בארוחת הערב ג'וני ולוקאס ישבו ליד השולחן של ביתן הרמס. ג'וני ראה את אמה מנופפת אליו מהשולחן של ביתן אפולו כשהוא התיישב, ולרגע שקל לעבור לשבת לידה, לפני שנזכר שהיא אמרה לו מוקדם יותר שאסור לשבת בשולחנות אחרים.

מעניין מה הוא צריך לעשות בשביל לעבור לביתן אפולו.

השולחן היה מסודר עם צלחות וכוסות לכל חניך, אבל למרות שהיו מגשי אוכל רבים, ג'וני לא הצליח למצוא את השתייה.

נראה שסטלה שמה לב לבלבול שלו, כי היא טפחה על הכתף שלו בשביל למשוך את תשומת הלב שלו. "הכוסות קסומות. תחשוב על משקה, וזה יופיע."

ג'וני הניח שזה היה הרגע שבו הוא היה אמור לחשוב על משקה מגניב ומיוחד, אבל המוח שלו היה ריק. במקום זאת הוא ביקש מהכוס שלו מים. הוא הניח שהוא לא היה צריך להתפלא כשגילה שהכוס מלאה לגמרי.

לצידו, לוקאס מילא את הצלחת שלו בחוסר רצון מובהק. קצת מכל דבר, והר שלם של פסטה. ג'וני החליט שהוא יקח את מה שלוקאס לוקח, והתחיל למלא את הצלחת אחריו.

"האוכל נראה מגעיל," מלמל לוקאס בשקט, אבל ג'וני ידע שהוא משקר. האוכל היה נראה מדהים. וגם הצלחת של לוקאס הייתה מלאה לגמרי.

"תפסיק להיות כזה אנטי. אתה תמיד יכול לחזור אם אתה רוצה."

"אבל אני לא רוצה," ענה לוקאס, ולא טרח הסביר את עצמו.

ג'וני כבר התכונן לאכול כשהוא שם לב שהחניכים בשולחן קמו והלכו למדורה הגדולה שבערה במרכז. סטלה סימנה לו וללוקאס לבוא אחריהם.

"אנחנו מקריבים חלק מהאוכל לאלים," היא הסבירה כשג'וני הדביק את הקצב שלה. הוא החליט שהוא לא ממש אוהב את איך שהמילה מקריבים נשמעה. "הם אוהבים את הריח."

"אבל אני רוצה לאכול אותו," התלונן ג'וני.

"תפסיק להיות תינוק. זה רק חלק קטן מהאוכל."

ג'וני רצה להמשיך להתווכח, אבל החליט לוותר בסוף. הוא עשה את מה שכולם עשו וזרק לאש חלק מהבשר שעל הצלחת שלו. הריח באמת היה קצת ממכר.

רק כשהוא הסתובב לחזור לשולחן הוא שם לב שלוקאס נשאר לשבת, ושיחק עם הפסטה שעל הצלחת שלו בשעמום. ג'וני התיישב לצידו. "למה לא באת?"

"לא התחשק לי," ענה לוקאס בפשטות.

"אתה צריך לעשות את זה," התפרצה סטלה לשיחה. "זו מנחה לאלים. הם יכעסו עלייך."

לוקאס לכסן אליה מבט מעוצבן. "אני לא עומד להקריב אוכל לאלים יוונים. אני לא מאמין בהם."

סטלה מצמצה בבלבול. "אבל פגשת את מר ד', לא? אתה יודע שאלים קיימים."

"זה שאני יודע שהם קיימים לא אומר שאני מאמין בהם. אני נוצרי."

סטלה הביטה בו בהלם, לפני שנעצה את מבטה בצלחת שלה. נראה שלוקאס גרם לה להרגיש לא בנוח. לא שג'וני יכל להאשים אותה.

הוא נאנק כשלוקאס נעץ מרפק בצלעות שלו. "תראה," הוא אמר, והצביע עם המזלג שלו על אחד השולחנות האחרים. ליד השולחן ישבו מר ד' וכמה סאטירים. וגם, להפתעתו של ג'וני, איש סוס. למרות שהוא לא בדיוק ישב, אלא עמד. "זה כירון," הסביר לוקאס.

ג'וני פנה להביט בחברו. "איך אתה יודע?"

"במיתולוגיה היוונית כירון היה קנטאור," הסביר לוקאס. "אני לא רואה כאן סוסי-אדם אחרים בסביבה."

ג'וני בעיקר תהה למה לוקאס מכיר את הסיפורים מהמיתולוגיה היוונית.

אחרי שכולם סיימו לאכול, כל החניכים הלכו ביחד אל האמפיתיאטרון שאמה הראתה לג'וני ולוקאס מוקדם יותר. גם שם כולם ישבו לפי ביתנים, וג'וני התאכזב פעם נוספת שהוא לא יכול לשבת ליד אמה.

הוא זכר כשאמה סיפרה לשניים שאחרי ארוחת הערב כל החניכים יושבים מסביב למדורה ושרים שירי מורל. הוא חשב אז שזה יותר מדי נורמלי, יחסית למחנה הזה. עכשיו, כשהוא שמע את השירים המוכרים ששינו להם את המילים, וראה את החיוכים של ילדי המחנה ואת המדורה הבוערת בלהבות עזות וצבעוניות, הוא הבין שזה באמת נורמלי מדי. אבל באופן מוזר, זה גם היה מנחם.

לוקאס, לצידו, לא נראה מתרשם במיוחד. ג'וני הניח שהוא פשוט מנסה להתנהג כמו חתול זועף.

