופש. אבל אני כבר לא יכולה לחכות. אני כבר מרגישה מחוברת אליו. או אליה."

וזה לא מטופש, כי אני מבין בדיוק על מה היא מדברת. אף פעם לא הרגשתי חיבור כזה למישהו שעדיין לא הכרתי. למישהו שעדיין לא קיים. וטוב לי. טוב לי כי טוב לנו. חזרנו למסלול, מאושרים מתמיד. הצלחנו להתגבר על המשברים. עכשיו אנחנו יודעים שזה חזק. חזק מכדי שיוכל אי פעם להשבר.

אנחנו יוצאים אל הפיאט שלי. בדרך אנחנו מאזינים לאמנית שחיברה בנינו. אנחנו עוצרים בצד וקונים חבילת דובדבנים. אנחנו צורחים. אנחנו שרים. זואי זורקת עליי דובדבנים והיא חתיכת בזבזנית. כל דובדבן חשוב לי אבל היא יכולה לעשות כל דבר, כל דבר עכשיו, כל עוד היא כאן, איתי, במכונית.

"הגענו?" היא שואלת כשאני עוצר בחניון.

"כן. נרדמת?"

"אולי..." היא מצחקקת בישנוניות.

אני מגלגל את עיניי ומחייך חיוך שמסגיר את העובדה שאני אוהב אותה כל כך. היא מחייכת בחזרה. אנחנו יוצאים ואנחנו מתקדמים ביחד בידיים שלובות זו בזו אל תוך אולם החתונה. אנחנו לא מכירים כאן אף אחד ואולי זה היה רעיון גרוע להגיע הנה. הרי, זה לא שביני לבין החתן היו יחסים נהדרים; הם בסך הכל הסתכמו באהבה מאולצת בשל היותנו גרים יחד ונגמרו בפעם אחת אלימה מאוד. בכל זאת, כשאנחנו נכנסים פנימה, מקבלים את פנינו הוריו של אריק בשמחה רבה.

"טד! כמה טוב לראות אותך שוב." הם אומרים ובשלב הזה אני בטוח שאריק לא סיפר להם כלום. אני מעריך אותו על זה.

אני פותח איתם בשיחת חולין בזמן שזואי עומדת לצדי אבל מסיים אותה מהר מאוד, כיוון שאריק וזוגתו סאם נכנסים אל תוך טווח הראייה שלי. אריק מבחין בי. סאם עדיין נראית אותו דבר כפי שזכרתי אותה, בעלת מראה של דוקטור. אנחנו צועדים זה לקראת זה ואני לא יודע מה אני יותר – נרגש או מפוחד.

"גבר, וואו!" אריק קורא בזמן שאנחנו נעמדים אחד למול השני. הוא מושך אותי לחיבוק ואני טופח על שכמו. "לא חשבתי שתגיעו, בשיא הכנות." הוא אומר.

"טוב, כן... זה המעט שיכולתי לעשות. אני שמח שהזמנת אותי." אני אומר ומגניב מבט אל זואי. היא לא כל כך מסתדרת בסיטואציות חברתיות, לכן היא פשוט עומדת שם, עיניה נודדות לכיוונים השונים.

"אחי, עזוב הכל. איזה כיף!" אריק מוחא כפיים. "זואי, מה איתך?" הוא מפנה את השאלה לבחורה שלי.

"היי, אריק." זואי מחייכת בביישנות. "מזל טוב!"

"תודה, תודה... סאם ממש מתרגשת, בגלל זה היא לא מדברת. סאם – תגידי משהו!" אריק נועץ מבט באשתו. היא לא משתווה לזואי אמנם, אבל יש לה נתונים לא רעים, במיוחד הערב, כשמאפרים, מעצבי שיער ותופרים טרחו סביבה יום שלם.

"אל תביך אותה." אני אומר, וזו הדרך שלי ללמד את אריק כיצד להתנהל עם הבחורה הביישנית שלו. אני לעולם לא הייתי מעמיד את זואי במצב כזה.

"היי טד, היי זואי." סאם אומרת. אני עדיין לא מצליח כל כך להבין מה היא מצאה באריק. אני לא מבין מה כל בחורה שיצאה אי פעם עם אריק מצאה בו. הוא השילוב של כל הדברים הגרועים שיכולים להיות בבחור אבל בכל זאת, איפשהו, תמיד חיבבתי אותו. זה לא ששנאתי אותו – זה פשוט ששנאתי להודות בעובדה שיש בו חן מסוים. אני לא כועס יותר על כך שהוא התקדם בחייו לפניי והפך לבעל, כי אני השגתי דבר גדול יותר – אני השגתי צאצא. ילד משותף לי ולזואי.

