שבועיים. שבועיים מזוינים חלפו עד שהצלחתי להתאפס על עצמי. הייתי זקוק להפסקה הזו. ידעתי שאני צריך שינוי גדול – שינוי של מאה שמונים מעלות בחיים שלי. כמו ילד טוב, קמתי על הרגליים והתחלתי לפעול. אי אפשר להגיד שעשיתי את זה לגמרי לבד. זואי הגיעה בכל יום אל בית הוריי ותמרנה אותי. במבט לאחור אני מבין שזו טעות נוספת שמצטברת עם שלל הטעויות האחרות לכדור שלג ענק של טעויות. כי זואי לא צריכה להתאמץ בשבילי. אני שונא לחשוב שהיא ראתה אותי ככה, כל כך פתטי ומסכן. אבל זה קרה. ומאז לקחתי את עצמי בידיים.

הסיבה שבגללה שקעתי בביצה טובענית של דיכאון ומרמור היא אריק. לא בדיוק אריק עצמו, אלא מה שקרה עם אריק. שנאתי את עצמי. נגעלתי מעצמי. לא ידעתי שאני יכול להגיע לרמות אלימות כאלו. חששתי כיוון שידעתי שכל זה קרה בגלל דבר אחד; זואי. אולי בגלל שני דברים; זואי והבדידות האינסופית שלי. הרי אם אריק לא היה מעיר את ההערה הזו, אם הוא לא היה אומר שזואי שונאת אותי, כל זה לא היה קורה. משהו באמירה הזו הצית בי כעס עצום. הוא פגע בדיוק בנקודה הרגישה שלי; זואי. העובדה שזואי היא האדם היחיד בחיים שלי. העובדה שכל השאר שונאים אותי. זה גומר אותי מבפנים, גם עכשיו. אבל לא עוד. החלטתי להשתנות. החלטתי להפוך את המצב.

ערכתי מספר ראיונות לא מבוטל עם אנשים שהיו זקוקים לעבודה. על החנות תליתי שלט "דרושים עובדים", ואם זה לא מספיק – פרסמתי מודעת דרושים באינטרנט. הייתי זקוק לעובד אחד בלבד כדי לתפעל את החנות הקטנה שלי. אבל משום-מה, היה קשה לי לסמוך על כל בן אדם שהגיע לראיון.

אני יוצא מהמקלחת עם מגבת בלבד כשאני שומע כמה דפיקות חזקות על הדלת. לפני שעה בלבד אמא שלי התקשרה עם הודעה: "הבת של השכנה מחפשת עבודה. היא בת עשרים ושתיים והיא בחורה מקסימה מאוד!". כבר ערכתי מספיק ראיונות אבל החלטתי לתת הזדמנות לבחורה המקסימה מאוד הזו. בשיחה, אמא שלי אמרה שהיא תגיע בקרוב. לא ידעתי ממש להגדיר מה זה בקרוב, אבל אני מניח עכשיו שבקרוב זה בעוד שעה מסיום השיחה. כלומר, עכשיו. אין ברירה אחרת, כיוון שזואי עובדת, והיא בעצם היחידה שמגיעה לדירה הזו חוץ ממני.

"רק רגע!" אני צועק לכיוון הדלת בזמן שאני מסנן "שיט" בלחש פעם אחר פעם. אני מפיל את המגבת על הרצפה בדרכי אל החדר ומחפש במהירות אחר בוקסר, מכנסיים וחולצה. אין לי זמן להתלבט, אז אני שולף את הדברים הראשונים שאני רואה. אני בוחר בחולצה אדומה ומכנסיים כחולים ואני מודע לכך שאני נראה כמו אידיוט אבל לעזאזל, אני בטוח שהמפונקת שתכנס לי בדלת לא תמצא חן בעיניי במילא. אני יכול לזהות את זה כבר מדפיקות הדלת האגרסיביות שלה.

