אין לשיר קשר לפרק אבל תאזינו לו, אני ממליצה בחום!

——-

חמש דקות ועשרים ושלוש שעות לפני שהתקשרתי אל טד, הייתי בדירתה של קלואי. שתינו שכבנו על מיטתה, מכורבלות וצופות ביחד בפרק של שקרניות קטנות. צרם לי לצפות בתכנית עם מישהו שלא היה טד, אבל הייתי צריכה לעבור הלאה. זה היה יום רגיל – חזרנו מותשות ממבחן, ואז התפרקנו על מיטתה. אלא שאז חשתי ברע. בדיוק בנקודה הזו שבה שכבנו על מיטתה, כאב חד פילח את בטני והזכיר לי את כאבי הוסת שלי. ואז נזכרתי.

"קלואי?" היססתי.

"מה?" היא השיבה בטון עייף לאחר כמה שניות.

"אם הוסת החודשית שלי מאחרת כבר בשבועיים, אני צריכה להתחיל לדאוג?"

קלואי צחקה. "פעם הוסת שלי איחרה בחודש שלם, בסדר? אל תהיי דרמטית."

"כן, אבל זה קרה כשהיית בתולה?" שאלתי.

היא התרוממה במהירות. "את וטד משתמשים באמצעי הגנה?"

"היו כמה פעמים שדילגנו על זה, אבל אלו היו תאריכים ש –" לפני שהספקתי להשלים את המשפט, קלואי אחזה בידי. היא משכה אותי אל מחוץ למיטה, נעלה נעליים והצהירה – "יורדים לבית מרקחת עכשיו". הלב שלי פעם בחוזקה. הרגשתי כאילו אני עלולה להתעלף. לא הייתי מוכנה להריון. לא הייתי מוכנה לתינוק. לא עכשיו. הייתי לחוצה, אבל ניסיתי להדחיק את העניין כל הדרך עד לבית המרקחת. גם לאחר שקלואי רכשה את בדיקת ההריון, מילאתי את עצמי בתירוצים. זה הרי לא יכול להיות. מה הסיכויים? יש נשים שלא מצליחות להכנס להריון לאחר נסיונות של שנים. לא השתמשתי באמצעי מניעה בסך הכל פעמיים, וזה קרה בימים שסיכויי ההיריון בהם היו נמוכים. למה שאכנס להריון? שום סיכוי, נכון?

עשיתי את הבדיקה בביתה של קלואי. את הרגע הזה אני לא אשכח; את הישיבה ברגליים רועדות, את הבהייה הממושכת במרצפות השירותים. את הצבע הצהוב של חדר השירותים אני זוכרת במיוחד, כיוון שהוא מילא את חדר השירותים הקטן והחנוק. אני זוכרת את הזיעה שנטפה ממצחי. אני זוכרת את הדקות הספורות בהן חיכיתי לתשובה שלילית על האסלה.

אני זוכרת, במיוחד, את הרגע שבו קיבלתי תשובה חיובית. התפרקתי. התיישבתי על הרצפה הקרה. לא הצלחתי אפילו לבכות, או לפרוק את התחושה שדחקה בתוך גופי. כמו אגרופים. ישבתי ובהיתי בתקרה שמעליי במבט חלול.

אני זוכרת את הצעקות מחוץ לחדר השירותים, שהיה כה חנוק עבורי באותו רגע. "נו, זואי! נו? מה התשובה?" קלואי צעקה מבחוץ. כשלא השבתי, היא החלה לדפוק על הדלת פעם אחר פעם, ללא הפסקה. אני מסוגלת לשמוע את הדפיקות הללו עוד במוחי. אני זוכרת את המשפט שהתנגן בראשי כמו מנטרה; אני בת עשרים. זה לא הוגן. אני בת עשרים. זה לא הוגן. אני זוכרת את הדלת שנפתחה ופגעה בקיר, ואז את קלואי עומדת בפתח במבט מבולבל. היא לא ציפתה לתשובה חיובית, כמוני. היא התיישבה לצדי ועטפה אותי בזרועותיה, ואז הניחה עליי את ראשה והעבירה יד על רגלי הרועדת.

"אני לא מאמינה, קלואי."

