מאז ומתמיד הייתה לי רשימה בנויה של דברים שאני אוהב בבנות. אהבתי, לדוגמה, ציפורני רגליים מרוחות בלק. אהבתי חיוכים צבועים בשפתון בוהק. אהבתי שיער שגולש עד מתחת לחזה. אהבתי חזה קטן, ואולי גם גדול. אהבתי רגליים ארוכות, אבל גובה נמוך. אהבתי חצאיות קצרות. אהבתי אישיות חזקה שמסתתרת מאחורי חזית שקטה. אהבתי סוודרים מצמר, וגם ג'ינסים גבוהים. אהבתי עצמות בריח בולטות. אהבתי עגילים בתבור. אהבתי שיזוף – כזה שמאפשר לראות את פס השיזוף של הביקיני הקטן. אהבתי פסי שיזוף שמבצבצים מאחורי גופייה לבנה. אהבתי גבים מקומרים. אהבתי קימורים. אהבתי שיער שחור.

זה לא שזואי שינתה את הרשימה מאז שנכנסה אל חיי. זה פשוט שהיא הגדירה אותה מחדש. לדוגמה, אם פעם יכולתי לומר שאני אוהב בנות, עכשיו אני יודע להגיד שאני אוהב אותה. רק אותה. ואם פעם אהבתי ליפסטיקים בוהקים, עכשיו אני אוהב אותם רק בטעם דובדבן. אני אוהב בזכותה שיער קצר ומתנופף. אני אוהב נקודות חן מתחת לחזה. אני אוהב עיניים כחולות, כחולות וצלולות. אני אוהב בשמים בריח וניל. אני אוהב ביישנות. אני אוהב שהחזייה והתחתונים לא מתואמים בכלל בצבעים, ואני אוהב תחתונים שמכסים חצי מהישבן. כאלה שאתה רק מחכה להוריד ממנה. אני אוהב, יותר מהכל, להיות הראשון שלה. אני אוהב שרשראות שצמודות לצוואר. אני אוהב את התחושה שחולפת בי כשהיד שלי מונחת על צווארה העדין.

אולי אני באמת אובססיבי. אולי זה לא דבר רע. גם כשאני רץ עם אל אני חושב על זואי. זה לא משנה שהיא חלפה בדירה שלי היום, לפני שיצאה לעבודה. אני מתגעגע, לעזאזל. אבל דברים מסתדרים. הם מסתדרים, כי היא מתחילה לבוא בתדירות תכופה יותר. ציפיתי ממנה להעלם אחרי הערב המסריח שבו היא הגיעה אליי מדייט. אבל היא לא. היא הגיעה שוב ושוב ושוב. לפעמים בהפרשים של שבוע. לפעמים בהפרשים של יומיים. אני לא התלוננתי. רק רציתי לראות, לטעום, להריח אותה עוד. אני לא יודע מה הבחור המזוין עשה לה באותו ערב – אני אהרוג אותו – אבל מסתבר שזה קרה לטובתי.

כשאני רץ מאחורי אל, וזה כי אני ג'נטלמן שמאפשר לה להרגיש טוב יותר עם עצמה, על אף שאני יכול בקלות לעקוף אותה, אני חושב על ההבדלים בינה לבין זואי. לאל יש את המבנה הדקיק, השרירי והגבוה הזה, בניגוד לזואי. לאל יש שיער ארוך. ארוך מדי. כשהוא רטוב, הוא מגיע עד לישבן שלה. אל אוכלת מסודר. היא אוכלת בריא. זואי יכולה ללכלך אפילו את האדם שיושב מולה. זואי אוכלת שטויות. אפשר לשמוע את אל בכל מקום שאתה נמצא בו. את זואי כמעט ואפשר לפספס.