אני רץ לכיוון הדלת ופותח אותה באיטיות. למולי נגלית בחורה. בחורה גבוהה. היא כמעט מגיעה לגובה שלי, והיא בכלל לא עומדת על עקבים. שיערה הברונטי מונח על כתפיה בגלים מסודרים. היא נראית מתוקתקת. אני לא יודע אם היא השקיעה ככה בשבילי, אבל לעזאזל, אם כן, היא צריכה להבין שבסך הכל מדובר בראיון לחנות פרחים מסכנה. יש לה ריח חזק של בושם נשי שאני לא מצליח לזהות. היא שותקת ומחייכת ואני אידיוט גמור כי אנחנו עומדים ככה כבר במשך דקה שלמה ולא הצעתי לה אפילו להכנס.

"תכנסי." אני אומר.

היא צוחקת. "חשבתי שלעולם לא תציע."

אני מגרד בעורפי, לחלוטין מובך, לחלוטין מחפש מקום בו אוכל לקבור את עצמי. "כן, מצטער. תפסת אותי לא מוכן. בדיוק יצאתי ממקלחת."

"מצטערת," היא ממלמלת בזמן שהיא עוקבת אחריי. אנחנו מתיישבים זה מול זו על הספה הבלויה בסלון. "אמא שלך אמרה שאתה תהיה פנוי בשלוש שעות הקרובות."

"כן." אני מחייך. "אני פנוי."

היא מסיטה קווצת שיער אל מאחורי אוזניה. "פנוי?"

"בשלוש שעות הקרובות." אני מדגיש.

"אה." היא שוב צוחקת. אני לא אוהב את זה בכלל. היא באה למצוא שידוך, או מקום עבודה מזוין? בכל זאת, אני יודע שאני צריך לשמור על איפוק. זה חלק מהשינוי שלי.

"איך קוראים לך?" אני שואל.

"אל. נעים מאוד." היא מושיטה את ידה, ואני לוחץ אותה בזמן שאני מודיע על שמי.

"אז אל, תספרי לי מה הכוונות שלך. את מחפשת מקום עבודה לתקופה מסוימת, או...?"

"אה, לא. אני מחפשת מקום עבודה קבוע."

"את מתעסקת עם פרחים?" כבר ראיינתי כמה אנשים שהודיעו לי שהם אלרגים לפרחים. יכולתי לצרוח עליהם על בזבוז הזמן שלי, אבל במקום זאת שילבתי ידיים וחייכתי חיוך רחב. אני לא יכול להאשים אחרים בטיפשות שלהם. בסופו של דבר, אני סובל את הטיפשות הזו במשך חצי שעה של ראיון, בעוד שהם נאלצים לסבול אותה כל החיים.

"בטח! אני מתה על פרחים." היא אומרת. בכזו תשוקה לפרחים אף פעם לא נתקלתי. אני לא יודע כיצד להגיב, אבל אני כן יודע שהאודם האדום שלה מרוח סביב הפה שלה. הגרסה הנשית של הג'וקר. אני מחייך טיפה, וזה קורה רק כי אני משועשע מהאודם המרוח.

"טוב לשמוע." אני אומר לבסוף.

"כן, פרחים זה אחד מבין עוד עיסוקים שיש לי."

"איזה עוד עיסוקים יש לך?" אני שואל בהתעניינות, חורג מגבולות הראיון.

"טוב, אני מתעסקת בהיאבקות, וגם –" היא מתחילה לספור על אצבעותיה, אבל אני מיד קוטע אותה.

"היאבקות?"

"כן, אני יודעת, אני לא נראית. אבל, הייתה לי בעיה חמורה של כעסים. אמא שלי הציעה האבקות. הלכתי לשיעור אחד והתאהבתי." היא אומרת. אני בוחן את הבחורה שיושבת למולי. בהחלט לא הייתי מנחש שהיא מתעסקת בהיאבקות. הדבר היחידי שנראה שהיא מתעסקת בו הוא לק ג'ל.

"התאהבת?" אני שואל.

"כן. כיף לחסל אנשים." היא קורצת לי. "חוץ מזה, הכרתי שם כל כך הרבה אנשים מדהימים!"

