"להיות יפה זה ללכת ברחוב ולקבל מבטים מכל עבר.
להיות יפה זה לקבל תשומת לב.
להיות יפה זה לקבל הערות לגבי המראה שלך.
להיות יפה זה להסתכל במראה הרבה פעמים.
להיות יפה זה להיות בודדה."

אני מביטה במשך זמן רב כל כך בטקסט שכתבתי, כך שכמעט עולה בי הפתעה שהדף למולי לא עולה בלהבות אל מול עיניי. אני לא מצליחה להעביר את הרגשות שלי כמעט אף פעם. בדרך כלל, אני מנסה להשתחרר מהעול בלבי דרך מילים, אבל המילים אף פעם לא הצליחו להבהיר עבורי באופן מדויק את ההרגשה. אני מקמטת את הדף בין ידיי בכעס, כיוון שמי שהיה קורא את הטקסט מהצד היה חושב שאני מתמסכנת, בכיינית, כלבה מיוסרת ברת מזל. אולי זה באמת מה שאני, אבל בכל זאת, אני רוצה שיבינו אותי. כל אחד היה רוצה.

הייתי מתוסכלת במשך זמן רב, אבל זה לא שהייתי אבודה לגמרי. ידעתי מה אני רוצה. ידעתי מה חסר לי. אהבה. א-ה-ב-ה. השתוקקתי לה כל כך, דמיינתי אותה בכל סיטואציה, חלמתי עליה בלילה. וסוף כל סוף, אני יכולה להגיד שאני מקבלת אותה.

אני מגניבה מבט אל עבר מכשיר הסלולרי שלי ששוכן על המיטה. כמה דקות לפני כן קיבלתי מכיוון המכשיר התרעות רועשות, שגרמו לי לשם לב להודעות הנכנסות ממנו. הלב שלי דפק בחוזקה כמו בכל פעם שהוא שלח לי הודעה. הוא חכם, מסתורי, שונה. אני לא יודעת איך הוא נראה, אבל עד כמה זה נחוץ באמת? יש בנינו משיכה דרך מילים, דרך קולות. זה מספיק לי. בכלל, בשלב הזה אני יכולה להסתפק בכל דבר כדי לטעום מהדבר הזה שנקרא אהבה. זוגיות. רגשות. כל כך רציתי את זה. כל כך נמנעתי מזה.

הוא נותן לי תחושה שהוא באמת אוהב אותי. אוהב את האופן שבו אני מתנהלת, מדברת, כותבת. הוא לא נדלק קודם על השיער הבהיר הקצר, או על העיניים שזכו להידמות לאוקיינוס על ידי כל כך הרבה אנשים שונים. הוא נדלק קודם על החוצפה שבכתיבה, ההססנות והבושה בשיחות הטלפוניות עד השעות המאוחרות של הלילה. אני נדלקתי על זה. על כל זה. הוא היה בדיוק בשבילי. אני הייתי בדיוק בשבילו.

אותו, את איתן, הכרתי דרך אתר אינטרנט נידח. הייתי זקוקה לאינטרקציה והאתר הזה סיפק לי אותה. איתן היה שם גם. הוא כתב לי שטויות מוחלטות, ואני הערמתי עליו בשטויות נוראיות אף יותר. היינו שונים שם. היינו דומים. הייתי הבחורה הלחוצה שאני ולא הסכמתי למסור לו את מספר הפלאפון שלי, אבל לאחר פגישות מרובות באותו אתר, נכנעתי. דיברנו זה עם זו במשך חודש ימים וזה היה מרגש. זו הייתה התאהבות אמיתית.

ההורים שלי לא ידעו דבר. הם היו בטוחים שאני עדיין הבחורה הביישנית שאני; עדיין לא מוכנה למערכת יחסים, עדיין לא אוזרת אומץ. אבל הם לא ידעו. הם לא ידעו שאני כן. ועם כמה שרציתי להפוך את זה לאמיתי יותר ולספר להם, עמד בפניי מחסום. ידעתי שהם לא יאהבו את הרעיון של פגישה עם אדם זר מהאינטרנט. הם לא היו תומכים בי, גם אם הייתי מוכיחה בכל דרך אפשרית שאיתן הוא אדם אמין. אבל שם בדיוק הייתה הבעיה – כי איתן לא היה בדיוק אדם אמין. לא הייתה לו תמונת פרופיל, ולא חשבון פייסבוק. לא היה ניתן למצוא אותו בשום מקום ברחבי האינטרנט. היה קשה לעקוב אחריו, לצאת למסע חיפושים אחריו, אבל אולי בתוך תוכי אהבתי את זה. אהבתי את העובדה שהוא לא קל להשגה.