"יהיה בסדר." היא אמרה. "אנחנו נעבור את זה ביחד."

אני זוכרת שהמשכתי לשבת בחדר עוד דקות ארוכות, עד שהדקות הפכו לשעות. הרמתי את עצמי מהרצפה, נפרדתי מקלואי וחזרתי הביתה. כל מה שרציתי לעשות זה לעלות לחדר, להסתגר ולהכחיש את העובדה שמשהו, יצור חי, מתפתח בתוכי ברגעים אלו. אבל לא יכולתי. הייתה לי אחריות עכשיו.

אני זוכרת את הרגע שבו סיפרתי להורים שלי. הזיכרון הזה מעומעם. אני זוכרת בכי, אני זוכרת צעקות, אני זוכרת חיבוקים. אני זוכרת הבטחה אחת; "יהיה בסדר".

אני זוכרת את הלילה. לא יכולתי להרדם. המיטה שלי הפכה להיות כלא; סבך של כריות ושמיכות. המון דמעות זלגו שם באותו לילה ארור, המון תנוחות הוחלפו במטרה למצוא מרגוע.

כשקמתי בבוקר, ידעתי שאני לא יכולה לחכות עוד. יש לי אחריות. אני צריכה לספר לטד. הוא צריך לדעת. האמת היא שהמחשבה על טד הרגיעה אותי. כל אשר רציתי לעשות היה לשכב בין זרועותיו ולהתנחם במגע שלו, במילים שלו. הוא הרגיע אותי. רציתי לבכות כשחשבתי עליו כאבא, ופתאום הדמיון הזה הפך לחלום מרגיע. דמיינתי אותנו חיים חיי משפחה. דמיינתי את טד; קם בבוקר, מפזר שביל של נשיקות על גופי ואז פונה אל חדר התינוק שלנו. הוא יכול להיות אבא טוב. ולאט לאט, הנשימות שלי החלו להסתדר, להאט.

התקשרתי אליו מיד לאחר מכן. הגוף שלי התמלא צמרמורות של פחד. הציפייה שיתקה אותי. לאחר כמה צלצולים בודדים, הוא ענה מתנשף. לא הנחתי לו לענות. לפני שהספיק להגיד משהו, דיברתי – "טד, אני צריכה לדבר איתך."

"הכל בסדר?" הוא שאל. הקול שלו חולל בי משהו. אני לא יודעת להסביר את זה, אבל הלב שלי זעק מרוב אהבה אליו. רציתי רק להתפרק בין זרועותיו, אבל היינו נתונים לסיטואציה שלא אפשרה לנו להחזיר את האהבה למסלול ברוגע.

"כ-כן..." מלמלתי. "אני... אנחנו צריכים לדבר."

הוא שתק למשך כמה רגעים, ואז פלט – "דברי."

"זה לא לפלאפון." אמרתי.

"מה זה, זואי? דברי. תגידי לי מה קורה?" היה ניתן לשמוע על קולו כמה הוא לחוץ. זה היה בסדר, כי גם אני הייתי לחוצה.

"אני אהיה אצלך בדירה בעוד שעה." הודעתי.

לאחר שטד אישר, ניתקתי את השיחה. היה לי קשה לקום מהמיטה, אבל הייתי צריכה לעשות את זה. פעלתי באיטיות מייגעת. הדיכאון מילא אותי בתחושת עייפות. לא רציתי לזוז. שטפתי את עצמי במים רותחים, והדמעות התערבבו במי המקלחת. התלבשתי בסוואטשרט ומכנסי ג'ינס, ואספתי את שיערי בקוקו. עמדתי במשך רבע שעה אל מול דלת הבית שלי עד שהחלטתי לצאת. הייתי מלאה ברחמים עצמיים. כיוון שפעלתי באיטיות, פספסתי את האוטובוס שלי. לקחתי מונית וכל הדרך אל דירתו של טד זכורה לי. אני זוכרת את העצים, הכבישים, ואת הלחץ באיזור החזה.

בסופו של דבר הגעתי אל דירתו של טד. דפקתי בדלת פעם אחת, ואז נכנסתי אל תוך הדירה ללא הזמנה. לא ידעתי מה לעשות. לא ידעתי מה להגיד.

טד היה זה שדיבר ראשון. "מה קורה, זואי?"