"טוב, בכל אופן –" אני מחזיר אותנו למסלול הבטוח של שאלות לראיון, אבל היא קוטעת אותי.

"אתה חייב לנסות שיעור אחד." היא מניחה יד על כתפי. "אני מבטיחה לך שתתאהב בזה!"

אני בולע רוק. היאבקות. אני נזכר בשינוי שהחלטתי לעשות, והאבקות זה צעד בכלל לא רע לכיוון אותו שינוי. כל מה שאני צריך נמצא שם; חברים, ולהוציא אגרסיות. זה בכלל לא רעיון רע. אני כמעט מתנפל על אל בחיבוק ובצעקות, אבל אני משתיק את כל התפרצות החיבה הזו במהרה ומנקז אותה לחיוך קטן.

"זה רעיון לא רע בכלל."

"כן!" היא צווחת. "איזה כיף! תביא לי את המספר שלך, ואכתוב לך את הכתובת של המקום שאני הולכת אליו. נקבע שם ביחד!"

"לא כדאי." אני אומר, נלהב ביחד איתה לגבי הרעיון. "אני עלול לגמור אותך."

"תזהר!" היא זוקפת לעברי אצבע. "אתה לא יכול להתעסק איתי, מר באטלר."

"אני מבטיח לך," אני מתקרב אליה. "את לא תחזרי לשם יותר אחרי שאסיים איתך."

היא מתפרצת בצחוק רם. "אז התקבלתי?"

"התקבלת."

וכך, בצעד פשוט כזה, אני מוצא את העובדת החדשה שלי. אל וולש. אנחנו מחליפים מספרים, וכמו שהיא הבטיחה לי, היא שולחת לי כתובת ויום. גם כעבור כמה שעות אני עדיין מחייך. תוך פגישה של שעה מצאתי שני פתרונות; מצאתי עובדת חדשה, ומצאתי מסגרת בה אוכל באמת לבצע את השינוי שלי בצורה הטובה ביותר.

הכל הסתדר כל כך מהר. מצאתי עובדת חדשה, מצאתי מסגרת, ובאשר לשותף לדירה – טוב, בעניין הזה, אפשר להגיד שמצאתי את הסידור הטוב ביותר שיכולתי לחשוב עליו. זואי. אני עוצם את עיניי בעונג אינסופי בידיעה שבכל יום היא הולכת לחזור לדירה שלי. זו-זו שלי. היה קשה להוציא ממנה הסכמה לסידור הזה, אבל לבסוף הצלחתי. היא הסכימה להשאר פה שבועיים. שבועיים שבהם היא תבחן את המצב. אם היא תעבור את השבועיים הללו ותחליט שהיא מסוגלת, היא תעבור הנה באופן רשמי. לבינתיים היא העבירה לדירה כמות נכבדת של בגדים. לפעמים, לאחר שהיא יוצאת מהבית, אני מתגנב אל הארון המשותף שלנו ומחטט בבגדים שלה, ובעיקר בתחתונים ובחזיות.

אני שוכב על הספה כשחיוך מרוח על פניי בזמן שהדלת נפתחת ואל תוך הבית נכנסת הבחורה שלי. זואי. היא צוחקת כשהיא מבחינה בי.

"אתה משוגע?"

"למה?" אני מזדקף במהירות.

"למה אתה כל כך מאושר?" היא מצטרפת אליי לספה.

"חשבתי עלייך." אני מודה. אני כורך את ידיי סביבה ואני מניח את ראשי על השקע של צווארה ואני מסניף אותה; את כל כולה. היא צוחקת בזמן שאני מקרב אותה אליי עוד והיא מתיישבת על רגליי כשעיניה מול עיניי. היא שותלת נשיקה קצרה על שפתיי אבל אני לא מוכן לזה. אני מנשק אותה, במשך חמש דקות שלמות, רצופות.

"טד!" היא מתנתקת ממני. "הכל בסדר?"

"למה שלא יהיה?"