"טוב," אריק אומר. "רק קפצנו לרגע כדי להגיד שלום, אבל יש לנו מלא עיסוקים שאנחנו חייבים לחזור אליהם עכשיו."

"כן," אני אומר. "אנחנו נסתדר."

כשאני וזואי מתקדמים אל עבר השולחן שלנו, אני לוקח רגע כדי לסקור אותה. קשה לי להאמין שהיא הבחורה שלי. הדוגמנית הפרטית שלי. אנחנו מתיישבים ודעתה מוסחת אבל אני מרוכז מאוד. אני שולח יד ואני מלטף את כתפה. היא מרימה את עיניה אליי, סוף כל סוף, והיא מחייכת.

"על מה את חושבת?"

"חתונה." היא ממלמלת.

"את רוצה להתחתן?"

"בסופו של דבר." היא אומרת את המובן מאליו עבורה.

"עם מי את רוצה להתחתן?" אני שואל וברגע שזה יוצא מהפה שלי אני מתחיל לחשוב; זואי חזרה אליי כי היא גילתה שהיא בהריון ממני, אבל האם היא הייתה חוזרת אליי, ממש חוזרת אליי, אם זה לא היה המצב? המסלול שלנו היה יכול לקבל תפנית שונה לחלוטין. בלי הילד, ללא הנס הזה, היינו יכולים להמשיך להיות לא יותר מסתם סטוץ, עד שזואי הייתה מחליטה שנמאס לה ויוצאת עם בחור אחר שהיה שובה את ליבה. זואי הייתה יכולה לעזוב אותי.

"מה זאת השאלה הזו?" היא שואלת לבסוף. "כמובן שאיתך."

"זואי," אני לוקח נשימה עמוקה. "אם לא היית נכנסת להריון ממני, היית חוזרת אליי?"

העובדה שהיא לא עונה מיד מלחיצה אותי ואני מגשש עם ידי כדי לאחוז במשהו. אני מוצא מפית ואני מקמט אותה בין ידיי וזואי עדיין לא משיבה. אני זוקף גבה והפעולה הזו מחזירה אותה למציאות. "כן." היא עונה בהחלטיות.

"אבל את... את פשוט היית ממשיכה לצאת לדייטים. אולי מוצאת בחור אחר. טוב יותר."

היא מנידה בראשה. "לא, אני לא. תמיד הייתי משווה אותם אליך, עד שלבסוף הייתי מחליטה לחזור לבחור היחידי שאני אוהבת. אפילו עם כל הטעויות הנוראיות שהוא עשה."

"כולם טועים."

"אתה מתחרט על כל אותן טעויות?"

אני לא צריך לחשוב כדי לענות. אני מתחרט על הטעויות האלו עם כל יום שעובר. אני לא מתחרט עליהן כי הן חירבו לי את היחסים עם זואי, אלא כי אני מבין שהתנהגתי בצורה לא נורמלית. אבל אני בסדר עכשיו. אני בסדר עכשיו. אני אחר. אני חייב להיות, כדי להפוך לאבא – כדי להיות בן הזוג הטוב ביותר שאני יכול להיות לזואי.

"כן." אני אומר.

היא שולחת את ידה אל אחורי צווארי ומחייכת. "זה כל מה שחשוב. עכשיו, אני הולכת לחפש לי אוכל." היא מתרוממת ממושבה.

"רק לך?"

"כן. אם אתה רוצה, אתה מוזמן לקום בעצמך."

אני תופס את מותניה ומקרב אותה אליי. "פה את טועה." אני מנשק את בטנה ומרים את ראשי אליה. "את צריכה לדאוג לגבר שלך."

"סליחה?" היא תופסת את ראשי.

"אני צוחק. לכי, תאכלי."

היא צוחקת. "אני אביא לך גם."

אני כל כך שמח. כל כך שמח. הכל כל כך טוב; זואי בהריון. זואי ואני חזרנו להיות אנחנו. יש לי את כל מה שאני צריך בחיים. יש לי הכל. הכל.

