אני הודף את אל, דוחק אותה אל הפינה. אני מנצל את ההזדמנות לכך שהיא מסוחררת ולופת את הרגל שלה. היא קופצת, מושכת את רגלה, אבל שום דבר לא מציל אותה. אני מפיל אותה. אני מניח את רגלי עליה, מרתק אותה לרצפה. חמש, ארבע, שלוש, שתיים, אחת. זהו. אני מתנשף בזמן שהיא מתרוממת. היא לוחצת את ידי ומחייכת אליי, אבל אני מסיט את עיניי ממנה.

"מישהו פה בא במצב רוח קרבי," היא אומרת. "זה הניצחון החמישי שלך."

אני מושך בכתפיי. זואי הוציאה את זה ממני – את כל האגרסיות. בכל רגע נתון אני מתאפק שלא לבכות כמו ילד. בלעדיה, אני לא מרגיש דבר. אני כלום. אני ריק. עם העזיבה שלה, היא הוציאה ממני את כל המיץ. את כל החיוּת. נשארתי צל של אדם.

אל מניחה עליי יד, אבל אני מעיף אותה ממני בצעד חד. "תעזבי אותי, אל." אני אומר.

"אתה טוב, טד. זה לא משמח אותך?"

"מה משמח אותי? מה?" אני צועק. "לא אכפת לי. זה מעניין לי את הזין." אני מטיח בה. היא עומדת שם, בוהה בי.

"משהו חייב לעודד אותך! הקולקצייה החדשה שלך מצליחה. אתה מצליח בהיאבקות. תראה אותך, יש סביבך המון אנשים שאוהבים אותך." היא אומרת לבסוף.

אני מסיט את עיניי. אני מוחה זיעה ממצחי ומתנשף, ואז מביט בדייב שעומד מולי. הוא לוחץ יד עם אחד הבחורים אחרי שניצח אותו. דייב הוא אחד מהאנשים שאני מסתובב איתם בזמן האחרון. אל הכירה לי את הקבוצה הזו. נחמד להיות חלק מקבוצה, אבל כרגע זה לא באמת משנה לי. אני יכול להיות מוקף בכל האנשים האלו, אבל עדיין להרגיש בודד. אני מרגיש בודד כי זואי לא לצדי. אני דופק אגרוף בקיר ואני נאנק בכאב ואני צועק. זה מחזה מוכר פה באולם. גברים שלא מצליחים לשלוט בעצמם מוציאים אגרסיות על הקיר ואני אחד מהם; אני לא מיוחד. אני כמו כולם. אני טיפש ואני אפס. אני אפס.

בשביל זואי, אני הבחור ההוא. הבחור המקסים שהתגלה כסוטה, יצור מפחיד, קריפי. הבחור שהיא לעולם לא תוכל לסמוך עליו שוב. אני לא כזה והיא צריכה לדעת אבל היא לא תדע. היא לא תדע לעולם. היא לא תדע לעולם כמה טוב יכולתי להיות בשבילה. אני יכולתי. אני יכולתי. היא ויתרה עליי, היא ויתרה עלינו. היא לא תחזור אליי. פגעתי באמון שלה כמו דפוק ואולי היא צודקת. אולי אני באמת בסך הכל שקרן. היא הייתה שמחה איתי. אני הייתי מאושר איתה אבל עכשיו אני כלום. אין לי כלום.

"אני הולך מפה."

"אבל השיעור לא נגמר." אל אומרת.

"אני הולך מפה." אני מדגיש. היא רודפת אחריי בזמן שאני מתקדם אל עבר היציאה, אבל אני דוחף אותה ברגע האחרון הצידה.

"טד!" היא צועקת אחריי. "טד!"

אני מסתובב. "מה?" אני יורק לכיוונה.

"הכל בסדר איתך?!"

"איך הכל יכול להיות בסדר, אל? לעזאזל, תחשבי בהגיון פעם אחת! כלום לא בסדר. הכל מתפרק לי בין הידיים. איך בסדר? איך בסדר? השיעור המזדיין הזה לא מעניין אותי, אוקיי? עכשיו תעופי ממני!"

היא שותקת למשך כמה שניות, עד שהיא פוצה את פיה. "אתה חתיכת לוזר! איך אני? ל-ו-ז-ר. עברו כבר שבועיים שלמים ואתה לא מפסיק לחשוב על דבר אחד? זה פסיכי! אתה פסיכי! אתה חייב להפסיק, לעזאזל! אני מנסה לעזור לך אבל אתה יודע מה? אולי הם צודקים. אולי באמת אי אפשר לעזור למי שלא עוזר לעצמו. ואתה חתיכת אגואיסט. אתה חתיכת אגואיסט ואתה כזה בכיין!" היא דוחפת אותי בשתי ידיה. "אני לא יכולה לסבול אותך יותר!"