"אני מתחילה לחשוב שאולי אתה לוקה בהפרעה. מאניה דיפרסיה אולי? אתה זוכר שלפני כמה ימים הייתה בדיכאון מוחלט?" היא נועצת אצבע ברווח שבין הגבות שלי.

"אסור לי להיות שמח?" אני שואל. "אני לא מבין. למדת בקורס שלך היום על מאניה דיפרסיה ואת מחליטה להפיל את זה עליי?"

היא מביטה בי במשך כמה רגעים. "עלו לך רעיונות חדשים, אולי קצת מטורפים, בזמן האחרון?"

אני צוחק. היא באמת מאבחנת אותי עכשיו? "כן. להתחתן איתך."

"טוב," היא מתרוממת ממני. "אתה בסך הכל מתנהג כמו אידיוט."

"מצאתי עובדת חדשה." אני אומר.

"מממ," היא מחייכת חיוך ערמומי. "בגלל זה אתה כל כך שמח? כמה מושכת היא כבר יכולה להיות?"

היא לא תעז. אני מתרומם ואוחז במותניים שלה, כך שהיא לא תוכל לזוז ממני. "את משוגעת? את חושבת שבגלל זה אני שמח?"

"טוב, כן..."

"תאמיני לי כשאני אומר את זה: אף אחת לא מושכת יותר ממך. אף אחת. אף אחת לא טובה יותר ממך, אף אחת לא מגיעה בכלל ל –"

"די, טד. בסוף אני עוד אחשוב שאני אלוהים."

"אבל את כן."

"אני הולכת להתקלח." היא מכריזה.

אני לא משחרר אותה. עדיין לא. הילדה שלי, היא כל כך יפה; שיערה הבהיר מסודר בקוקו קטן ונמוך ושפתיה המלאות שמרוחות בליפסטיק ורוד נמתחות לחיוך נבוך. עיניה החתוליות, כחולות ובעלות זוויות חדות ועדינות, ממוסגרות בריסים עבים וארוכים, שחורים כפיח. אני צובט את האף הקטן והסולד שלה. פנים מלאכיות. היא יפה. כל כך יפה. היא לבושה בגופיית תחרה וג׳ינס ארוך שהולמים אותה כל כך. אני לא יודע למה זה מגיע לי. אלוהים, אני לא יודע למה כל זה מגיע לי.

"אני נרשם לקורס האבקות. אני חושב שזה יהיה טוב בשבילי." אני אומר.

"מאיפה צץ הרעיון הזה?" היא מביטה בי בסקרנות.

"העובדת החדשה. היא המליצה לי."

"אה, עכשיו אני מבינה." היא צוחקת.

"את לא יכולה לקנא, זואי. תראי אותך."

היא משתחררת מאחיזתי. "אני הולכת להתקלח."

אני מביט בה בבלבול בזמן שהיא עושה את דרכה אל עבר חדר המקלחת. "את באמת מקנאה?"

"לא." היא חותמת.

אני רודף אחריה כל הדרך עד לחדר המקלחת. רגע לפני שהיא טורקת את הדלת, אני מכניס את הרגל שלי ברווח הנותר והדלת נסגרת עליה. אני נושך את שפתיי, כאב עז מפלח את רגלי.

"פאק!" אני נאנק.

"אלוהים, אלוהים. אני מצטערת!" זואי פותחת את הדלת במהרה ומכניסה אותי פנימה. היא מתכופפת ומעבירה אצבע במקום בו הדלת פגעה בי. "יורד לך טיפה דם. חתך קטן."

"אני סולח, אם תפסיקי לקנא ככה. זה ממש דבילי מצידך." אני ממלמל מלמעלה.

היא מרימה אליי מבט. "אני לא מקנאה. אני רק משחקת איתך."

"אה." אני אומר. יש! "אפשר להתקלח איתך, אז?"

"אני רואה שכבר התקלחת..."

"אבל –"

היא צוחקת. "בוא."