"זה לא עובד לך," הוא ציין.

לוקאס נראה מבולבל. "מה?"

"אתה לא טוב בלהיות חתול זועף."

לוקאס צחק ודחף את הכתף של ג'וני. "אתה חתול זועף."

ג'וני חייך ודחף אותו חזרה. זאת הייתה הרגשה טובה, להתנהג כמו שהם התנהגו תמיד, כאילו הם לא עקבו אחרי לחישות בעצים והותקפו על ידי זומבים רצחניים ואז גילו שהאלים היווניים בעצם קיימים - כנראה.

ג'וני שאל את עצמו פעם נוספת אם זה היה רעיון טוב להישאר במחנה. הוא ידע שלוקאס לא אוהב את המקום, וגם הוא לא רצה להרוס את השגרה שהתרגל אליה בעצמו. החיים של ג'וני היו די משעממים, כן, אבל המחנה הזה היה מוזר מדי. וג'וני לא הכיר כאן אף אחד, אלא אם כן מחשיבים את אמה.

אבל אז הוא נזכר פעם נוספת בהבטחה של האישה מהסתורית. כאן הוא עומד לגלות מי הם ההורים שלו. מי הוא עצמו. כנראה אחד מההורים שלו הוא אל יווני - לפי מה שג'וני הבין, לילדי דמטר יש קשר מצויין עם צמחים - וג'וני יוכל לגלות על כך רק אם הוא ישאר במחנה עוד כמה ימים.

הוא יעזוב אחרי שהוא יגלה, הוא הבטיח לעצמו. הוא לא יכריח את לוקאס להישאר כאן יותר מדי זמן.

המדורה עברה בלי גילויים מיוחדים. שום אל זוהר לא הגיע בשביל להודיע שג'וני הוא הבן שלו.לפחות הוא לא היה לבד בזה, כי שום אל זוהר לא הגיע להכיר גם בילדים האחרים.

ג'וני לא ידע אם לצחוק או לבכות.

בסוף המדורה כבתה, וכל החניכים התחילו להתפזר לביתנים שלהם. לוקאס נעמד ונראה יותר ממוכן ללכת למיטה ולישון, אבל ג'וני תפס את היד שלו וגרר אותו לכיוון השני.

"למה אתה חייב להיות כזה אגרסיבי כל הזמן?" שאל לוקאס בעצבנות. "למה לא פשוט לבקש ממני לבוא איתך?"

ג'וני התעלם ממנו, וחיפש במבטו את השיער הבהיר של אמה. הוא זיהה אותה הולכת עם עוד שניים מחבריה לביתן, והיסס לרגע לפני שהלך לכיוונם. הוא לא רצה להפריע להם.

אבל אז היא שמה לב אליו, ונופפה בחיוך ענק. לצידו לוקאס גלגל עיניים. "היא כל כך מאוהבת בך."

ג'וני התעלם ממנו ונופף לה בחזרה.

לוקאס נאנק. "גם אתה כל כך מאוהב בה."

ג'וני נעץ לו מרפק בצלעות. "סתום את הפה."

אמה הלכה אל השניים, ובחנה אותם בעליזות. "אז איך היה בשבילכם היום הראשון במחנה?" היא שאלה.

"נהדר," ענה ג'וני במהירות.

"אלים הם מטומטמים," הוסיף לוקאס במועילות, וקיבל במתנה עוד מרפק בצלעות.

אמה חייכה בבלבול. "אולי כדאי שלא תגיד את זה בקול. בכל מקרה, אתם צריכים לחזור לביתן שלכם. ההרפיות אוכלות את כל החניכים שנמצאים מחוץ לביתן בלילה."

"הן אוכלות ילדים?" שאל לוקאס בחוסר אמון.

"מה זה הרפיות?" שאל ג'וני.

"הרפיה זה שילוב מוזר בין אישה לבין תרנגלות," הסבירה אמה.

"בפעם האחרונה שבדקתי, תרנגולות זה צמחוני," ציין לוקאס.

"בכל מקרה, באמת כדאי שתיכנסו. נוכל לדבר עוד מחר. ביי!" היא נופפה, ואז רצה להשיג את החברים שלה.

"אני ממש לא אוהב את המקום הזה," החליט לוקאס.

"זה יהיה בסדר," ענה ג'וני בטון מרגיע בזמן שהלך לביתן המשעמם שנקרא בשם ביתן הרמס. "אנחנו נהיה כאן רק כמה ימים. ברגע שאגלה את מה שאני רוצה לגלות, אנחנו חוזרים הביתה."

"מרי תהרוג אותנו," מלמל לוקאס. "ואיך אתה בכלל יודע שתגלה כאן מי ההורים שלך?"

"זה נשמע הגיוני, לא?" שאל ג'וני, ושם לב לתקווה שחלחלה למילים בניגוד לרצונו. "אולי אני באמת חצוי. זה יסביר הרבה דברים."

לוקאס נאנח. "אני מאוד מקווה שאתה לא. האלים נשמעים כמו חבורה של מניאקים."

"מה כבר שמעת עליהם שהחלטת שהם כולם מניאקים?" שאל ג'וני בסקרנות. הוא שם לב שלוקאס התנהג ממש מוזר מאז שהם הגיעו למחנה. ג'וני בכלל לא ידע שלוקאס התעניין במיתולוגיה היוונית לפני כן.

אבל לוקאס לא ענה, והשאיר את ג'וני לבדו עם התהיות שלו. רק עכשיו ג'וני הבין שיכול להיות שהחבר הכי טוב שלו מסתיר ממנו משהו.