"את לא יכולה לסבול אותי? כל היום את נמצאת סביבי, דבוקה אליי! את בלתי נסבלת, אל. כדאי שתפנימי את זה."

"לך לעזאזל, טד. אני בסך הכל מנסה לעזור. אתה יכול להמשיך לבכות על תמונות של זואי ולהתמרמר! אני באמת עפה מפה!" היא צורחת. היא דוחפת אותי הצידה, אבל אני לופת את ידה. היא מושכת את ידה וסוטרת ללחי שלי. היא צורחת. אני דוחף אותה. היא דוחפת אותי בחזרה. היא חובטת בי ואני הודף אותה. גבה פוגע בקיר, והיא נושכת את שפתה בכאב. אני מניח שתי ידיים על כתפיה, מצמיד אותה לקיר.

"אני מצטער."

היא מרימה את עיניה אליי. "לך ממני."

"אל, אני מצטער."

"אתה לא באמת מצטער. לא אכפת לך מכלום. אכפת לך רק מזואי."

אני מגרד בעורפי. "זה לא נכון."

"הכל בסדר פה?" דייב מתקרב אלינו. הוא מניח יד על כתפי ומחייך. "אני לא מצליח להבין אם זה ריב אמיתי, או בסך הכל חלק מסצנות האהבה שלכם."

אני מזדעזע מההערה שלו. אני לא רואה את אל בצורה הזו. יש סיכוי גדול שאל כן רואה אותי בצורה הזו, אבל זה לא משנה. זואי היא היחידה שאני חושב עליה. אל צודקת. אני מכור. אני צריך להיגמל.

"הכל בסדר, דייב." אל אומרת.

"כן." אני מתנשף. "הכל בסדר."

הוא משחרר אותנו. אני מביט באל. היא עוצמת את עיניה בייאוש, מסרבת לפקוח אותן ולראות אותי. אכפת לי גם מאל. אני כן מעריך את המאמצים שהיא עושה בשבילי, אבל, לעזאזל, זה קשה להסתכל על דברים כאלו בזמן שאתה שקוע כל כך בעצמך. היא צודקת. אני אנוכי, אני אגואיסט.

אני משחרר את ידיי מכתפיה. היא זזה הצידה, מסרבת להיות כלואה. אני מביט בה במבט עגמומי והלב שלי כואב, זועק, צורח מרוב געגוע לזואי. אני משתגע. אל מנסה לעזור לי, אבל אולי שום דבר לא יצליח לעזור. אולי אני מקרה אבוד.

"כדאי שאני אלך הביתה."

"אולי באמת כדאי." אל אומרת.

אל מוותרת עליי. אני אוסף את הדברים שלי ובורח. כשאני נוסע חזרה הביתה, אני שם את הפלייליסט של לנה דל ריי. עוצמת הווליום חזקה ואני בוכה. אני בוכה כל הדרך חזרה בכבישים העמוסים. ברכב שלי כבר אין זכר לדובדבנים. גם בדירה שלי אין שום זכר לזואי. אני חי לבד, בודד מדי, עצוב מדי. אני כורע תחת הנטל הכלכלי. אני לא מצליח להחזיק את הדירה הזו לבד על הגב שלי, אבל אין לי פתרון אחר. אני לא מצליח לחשוב על שותף חדש שיעבור לדירה שלי. אני לא רוצה להיות מוקף באנשים. יש עול שיושב לי על הלב, רומס אותו, ועד שלא אצליח להשתחרר ממנו, אני לא רואה את עצמי מוקף באנשים אחרים. אנשים דפוקים ושמחים. אפילו אל והקבוצה שלה שעם נוכחותה של זואי הכניסו הרבה אור אל חיי, הופכים לנטל בחיים שלי כשזואי איננה.