אנחנו מתקלחים ביחד. לפעמים אני לא מבין איך הכל יכול להסתדר בצורה מושלמת בזמן כל כך קצר. רק לפני כמה ימים חשבתי שהגיע סוף העולם. לעזאזל. אסור לי אף פעם להכנס לדיכאון כשזואי לצידי. אני מורח שמפו בריח קוקוס על שיערה הקצר ואנחנו מנקים אחד את השנייה ואז אנחנו מלכלכים זה את זו ואנחנו עושים אהבה במקלחת ומתנקים שוב ומתנשקים והמים, המים, המים זורמים עלינו בלי הפסקה. אני מתקלח במים קרים וזואי מתקלחת במים חמים וביחד אנחנו מתקלחים במים פושרים.

לבסוף אנחנו יוצאים, כעבור שעה שלמה. זואי עוטפת את עצמה במגבת ואם היא תגיד לי שהיא לא בן-אדם אמיתי, אלא מלאך, או כל דבר מזוין אחר – אני אאמין.

אנחנו שוכבים במיטה. לא מאוחר מדי בשביל לשכב במיטה אבל זה מנהג חדש שלנו. אנחנו שוכבים במיטה, מקופלים זה אל תוך זו. זואי מחטטת בפלאפון שלי והיא חתיכת חטטנית קטנה. היא מוצאת את התמונות שלה מאותו יום שהלכנו לבאולינג; התמונות שלה עם זר הפרחים של זו-זו. היא מדפדפת בניהן.

"חשבתי שמחקת אותן."

"למה שאמחוק אותן?" אני אומר אל תוך אוזנה.

"כי," היא מסובבת אליי מבט. "הן מזעזעות. חוץ מזה, מה יש לך לעשות איתן?"

אני מחייך טיפה. "המון דברים."

"אתה פשוט נוראי, טד." היא אומרת. "אני מוחקת אותן."

"שלא תעזי!" אני חוטף את המכשיר מידה באינסטינקט מהיר. היא באמת לא תעז. אלו התמונות הראשונות שלה שיש לי בגלריה, והן לחלוטין לא עומדות להיות האחרונות.

"אתה מוזר."

"את יפה. ואת גם מריחה טוב."

היא מסתובבת אליי, כך שכל גופה מולי. "אתה החבר הכי טוב שהיה לי."

"אני החבר הראשון שלך." אני אומר, ובתגובה היא צוחקת. אלוהים, זואי. יום אחד אני אתחתן איתך, ואת לא תביני מאיפה זה הגיע. את לא תחווי אף אחד אחר חוץ ממני.

"אני אוהבת אותך."

"אני אוהב אותך."

————————-

טוב, אני אהיה כנה. אם שמתם לב שלקח לי זמן להעלות פרק זה כי איבדתי מוטיבציה כמעט לחלוטין.
כתיבת הסיפור כמעט הושלמה אבל קצת לפני הסוף האש נכבתה ואיבדתי רצון.

אני לא יודעת בדיוק למה זה קרה, אבל אני מרגישה גם מכיוון הקוראים אותו דבר וזה סוג של מערכת יחסים כזו שמחזיקה את הכותב. אם אני לא רואה שיתוף פעולה אז אני מאבדת מהמוטיבציה. אני יודעת שזה לא אמור להיות ככה ואני צריכה לכתוב בשביל עצמי ולא אף אחד אחר, אבל בכל זאת ברגע שאני מפרסמת את הסיפור יש לקוראים חלק משמעותי ונכבד על הכותב.

אני לא רוצה לחפור, אני גם לא יודעת מה אני כל כך באה להגיד. אני לא אפסיק את הסיפור, אני ממשיכה להעלות פרקים אלא אם כן הוצאתי הודעה רשמית שאומרת אחרת. אני מניחה שזה תלוי באיך שארגיש בהמשך.

מקווה באמת שהכל יסתדר.

אם אתם קוראים את זה – תעשו טובה קטנה ותשאירו תגובה. אתם לא יודעים בכלל כמה זה עוזר.

** נ״ב - אם בפרק יש טעויות זה כי לא עברתי עליו. מצטערת. תרגישו חופשי לתקן :)

המשך יום טוב!