בגיל עשרים היה אפשר לחשוב שזה כמעט פתטי, איך שיצרתי לעצמי מערכת יחסים עקיפה. העובדה שהסתרתי אותה מההורים או אפילו מהחברה הכי קרובה שלי הייתה מעוררת רחמים. אבל יכולתי לטעון אחרת. יכולתי להגיד שאני שומרת את זה לעצמי. שומרת את זה תמים ומיוחד, ולא המוני ורשמי.

ההודעות האחרונות ממנו עוד מהבהבות על מיטתי, קורצות לי, מזמנות אותי, קוראות לי. אני מחכה לטריקת הדלת של הוריי כדי לזנק מהכיסא עליו אני יושבת אל עבר המכשיר המזמן. ואכן, תוך דקות ספורות הבית נותר ריק, ואני לא מחכה אפילו רגע אחד קטן כדי להתקשר אליו. הוא צועק עליי כי לקח לי כל כך הרבה זמן לחזור אליו. אני צועקת עליו, לא בגלל סיבה מסוימת, אלא רק כדי להחזיר לו. אנחנו צוחקים, מדברים, שותקים. יש בנינו שתיקות. שתיקות מתוקות. שתיקות מרגיעות. אבל בשתיקה האחרונה יש סוג של מתח, כי לפניה הוא אמר איזו הערה. הערה מרתיעה. הוא אמר שהוא צריך לדבר איתי על משהו, ומאז אנחנו שותקים.

ואז הוא מדבר שוב. הוא שואל מה עושים הלאה עם הקשר הזה. לאחר שהמשפט הזה יוצא מהפה שלו אני נתקפת פחד. תמיד פחדתי מתפניות בעלילה, משיחות יחסנו לאן, אז אני נותנת לו להוביל את השיחה. הוא אומר שהוא מתכוון להפגש איתי במציאות, פנים מול פנים, באופן אמיתי, חזותי, פיזי. הוא שואל אם זו המטרה שלי גם. אני שותקת. אני נושכת שפתיים. אני ממלמלת ומהמהמת ונאנחת ושותקת שוב. אין לי בדיוק מה להגיד. המוח שלי דומם. אני מנסה להפעיל את הגלגלים שם בפנים, אבל הכל מאובן ומנומנם. אני יודעת שאני רוצה להמשיך את הקשר, רוצה כל כך שהלב שלי כואב, אבל מהצד השני קיים הפחד שמשתק אותי.

"את רואה, ההיסוס הזה גורם לי לחשוב." הוא אומר.

"לחשוב על מה?"

"את יודעת. אולי את לא באמת מוכנה לזה. זה פשוט מרגיש כמו דחייה, השתיקה הזו."

"מה? אבל אתה יודע כמה שאני רוצה את זה. אני לא דוחה אותך. אני פשוט –" אני נושמת עמוק, מחפשת אחר מילים. "אני פשוט לא רגילה לזה. אני... מפחדת."

"אבל זואי," בכל פעם שהוא ביטא את שמי בקול רם, עלו בי צמרמורות. "את לא מבינה איך זה נראה מהצד שלי. תמיד אני יוזם. תמיד אני מעלה את העניין של להפגש, לקדם את הקשר. ואז כשאני כבר עושה את זה, את לא בטוחה. מה אני אמור לחשוב?"

"אני לא יודעת מה אתה אמור לחשוב, פשוט, בשבילי זה יותר מסובך." הוא בן עשרים ושש, ולו קל יותר לקדם את החיים שלו בצורה הזו. מה גם שזו לא הייתה הפעם הראשונה שהוא פיתח קשר באינטרנט, או קשר בכלל.

אנחנו מסיימים את השיחה בניתוק רועם, לאחר שאנחנו מחליטים באופן משותף – חלקי – להפגש בעוד שבועיים. זה מספיק זמן כדי שאתרגל לרעיון של לצאת מאיזור הנוחות. אנחנו לא קובעים עדיין מיקום, כדי לא להפוך את זה לאמיתי מדי עבורי. ולבנתיים אני אכן חיה באשליה שכל זה לא קורה. אמנם יש תאריך, אבל אין מיקום, אין שעה מדויקת, והעובדה שזה לא מתוכנן לגמרי מצליחה להרגיע אותי. אני חוששת, אבל אני יודעת שאיתן צודק. אם אני באמת רוצה להשיג אהבה, אני צריכה לאזור כמות בלתי נתפסת של אומץ.