זה לא שאני לא אוהב את אל. אני אוהב אותה במובן החברי של המילה, אבל לעולם – לעולם –  לא הייתי יכול לראות אותה בתור בת זוג, לעומת בחור אחר, שהיה יכול לראות רק אותה בתור בת זוג אופציונלית. זה בדיוק העניין. לכל אחד יש טעם משלו. לכל אחד יש את הייחודיות שלו. כשאל סיפרה לי על הבחור החדש שהיא יוצאת איתו, קודם כל שמחתי. שמחתי כי תמיד האפשרות הזו שאולי היא מפתחת כלפיי רגשות עלתה במחשבות שלי. זו הייתה החתימה הסופית והאחרונה לכך שטעיתי. אבל הרגשתי גם מוזר. כאילו לאל לא יכול להיות חבר. אל לא יכולה לצבור מחזרים. הרגשתי כאילו כל חייה נתונים רק לי. וזה דפוק. זה דפוק.

כשסיפרתי לה על זה, היא צחקה. ואז היא אמרה שהיא מבינה את התחושה הזו. היא מבינה, כי ככה לפעמים חברים טובים מרגישים כשבן אדם שלישי נכנס לתמונה. אהבתי את הטענה הזו. אהבתי אותה, כי לא היה לי ניסיון עם חברים. אהבתי אותה כי היא גרמה לי להבין שאני מרגיש הרגשה הגיונית שיש לחברים. אהבתי אותה כי סוף כל סוף מישהו גורם לי להרגיש נורמלי.

אל עוצרת ואיתה הקוקו הארוך שלה עוצר גם. אני נעצר אחריה בהדרגתיות, מתנשף כמו חמור מזוין. "למה עצרת?" אני שואל בכעס. כשאני רץ אני כועס. אני מרגיש כאילו הריאות נשרפות בתוך הגוף שלי, עולות בלהבות. אני מרגיש כאילו כל איבר פנימי מחורבן מתמוסס מבפנים. אני מרגיש כאילו קצבת הנשימות שלי הולכת ואוזלת.

"טד, אתה חושב ש... אתה חושב שזה מוזר שלא התנשקתי עם אף אחד עד עכשיו?" היא שואלת.

"לא." אני עונה. זה נכון. זואי התנשקה איתי בפעם הראשונה. זה היה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים.

"אני מפחדת לא להיות מוצלחת בזה. אני מפחדת שהוא ינסה לנשק אותי הערב בדייט, ואני אהיה כל כך גרועה." היא מדברת על הבחור שהיא יוצאת איתו. מוזר לראות את אל פגיעה. בדרך כלל היא קשוחה, חזקה, עוזרת לאחרים. אף פעם לא העלתי בדעתי שהיא תבקש עזרה מאחרים, או לפחות תציג חולשה.

"את תהיי בסדר, אל."

"אני לא יודעת. אולי..." היא מתקדמת לעברי. "טוב, זה דפוק."

"מה?" אני מתעקש.

"אולי תוכל לעזור לי?"

לפני שאני מספיק להגיב, היא מקרבת את פניה אל שלי. הלב שלי פועם בחוזקה ואני לא יודע ממה זה נובע – אולי שילוב של הריצה והסיטואציה ביחד. לעזאזל. אני לא יכול, אני לא יכול, אני לא יכול. הכל קורה במהירות. אל מניחה יד אחת על כתפי, ולפני ששפתיה מתנגשות בשלי היא עוצרת. "כן?" היא מרימה אליי עיניים כבדות.

"אל, אני..." אני מתרחק ממנה.

"לא תהיה לזה משמעות."

"אל." אני מתנתק מאחיזתה. אני לא יכול. אני לא מבין מה עובר עליה. אני כל כך מבולבל, לעזאזל. היא מנענעת בראשה ומוחה דמעה, ואז מסתובבת על עקביה ומתחילה לרוץ. "אל, חכי!" אני קורא אחריה.

"תשכח מזה, טד. אוקיי?" היא מסתובבת אליי. "תשכח מזה."