בחופה, זואי ואני עומדים זה לצד זו מחובקים ואני כמעט יכול לראות אותנו במקום סאם ואריק. כל האנשים הללו דומעים בשבילנו, מתרגשים בשבילנו. זואי ואני לא דומעים או מתרגשים. זואי שונה מכל הרגשניים שסובבים אותנו; היא צוחקת. אני מביט בה בשאלה והיא צוחקת בקול רם יותר. "לא שמת לב? אריק מעד בדרך אל סאם."

בשלב מסוים, אני תופס את אריק לצד הבר. אני מתיישב לצידו ומניח יד על כתפו.

"חבר!" הוא קורא ברגע ששם לב אליי.

"איך אתה?" אני שואל.

"בעננים! אתה יודע, יש לי בחורה כמו סאם, אני מוקף בכל האוהבים שלי. יכול להיות יותר טוב?" הוא שואל ואני מניד בראשי. "איך החתונה עד כה? אני שם לב אליך ואל זואי. זוג אוהבים. כל הזמן מרוחים אחד על השנייה." הוא צוחק והוא שיכור.

"כן, אנחנו... חזרנו לעצמנו."

"כן גבר, כן... בסופו של דבר, אם אוהבים באמת, חוזרים אחד לשני למרות כל החרא. אתה מבין? ככה זה. כמו מגנטים. שום דבר לא יכול לעצור כוח משיכה בין מגנטים, מבין?"

אני מגחך. "מבין."

"אבל אתה..." הוא מצביע עליי. "אתה נראה טוב. אתה נראה מאושר, גבר. אני לא יודע מה יש באישה הזו... אבל אתה... יש בך משהו –"

אני לא מצליח להתאפק. "זואי בהריון."

"גבר!" הוא צועק. "וואו. טד. וואו, מה? טד!"

"כן..." אני מחייך.

"איך לא דיברת? אני חייב לברך את האישה. בוא." הוא קורא לי בזמן שהוא מתחיל להתקדם אל עבר זואי. אני משתרך אחריו. כשהוא ניצב אל מול זואי, היא נראית מבולבלת.

"זואי! טד כרגע סיפר לי!" אריק קורא וגורר אחריו מבטים רבים. "את בהריון!"

"ששש..." זואי ממהרת להשתיק אותו. "אני לא רוצה... לעשות מהומה."

"זואי!" אריק מתעלם מבקשתה. "את מבינה? וואו." הוא מפנה את מבטו אליי ואז בחזרה אליה. "מזל טוב לשניכם. מזל טוב!"

"הנה אתה!" סאם נעמדת לצידנו. "חיפשתי אותך. הדי־ג'יי אמר שעוד כמה דקות הסלואו שלנו, אז כדאי שנתכונן."

"אוקיי, בסדר. אנחנו נלך עכשיו. ביי-ביי! ומזל טוב, שוב!" אריק מביט בנו, ואנחנו מחזירים חיוכים מאולצים.

זואי שולחת אליי מבט נרגז מיד לאחר שהם עוזבים. "למה סיפרת לו?"

"אני... לא יודע, זה סוד? סיפרתי גם לאל."

"טד!"

"סליחה, זואי," אני מתכופף ומניח יד על הירך שלה. "לא ידעתי שזה סוד. אני פשוט מתרגש. אני חייב להוציא את זה החוצה."

"אני גם מתרגשת, אבל... רציתי לחכות כמה זמן."

"אם קלואי יודעת, חשבתי שגם אל צריכה לדעת." אני אומר.

"בסדר, אבל... אריק?" היא נאנחת בייאוש.

"אני מצטער, זואי."

זואי מחמיצה פרצוף לאורך כל הסלואו של סאם ואריק, אבל כשצלילי השיר – God Only Knows מושמעים ברחבי האולם, היא מזדקפת ומביטה בי. אריק שר אל תוך המיקרופון את מילות השיר בליווי קולות הלהקה "The Beach Boys". היא מושכת את ידי אל הרחבה והיא שרה ואני צוחק ואנחנו רוקדים ואנחנו מאוהבים. סביבנו רוקדים עוד זוגות רבים אבל אנחנו המרכז. זואי בהריון ואני האבא ואנחנו מאוהבים אחד בשנייה כל כך ואנחנו שרים "רק אלוהים יודע מה הייתי עושה בלעדיך" וזה נכון. זה נכון.