בדקות הריקות שלי אני מנסה לחשוב מה אני מחפשת. התשובה היא אמנם שקופה, אבל אני עדיין אוהבת לחטט בזה עמוק; אדם שיאהב אותי ללא תנאים, ללא דרישות, ללא בקשות. אני מחפשת מישהו שיאהב אותי ככה סתם. אני מחפשת מישהו שיעריך אותי; את ההתנהלות שלי, את הדיבור שלי, את הבעות הפרצוף, את תנועות הידיים, את הצחוק המתפרץ, המכוער, ואת איך שאני נראית בכל רגע נתון. בכל השנים שעברו לא הצלחתי לראות בבחורים השונים שזרקו לעברי הערות באוניברסיטה, בסופר, בפארק או בבר את האדם הזה. את האדם שראוי לי. ועל אף שזו אמירה נרקסיסטית, אני מבינה שכל אחד צריך לקבל מישהו שראוי לו.

החברה הכי טובה שלי, ואולי בעצם היחידה, קלואי, השיגה לפני שנה את האדם הראוי לה – ניק. זה בעצם הפך אותי להיות הרווקה הממורמרת מבין שתינו, ואני לא אומרת את זה כי רווקות נוטות להיות ממורמרות, אלא כי באמת הייתי ממורמרת רוב הזמן. את קלואי זה שעשע ואולי גם הפתיע שהיא הייתה הראשונה מבין שתינו שהשיגה חבר. אותי זה לא הפתיע, וגם לא מפתיע עד היום. זה היה ברור. לה היה ביטחון, לי לא. ובכל מקרה, אני נוטה להאמין שאנשים מתרחקים ממני במכוון, כדי לא להפיל את כל האשמה רק עליי. פעם אמרו לי שאנשים יפים בדרך כלל מרתיעים. אולי אני מרתיעה. אני לא יודעת. אולי זו הסיבה שאיתן הוא הבחור היחידי שדיבר איתי יותר משתי שניות. הרי הוא לא בדיוק ראה אותי. הוא קיבל תמונה בודדה שלי, לא ברורה במיוחד, שנמחקה שנייה לאחר מכן.

זה היה המצב שלי. תמיד הייתי אחרונה, אולי טיפה ילדותית, מסרבת להתבגר. הסיבה שבגללה הלכתי לאוניברסיטה הייתה מתוך תלותיות – קלואי הלכה אז גם אני הלכתי. היו לה תכניות גדולות לעתיד, ואני לקחתי עליהן טרמפ. שתינו לומדות באותם קורסים. קלואי בחרה בקורס פסיכולוגיה, אז גם אני בחרתי בקורס הזה. קלואי התחילה לעבוד בספרייה, אז גם אני התחלתי. הפעם היחידה שבה לא הלכתי בדרכה של קלואי הייתה הפעם שבה היא השיגה לעצמה את ניק. ניק לומד איתנו בקורס, ולמען האמת, היא הכירה אותו דרכי. אני תמיד אוהבת להשתחצן שניק ניסה להכיר אותי לפני שהוא פנה אל קלואי, אבל הסיבה שזה לא הלך ביני לבין ניק היא שהוא לא יכל לעמוד בשקט שלי, כיוון שהרעש של קלואי התפרץ פנימה ומשך את תשומת ליבו.

המחשבות על קלואי מרגיעות אותי במיוחד ברגע הזה. אני יודעת עד לאן קלואי יכולה ללכת כדי להשיג משהו, והפגישה עם איתן היא בהחלט משהו שקלואי הייתה מסוגלת לעשות. אם קלואי הייתה עושה את זה, למה שאני לא אעשה את זה? אני לא פחות טובה. אלו משפטים שאני נוהגת להגיד לעצמי לפני מעשה אמיץ, אבל האמת היא שאני כן פחות טובה מקלואי, או בכלל, מאנשים אחרים, בהרבה תחומים. אז אני משקרת לעצמי, אבל זה למטרה טובה בלבד.