"תשב." ביקשתי.

"זואי, פשוט תדברי כבר לעזאזל!" הוא התפרץ בקול רם. נרתעתי, כיוון שההתנהגות הזו לא הייתה אופיינית לטד. הוא לעולם לא צעק עליי. אבל ידעתי. ידעתי שהוא כבר מבין שמשהו לא טוב קורה, וזה השפיע על שנינו.

בהיתי בו. הנוכחות שלו ניחמה אותי במובן מסוים. "טד, אני רצינית. תשב." ביקשתי שוב.

התיישבנו שנינו על הספה החומה הבלויה. לקחתי כמה נשימות לפני שהתחלתי לדבר. קולי רעד. "טד, אני..."

"את...?" הוא קטע אותי.

לא ידעתי איך לנסח את זה. לא ידעתי איך להציג את זה בפניו בדרך הקלה ביותר, המרגיעה ביותר. אנחנו כל כך צעירים. אנחנו לא מוכנים לזה, אבל זה קרה. זה קרה לנו. "אני פשוט אגיד את זה. אני –"

צלצול שהגיע מהנייד של טד הפריע לי.

וכך מצאתי את עצמי מגיעה לסיטואציה הזו. אני יושבת וחושבת מה להגיד, איך להגיד, בזמן שטד מושיט את ידו לכיוון הפלאפון. על הצג מופיע שמה של אל. אני עוצמת את עיניי וחושבת, חושבת, חושבת. אבל אין לי זמן וטד כבר ניתק את השיחה. הוא יושב ומביט בי בציפייה.

"טד, אני... אני בהריון."

בום.

כשהייתי צעירה יותר, אהבתי לצפות בסרטונים האלו שבהם נשים מודיעות לבני הזוג שלהן שהן בהריון – ושהם הופכים להיות אבות. אהבתי לצפות בהם כי רציתי רגע אחד ומאושר כזה גם בשבילי. מצאתי הנאה ברגע הזה שבו בן הזוג מחליף הבעת פנים, ממבולבלת למאושרת – בין רגע. הבכי שם היה בכי מרגש. בכי שאתה נהנה להוציא החוצה.

אבל הרגע הזה, שלי ושל טד, הפוך לחלוטין. הבכי שלי הוא בכי רע. בכי של אכזבה, של פחד, של לחץ. טד מביט בי, עיניו מרצדות מצד לצד, והוא נראה כה חסר ישע, כל כך מבולבל. הוא רוכן לעברי ומניח זוג ידיים גדולות על רגליי. "זה נכון, זואי?" הוא שואל.

אני מהנהנת באיטיות, מסרבת להביט בו. הוא מושך אותי אליו. אני מתחפרת בין זרועותיו החסונות. הוא היה אמור להגן עליי, עלינו. אבל נכשלנו. עשינו טעות דפוקה. יצרנו חיים. טד מעביר אצבעות ארוכות בין שיערי. אני מניחה את ראשי על החזה שלו, ופעימות לבו החזקות והמהירות איכשהו מצליחות להרגיע אותי. אנחנו שותקים. אנחנו בוכים. חצי שעה שלמה.

"על מה אתה חושב?" אני מרימה את מבטי אליו.

"מה אנחנו הולכים לעשות?" הוא שואל.

אין לי תשובה. כל מה שקרה לפני; כל הריבים, הניתוק בנינו, כל הפחדים לגבי עתיד הזוגיות, כל החששות, כל התהיות – האם נחזור? – כל אלו מתנפצים לי מול העיניים עכשיו, מתקטנים לעומת הבעיה שניצבת למולנו.

"אני לא יודעת, טד."

"אנחנו צריכים לחשוב על זה."

"אני יודעת."

"אנחנו... אנחנו צריכים להחליט, זואי."