אני מסתבך עם הכנסת המפתחות למנעול הדירה כי הדמעות חוסמות לי את שדה הראייה. אני נכנס לאחר דקה שלמה. הדירה שלי הפוכה. אל ביקרה בה לפני כמה ימים וסידרה אותה, אבל אחרי יום הדירה חזרה לקדמותה. אל היא זו שדאגה להרחיק אותי מזואי. זה התחיל בכך שהיא מנעה ממני להתקשר אליה בכל פעם שהשתוקקתי לעשות את זה. כמו אפס מזוין החזקתי את הפלאפון בידיים רועדות, עיניי בהו במן שיגעון במסך שהציג את מספרה של זואי. אל תמיד חטפה ממני את המכשיר וצעקה עליי. היא זרקה את הדובדבנים ואת כל הפריטים שזואי השאירה אחריה; דאורדורנט משומש, משחת שיניים וזוג גרביים ארוכים. היא חסמה לי את האפשרות לראות שקרניות קטנות בטלוויזיה. לעזאזל, אהבתי את התכנית הזו רק כי זואי אהבה אותה כל כך. היא עשתה לזואי טוב וזה עשה לי טוב. זה אפילו לא היה עניין של ריצוי. זה היה עניין של אהבה. זה היה כל כך טהור, כל כך נעים.

אני יודע שעכשיו אל לא תהיה לצדי. היא הבטיחה לי שכל הצעדים האלו יגרמו לזואי לחזור אליי. היא הבטיחה לי שאני צריך להגמל מזואי, ורק אז, כשהגעגוע שלי יהיה געגוע בריא, אוכל לחזור אליה. היא הבטיחה לי שזואי תחזור אליי. אבל עכשיו אל איננה. אל לא תהיה לצדי יותר ואני אידיוט גמור. אני לא יודע מה השלב הבא בתכנית של אל, ועכשיו כשהכל נמצא בידיים שלי, אני עלול להתקשר אל זואי.

אני נכנס להתקלח ואני ממשיך לבכות ואני זקוק לחברים. אני זקוק לחברים שיסיחו את דעתי אבל זה לא אפשרי כשבכל פעם אני מרחיק אותם ממני. אני בלגן אחד גדול כשזואי איננה, ואולי גם כשזואי כן נמצאת.

אני צריך שינוי, אני צריך שינוי, אני צריך שינוי.

אני מפסיק לבכות ואני מתלבש ואני מחליט החלטה. ההחלטה שלי כרוכה באל, אז אני מרים את הפלאפון שלי ומתקשר אליה. בזמן שאני ממתין לכך שאל תענה אני מתפלל. בבקשה תעני, בבקשה תעני, בבקשה תעני.

"מה?" אל מטיחה בי ברגע שהיא עונה.

"אל, אני לא יודע איך להתחיל. אני מתנצל. אני באמת מתנצל. את חשובה לי. את עזרת לי כל הזמן הזה, ואני באמת מעריך את זה." אני פולט את כל המשפטים האלו ששיחזרתי במוחי בזמן המקלחת.

"מה אתה רוצה?"

"שתסלחי לי. זה הכל." אני ממלמל.

"סלחתי לך כבר מזמן. אני פשוט צריכה להרגע."

חיוך קטן נמרח על פרצופי. "באמת?"

"כן, אידיוט. אתה בא היום לבר?" היא שואלת.

אני מעביר יד בשיערי, וכבר מרגיש הרבה יותר טוב. "כן. כן!" אני אומר. יש בי את הכח לעשות את השינוי גם בלי אל. אני לא צריך את אל שתשכנע אותי לבוא, לפגוש קצת אנשים. אני לבד בעניין. אני מחליט לעשות שינוי, אז אני אעשה אותו.

אני מתארגן במהירות ויוצא ברגע שאל מוסרת לי את הכתובת. ברכב אני מבין מה הנוסחה הנכונה ליחסים בריאים; לא להתמקד בהחזרת היחסים. פשוט לחיות את החיים. אני אבלה עם אל והחבורה הקטנה שלה, אני אעבוד, אני אחפש שותף חדש, אני אשקם את היחסים שלי עם ההורים. אני אחיה. אני לא אחיה דרך זואי, דרך האהבה שלה. אני אחיה דרכי. כפי שהיה פעם עם סיארה. כשהכל היה כל כך נקי. וברגע שאני נזכר בסיארה, צץ במוחי רעיון. לא באמת סגרתי את הזוגיות עם סיארה בצורה הנכונה. הייתי מגעיל. הייתי מניאק רכרוכי.

אני אסדר את הכל. אני אסדר את הכל וזואי תחזור אליי. היא תחזור אליי. זה יקרה כל כך בטבעיות, כמו שחתול אבוד חוזר לבעלים המזדיינים שלו. היא תחזור. הרי לא בדיוק סיימנו את זה. היא תחזור, כי הגיע הרגע שבו היא תחליט החלטות במערכת היחסים שלנו. הגיע הרגע שבו היא תוביל. הגיע הרגע שבו מערכת היחסים שלנו תהיה דו צדדית.

