"סוייר?"
עיניי הרגישו כבדות. הרגשתי שהצלחתי לחזור לעצמי.
"סוייר!"
פקחתי את עיני באיטיות. לארה ישבה מולי, היא נראתה מודאגת.
לקחו לי כמה שניות כדי להבין איפה אני נמצא.
"אתה חי! מצטערת על זה...אבל הייתי חייבת שתחזור לעצמך" היא אמרה.
"....אם כבר אני צריך להצטער..." מלמלתי והצבעתי על זרועה.
"זה בסדר...אל תדאג לי" היא חייכה קלות. הבטתי לצדדים. המקום היה נראה זוועה.
מה שהיא אמרה, הזכיר לי שג׳ון אמר בדיוק את אותו הדבר אחרי שהציל אותי מהנערה שתקפה אותנו לפני שהגענו לפה.
דמעות התחילו לזלוג מעיני. "אני מצטער..." אמרתי. ניסיתי לעצור את הדמעות, אבל זה לא עבד.
"על מה בדיוק אתה מצטער?" היא שאלה.
"אם לא הייתי מאבד שליטה...כל זה לא היה קורה" אמרתי בשקט.
"המוות שלו לא קרה באשמתך, זה בטוח. ולגבי הדבר השני, עשית את מה שחשבת לנכון" לארה אמרה בשלוה.
זה הפריע לי. הפריע לי שהיא דואגת לי אחרי מה שעשיתי.
"למה? למה בכלל אכפת לך? בגללי את נפגעת!" כמעט צעקתי.
"אני נפגעתי בכל מקרה בגלל הקרב. וחוץ מזה, היית חשוב לג׳ון, זאת הסיבה שאכפת לי" היא אמרה ברצינות.
הדמעות עדיין זלגו מעיני, וניסיתי לנגב אותן.
"ממה אתה בוכה בדיוק? מהמוות שלו או מזה שנהפכת לפסיכי?" לארה גיכחה.
לא יכולתי שלא לחייך. "שניהם?"
הייתי עובר לישיבה, אבל הגוף שלי כאב.
"סוייר, נכון?" אוליבר שאל פתאום.
הרמתי טיפה את ראשי. "כן?"
"הייתי רוצה להילחם בך באופן הוגן" הוא אמר. לא הייתי בטוח אם הוא רציני או לא. כלומר, מי ירצה להילחם מרצון?
"אתה בטוח?" הרמתי גבה בתמיהה.
הוא הניד בראשו לחיוב. וואו, הבן אדם לא שפוי.
לארה הושיטה לי יד. "כדאי שנחזור בריאים ושלמים לא?" היא חייכה.
לקחתי את ידה ונעמדתי. "אבל..." מלמלתי והסתכלתי לכיוון הגופה של ג׳ון.
לארה השפילה מבט לשניה. "כן...אני יודעת. אבל הוא לא מת סתם" היא ניסתה לעודד את עצמה ואותי.
"אתם לא יכולים ללכת במצב הזה, תנו לי לקחת אתכם למחוז" אוליבר אמר.
"אתה באמת רוצה למות? ההורים שלי בטח ירצו להרוג אותך!" לארה נענעה את ראשה לשלילה.
"אני יודע. אבל איך בדיוק תקחו את הגופה? התשתם את עצמכם בקרבות" אוליבר העלה נקודה חשובה.
"...בסדר...אהבל אם אתה מת זאת אשמתך המלאה" לארה גלגלה את עיניה.
אוליבר הנהן. "אני מוכן לקחת את הסיכון"
בחורה צעירה נכנסה לחדר. "אני מבינה שהקרב נגמר?" היא ספק שאלה ספק אמרה.
אוליבר הביט בה. "כן. תארגני לי כרכרה וארון קבורה. תודה" הוא אמר.
הבחורה הנהנה ויצאה מהחדר.
★★★★★★★★★★★★★★
*במחוז 11*
הדרך למחוז הייתה משונה. אף אחד מאיתנו לא אמר כלום. טוב, אף אחד חוץ מלארה, שלא הפסיקה לומר לאוליבר ולעוזרת שלו, שהם מתאימים.
"אז...מה נאמר להורים שלו?" שאלתי. קצת פחדתי מהתגובה שלהם.
"את האמת" לארה אמרה בטבעיות שגרמה לי לפחד יותר.
הארון קבורה עדיין היה בתור הכרכרה.
"הי, אל תדאג. אני לא חושב שההורים שלו יאשימו אותך" אוליבר נעמד לצידי. זה היה מוזר.
עמדנו מול שער האחוזה של משפחתה של לארה.
היא פנתה לשומרים שעמדו בכניסה. "סליחה? תוכלו לקרוא לליידי מארינה? כלומר לאמא שלי? תגידו לה שהבת שלה חזרה" לארה אמרה.
אחד השומרים נכנס לאחוזה.
הייתי בלחץ היסטרי, ואני מניח שהיה מאוד קל לראות את זה על פניי.
תוך כמה דקות, השומר חזר. ליידי מארינה סימנה לו לפתוח את השער, כדי שנוכל להיכנס פנימה. היא הביטה בלארה ובי. "הצלחת להחזיר את הבת שלי, תודה. וג׳ון?" היא שאלה.
"הוא...לא איתנו יותר...מצטער..." מלמלתי.
לארה הניחה יד על כתיפי והביטה באימה. "ג׳ון הקריב את עצמו כדי להציל את שנינו"
האם הנהנה. בגלל שהיה מעט אור, היה לי קשה לראות את הבעת פניה.
"אתה!" ליידי מארינה צעקה כשראתה את אוליבר. הוא נסוג טיפה לאחור.
"הגופה של הנער בתוך ארון בכרכרה. תגידי לשומרים שיוציאו את זה" הוא אמר וחזר לכיוון הכרכרה שלו.
"הוא לא משקר" אמרתי במהירות, לפני שליידי מארינה תקרא לו שקרן.
היא קראה לשני שומרים שיקחו את הארון לקבורה.