ברגע שאתחיל לצאת עם איתן, ברגע שאתחיל לצאת לבחוץ, לעולם האמיתי, ולא להתחבא כל הזמן, אתחיל להיות הדמות המרכזית בסיפור של החיים שלי. כרגע אני מרגישה הדמות הכי שולית, נגררת, לא מעניינת שיש – וכל זה בחיים שלי. אני אולי היחידה שהיא דמות שולית בסיפור של החיים שלה. אין בי כח או עוצמה. אמא שלי אומרת שזה כל היופי בי. היא אומרת שאני יכולה להיות בולטת מבלי לנסות בכלל. היא אומרת שאני יכולה להיות דומיננטית גם אם אני רק מסתתרת בצד. השקט הוא הכח שלי. הכל זה כמובן בולשיט של אימהות, אבל לפעמים אני כותבת את זה לעצמי בצד, כדי לחזק את עצמי, כדי לא להרגיש עצובה כל כך.

זו גם אחת הסיבות שבגללן אני קוראת ספרים. אני מאמצת לעצמי דמויות חדשות, אחרות. אני מקבלת את הדעות שלהן, את הרעיונות, את ההתנהלויות, ומנסה לחקות אותן. לא לחקות לגמרי, אלא רק לאמץ חלקית. יש סיבה שבגללה הן המרכזיות בסיפור, ואני רוצה לקחת אותה ולאמץ אותה לחיים שלי.

לפעמים המחשבות הללו כל כך ממלאות אותי, כך שיש הרגשה פיזית שהן חונקות אותי. המוח שלי הוא הכלא שלי ואין לי דרך לברוח, ולכן כשאני מתחילה לעבור ממחשבה למחשבה ואני מבינה שאין לי דרך מילוט, אני מתעייפת. זו הדרך של הגוף שלי לומר לי שהגיע הזמן לישון, להניח למחשבות להעלם ולהשתיק את המוח. אני בעד. אני נכנסת אל תוך המיטה שלי ומביטה בתקרה. לאט-לאט אני עוצמת את עיניי ולחץ קל מתפשט בגופי כשאני נזכרת בפגישה בעוד שבועיים. מחר זה יהיה שבועיים פחות יום. בכל יום אני אתקרב יותר ויותר לרגע הזה. לרגע שבו אפגוש את אהבת חיי. אני חייבת להרדם, לפני שהלחץ הקל יהפוך לחרדה. לפני שזה יתפוס אותי בצוואר.

אבל בדיוק רגע אחד לפני שאני מצליחה להשתיק את גופי ללילה שלם, אני מקבלת הודעה נוספת מאיתן. הוא כותב לי 'לילה טוב' ואני מחליטה להתעלם, כי ברגע הזה אני שונאת אותו. על אף שכביכול הוא עשה דבר טוב, אני מתעבת אותו על כך שהוא גרם לי להסכים לצאת מהמקום הנוח שלי. על כך שהוא אילץ אותי להפגש איתו, להפוך הכל לאמיתי. בדמיון שלי הכל נראה כל כך קל; אנחנו נפגשים, אנחנו מופתעים זה מהמראה של זה, אנחנו יושבים בספסל, אנחנו מדברים, אנחנו נוגעים, אנחנו צוחקים. אבל כשאני חושבת על זה באמת, על איך זה יהיה באמת, זה נורא ואיום – על גבול הסיוט. במציאות, איך שאני רואה את זה, אני מזיעה. אני מגמגמת. הוא נבוך. אני רוצה לעוף משם. אני מאוכזבת. זה לא אותו דבר כמו בשיחות בפלאפון, כמו בהודעות. אין כימיה. יש בושה. יש שתיקה צורבת, כואבת.

אני נושמת עמוק. הפעם אני לא אתן לפחד לנהל אותי. באתר אינטרנט אחד שנותן עצות היה כתוב שאין פתרון אחר מלבד פשוט לקפוץ למים. אז אני מזנקת מגובה מטורף ולא חושבת על זה. לא אכפת לי. אני אמיצה, ועם המחשבה הזו – סליחה, הידיעה הזו, אני נרדמת.

-

היי!
אז זה הפרק הראשון של "היא והוא", שהצלחתי לכתוב לאחר קצת יותר משנה של מחסום כתיבה.
הסיפור יהיה כתוב משתי נקודות מבט, כך שבכל כותרת של פרק יהיה כתוב "היא" או "הוא" (נקודת המבט של זואי שהכרתם הפרק, ונקודת מבט אחרת).

מקווה שאהבתם! (ואם באמת אהבתם, תגיבו, תראו נוכחות).