אני עוצר ברגע שהפלאפון שלי מצלצל מתוך כיס המכנס שלי. אל ממשיכה לרוץ, אבל על הצג מופיע שמה של זואי ואם זה עניין של בחירה אז אני בוחר בזואי. אני מניח לאל להמשיך לרוץ, להתרחק ממני. הראש שלי כואב. למה זואי מתקשרת אליי? האצבעות שלי רועדות כשאני לוחץ על לחצן 'ענה'. זואי אף פעם לא מתקשרת. לא מאז שהיא עזבה אותי.

"טד," זואי לא מחכה לתשובה. קולה רועד. "אני צריכה לדבר איתך."

"הכל בסדר?" אני מתנשף.

"כ-כן... אני... אנחנו צריכים לדבר."

אני בוהה בדמותה המתרחקת של אל. הכל כל כך מעומעם. הקוקו של אל מתנדנד מצד לצד, ואני מתמקד בו בזמן שאני מנסה להסדיר נשימה. "דברי." אני אומר לזואי. דברי, זואי. את מלחיצה אותי.

"זה לא לפלאפון." היא אומרת.

אני לא מתאפק. "מה זה, זואי? דברי. תגידי לי מה קורה?"

"אני אהיה אצלך בדירה בעוד שעה, בסדר?"

הלב שלי כמעט יוצא ממקומו כשאני משנה מסלול ורץ חזרה אל הבניין. אני כבר לא מצליח לראות את אל באופק. אני לא יכול לפגוע בה. אני אסדר את העניינים, אבל לבנתיים קורים דברים חשובים יותר. אני רץ בכל הכח, הריאות שלי נשרפות, הנשימות שלי כבדות. אני נוהר במדרגות הבניין, וכשאני נכנס אל תוך הדירה, אני מתפרק. אני נשכב על רצפת הדירה הקרירה. אני בוהה בתקרה, בוהה בקיר מולי. מה יכול להיות כל כך חשוב? מה זואי רוצה? אולי הגיע הרגע. אולי היא הבינה שאנחנו נועדנו זה לזו. אולי היא הבינה שהיא צריכה לחזור אליי.

אני מתקלח, שוטף את כל הזיעה מעליי. הדקות עוברות באיטיות מייגעת בזמן שאני יושב בספה ומחכה להגעתה של זואי. היא מאחרת. עוברות עשר דקות והיא עדיין לא מופיעה בדירה. זואי היא מהמקדימות.

בדיוק כשאני מתכוון להתקשר אליה, דפיקה בדלת מקפיצה אותי מהספה. אני רץ ופותח את הדלת במהירות. היא עומדת מולי, כל כך יפה כמו תמיד – שיערה מסודר בקוקו נמוך והיא לבושה בסוואטשרט ומכנסי ג'ינס גבוהים. היא לא מאופרת. נראה כאילו היא בכתה והיא גם קצת חיוורת ובכל זאת, בכל זאת, היא כל כך יפה והיא תהיה שלי. המראה שלה מדאיג אותי. היא נכנסת פנימה בטבעיות, לא מחכה שאזוז ואפנה לה את הדרך.

"מה קורה, זואי?" אני שואל לבסוף, שולף את עצמי מתוך ההלם.

"תשב." היא פוקדת עליי.

"זואי, פשוט תדברי כבר לעזאזל!" אני מתפרץ.

היא בוהה בי, המומה. "טד, אני רצינית. תשב."

אני נושם נשימה עמוקה ומציית לדבריה. לאחר שאני מתיישב על הספה, היא מתקדמת ומתיישבת לצדי. היא לוקחת כמה נשימות עמוקות, ואז היא פוצה את פיה.

קולה רועד. "טד, אני..."

"את...?" אני מזרז אותה.

"אני פשוט אגיד את זה. אני –"

ואז הפלאפון שלי מצלצל.

————

היי, אז אני רק מזכירה שאני מאוד שמחה לקבל תגובות על הפרקים, אז אל תהססו להשאיר אחת כזו!

ובנימה זו – השערות? רעיונות?

מה אתם חושבים?