אני מרימה אליו עיניים מותשות. אני מרגישה כאילו אני יוצאת מתוך הגוף שלי ונעמדת למולנו; למול דמותי ודמותו של טד, יושבים מקופלים זה אל תוך זה. אני מביטה בנו ופתאום הכל נראה לי כמו מערבולת אחת גדולה; הזוגיות שלנו. אני מסתכלת על הכל מההתחלה; הרגע שבו ישבתי על הספסל ואז הוא הגיח משום-מקום, בחור נאה וגבוה. ואז פגשתי אותו שוב בחנות הפרחים והוא היה מושך ומסתורי. ואז כל אותם דייטים, כל אותם רגעים יפים של התאהבות תמימה. ואז ההתנפצות הגדולה. כל האהבה, כל מה שהיה לנו התנפץ אל מול עיניי כשגיליתי שטד שיקר לי. אבל לא יכולתי להתנתק ממנו. זה היה חזק ממני. אז הסתפקתי במגע. הסתפקתי ברגעים קצרים של מגע איתו. ואז הגענו לנקודה הזו. אני מביטה בנו, שכובים זה בתוך זה, אוהבים זה את זה, רוצים את זה – ואני חושבת... אני חושבת שאולי נוכל להצליח ביחד. אולי נוכל לצלוח את זה. אולי זה יהיה הדבר הכי יפה ויקר ערך שיקרה לנו.

"טד," אני אומרת. "אני חושבת שאולי... אולי אני רוצה את זה."

אני יכולה לראות הכל דרך עיניו. אני יכולה לראות את ההתחייבות שלו להיות איתי לנצח, בכל החלטה, בכל דרך. אני יכולה לראות את זה. אני יכולה לראות אותנו, ביחד, לנצח. אני יכולה לראות את הנכונות להגן עליי דרך עיניו.

הוא מהנהן כמה פעמים ושותל נשיקה על מצחי.

אני מקבלת צלצולים רבים מהפלאפון בזמן שטד ואני שוכבים במיטתו ומביטים בתקרה. אני לא רוצה ללכת ממנו. זה הרגע שלנו. אנחנו מנסים להדחיק ביחד את מה שעובר עלינו, מנסים להתעדכן זה בחייו של זו. טד מספר לי כמה הוא התגעגע. הוא מספר לי שיש לו חברים, שהוא לא בודד. הוא מספר לי שאל עוזרת לו. הוא מספר לי שאל ניסתה לנשק אותו, וזו הסיבה שבגללה היא מצלצלת כל רגע, כך הוא מניח.

אני מספרת לו על הדייט הנוראי שהייתי בו. אני מספרת לו על ההתנגדות של קלואי למערכת היחסים בנינו וגם על כך שההורים שלי מחבבים אותו מאוד. אני מספרת לו שגם אני התגעגעתי. מאוד.

אנחנו מוקפים בצלצולים בלתי פוסקים, אבל הרעש היחידי שאני שומעת הוא רעש הנשימות של טד.

אני מחליטה להעביר אצלו את הלילה, להעלם מחיי. אנחנו לא מתעסקים בהריון, אלא בעצמינו. טד יורד לרחוב וחוזר עם קופסאת דובדבנים שאותה אנחנו מחסלים מול מסך הטלוויזיה. אנחנו צופים בשקרניות קטנות ואנחנו רוקדים לצלילי לנה דל ריי ואנחנו שוכחים הכל, שוכחים מהכל, מכל מה שקורה סביבנו.

אנחנו חוזרים זה אל זו. מתאחדים מחדש. אנחנו מדברים שעות, מתנשקים שעות, אוהבים שעות.

זה לא הולך להיות קל, אני יודעת. אבל טד יהיה לצדי וזה כל מה שחשוב לי כרגע.

אני שוכבת במיטתו. החושך עוטף אותנו. אני מניחה את ראשי על החזה שלו, והוא כורך את ידו סביבי. אני מרימה את ראשי כדי לראות שעיניו נעוצות בקיר ממול. הייתי משלמת כדי לדעת על מה הוא חושב כרגע. אני עוצמת את עיניי ומתמסרת לכף ידו שמלטפת את שיערי.

"זואי, אני אוהב אותך ואנחנו נעבור את זה." הוא אומר, וכך, בתנוחה הזו, ברגע הזה, בין זרועותיו של טד – אני נרדמת.

————————-

כמו שהבטחתי, העלתי את הפרק מוקדם מהצפוי כי הפרק הקודם היה קצר, ואם נגיד את האמת, גם הפרק הזה די קצר. 

בכל אופן, תכתבו מה דעתכם! ושיהיה לכם המשך יום נפלא :)