הייתי קפוא. לא רציתי להילחם באף אחד, וידעתי שהצדק עם לארה.
המחשבה שמישהו יפגע בגללי, הייתה קשה. ג׳ון החליט בטמטום יתר, ללכת ולהילחם במישהו שחזק הרבה יותר ממנו.
'מה לעשות?!' שאלתי את עצמי. ראיתי את ג׳ון נאבק באוליבר, ורציתי לעזור, אבל פחדתי.

"תעזבי אותי!" ג׳ון צעק פתאום. לארה תפסה את זרועו.
"אני לא רוצה לראות אותך מת פה!" היא אמרה בכעס.
אני מניח שפה הגיעה ההכרעה שלי: אני מצטרף לקרב.
התקדמתי לעברם, עדיין לא נתתי לצללים לצאת, זה לא הזמן.
ג׳ון הפנה את מבטו כלפי. "מה אתה חושב שאתה עושה?!"
"מציל את שניכם! זה מה שאני עושה!" אמרתי בתקיפות. "אוליבר! אתה צריך אותי, לא אותם"
אוליבר חייך חיוך ציני. "החבר שלך הוא שהתחיל לתקוף, לא אני. אבל אם אתה בכל זאת מתעקש להילחם..." הוא אמר.
ג׳ון נסוג מהחרב של אוליבר. "אל תתקרב!" הוא הזהיר אותי, אבל לא הקשבתי לו.
'זה עכשיו או לעולם לא...בקצב הזה...ג׳ון כבר לא יהיה חי...' חשבתי. כן, אני יודע, אמרתי שזה לא הזמן לתת לצללים לצאת, אבל איזו ברירה כבר יש לי?
"ג׳ון! תתכופף!" צעקתי, בזמן שנתתי לצללים קצת שליטה על הגוף שלי.
"אל תעשה את זה!" ג׳ון צעק לי, אבל התכופף בכל זאת.
יריתי כדור צללים על אוליבר, אבל המעצבן הזה הצליח להתחמק.
"אז המודיעין שלי לא טעה" אוליבר גיכח והתקדם במהירות לעברי.
ג׳ון הרים את ראשו. ראיתי בעיניו בהלה, אבל התעלמתי מכך.
המשכתי לתקוף, אבל אוליבר הצליח להתחמק מכל מתקפה.
לארה עמדה קפואה במקום, וידעתי שזה הפחיד אותה.
"זה כל מה שאתה מסוגל לעשות?!" קולו של אוליבר החזיר אותי למציאות.
המשכתי להילחם בכוח. "אני מסוגל ליותר, אבל לא מתחשק לי להרוג אותך" אמרתי בקרירות.
אוליבר עדיין היה עם החרב, וכל תנועה שלו גרמה לי לחשוב שעוד שניה אני מת.
"הי!" לארה צעקה מאחורי אוליבר. הוא הסתובב לעברה, וזה נתן לי מספיק זמן להתכונן כדי לנסות לפגוע בו.