אני מתקשר אל סיארה. זה אפילו לא דורש ממני אומץ מסוים. אני אדיש, ואני חושב שלא בדיוק הרגשתי משהו כלפי סיארה רוב הזמן. היא עונה בצלצול החמישי. "היי? מי זה?" היא שואלת ואני מגלה שהיא מחקה את מספר הפלאפון שלי. זו דרך הפעולה של אנשים עם רגשות חזקים. הם צריכים פשוט למחוק ולהכחיש כדי להתמודד עם האובדן, השיברון. אצלי לא היה אחד כזה, לכן לא הרגשתי צורך להשמיד את המספר של סיארה.

"סיארה? זה אני, טד." אני אומר. יש שתיקה קצרה בקו. אני מגיע למקום שבו קבעתי עם אל, אז אני מחנה את הרכב אבל ממשיך לשבת בתוכו.

"ט-טד? מה?" היא שואלת בבלבול.

"טד. טד באטלר." אני מדגיש.

"כן, אני יודעת איזה טד. פשוט... אנ-אני לא מבינה. מה אתה רוצה?"

אני שותק. לעזאזל, מה אני באמת רוצה? אני רוצה לבקש סליחה. אני רוצה לסגור את זה בצורה יפה. אני לא רוצה שסיארה תשנא אותי. אני לא רוצה שהיא תחיה בידיעה שהייתי חרא של בן זוג. אני לא רוצה שהיא תהיה פגועה לשארית חייה. "אני יודע שזה נשמע דפוק. אולי אני באמת דפוק. אבל איתך הייתי יותר דפוק ממה שאפשר לדמיין. פשוט – אין לי איך לתרץ את זה. אבל עכשיו אני מנסה להשתנות. אני מנסה להשתנות ונזכרתי בך –"

"טד, תגיע לפואנטה. מה אתה רוצה ממני? עד ששכחתי ממך, אתה מנסה לשגע אותי?"

"להפך, סיארה. אני רוצה לבקש סליחה. אני לא רוצה שתשנאי אותי. היה לנו... בסדר ביחד. נכון? אף פעם לא באמת סגרתי את זה איתך. זאת אומרת, את אמרת את המילה האחרונה. אני פשוט... ברחתי." אני אומר. מבחוץ אני שם לב לצללית שמתקרבת אל הרכב שלי. זו אל. היא דופקת על חלון הרכב ואני מסמן לה לחכות.

"אוקיי." סיארה שותקת. היא נאנחת עמוקות. "א-אוקיי."

"אוקיי?"

"בסדר. אני לא יודעת מה להגיד לך. התנהגת כמו אידיוט."

"אני רוצה לסיים את זה בטעם טוב. שום דבר חוץ מזה."

"זה לא כזה פשוט, טד. כבר נפגעתי. כבר סיימת את זה בטעם רע." סיארה אומרת. "המשכתי הלאה. אולי כדאי שגם אתה."

אני לא משיב. אולי כדאי שגם אני? היא צודקת. כדאי שגם אני אמשיך הלאה. אני אומר; "צודקת. בכל אופן, סליחה שוב. ביי." ומנתק. הפרק עם סיארה הסתיים והפרק עם זואי מתחיל. לא עכשיו, אבל הוא יתחיל בעוד כמה זמן מחדש. אני בטוח. אני יוצא מהרכב ואל מחבקת אותי והיא כבר לא שונאת אותי. יש בה כל כך הרבה טוב-לב, כל כך הרבה אהבה. היא לא נוטרת טינה. היא סולחת. אני מחבק אותה חזק. אנחנו נכנסים ביחד אל תוך הבר, וכל האנשים המוכרים שסבבו אותי בתקופה האחרונה נמצאים בו. אנחנו שותים, צוחקים, מדברים. אני לא חושב על זואי שנייה אחת מזוינת. אני מתמקד בהם. יש כל כך הרבה אנשים בעולם. כל כך הרבה אנשים שיכולים להתאים לי. יש לי מבחר עצום ואני בוחר להתמקד בבן אדם אחד? זה פסיכי. אני מתמסר לדבר הזה, אני מתמסר לחברוּת הזו. כיף לי עכשיו. אני מרגיש יותר טוב.

אולי הכל עלול להסתדר בסוף. אולי אני בדרך הנכונה.

———————-

היי, אז בנימה אופטימית זו – רציתי להודיע שזכיתי בתחרות "פרסי היסמין" ובגלל זה יש עכשיו על הכריכה את המדבקה החמודה של תג פלטינה. איזה כיף!!!

תודה על הקריאה, ואשמח לשמוע את דעתכם על הפרק 🌹