אני לא יודע מה גרם לי להתעצבן יותר: העובדה שאוליבר חטף את לארה כדי להגיע לסוייר, או העובדה שלא תהיה לנו הוכחה להגיד שאוליבר הוא האשם האמיתי בסיפור הזה.
השקט היה מעיק. אף אחד לא דיבר, והיה ברור שמשהו רע יקרה.
התחלתי להתקדם, אבל סוייר מנע ממני להמשיך. "אתה לא יודע מה הוא מסוגל לעשות!" הוא סינן.
"לא אכפת לי! תן לי להרוג אותו!" לחשתי וניסיתי להשתחרר מאחיזתו.
"בבקשה אל תעשה שום דבר דבילי!" לארה לחשה.
"למה שלא תבוא ותילחם כמו גבר?!" צעקתי בכעס.
"אתם לא מוכנים מספיק כדי להילחם נגדי" אוליבר אמר.
סוייר עדיין אחז בי, אבל זה לא מנע ממני להמשיך לנסות להשתחרר.
"אז למה אימנת אותי אם "אני לא מספיק מוכנה"? אתה באמת חשבת שאני עד כדי כך חלשה?" לארה שאלה בזעם עצור.
".........את אולי מוכנה, אבל לא מוכנה מספיק" אוליבר משך בכתפיו. "אתם מוזמנים לנסות להילחם בי, אבל אני לא מבטיח שתנצחו"
רעדתי מכעס. "אתה באמת חושב לצאת בלי צדק?" שאלתי.
"כפי שאמרתי, אתם יותר ממוזמנים לצאת" הוא גלגל את עיניו.
"אני לא סומך עליך!" אמרתי. הרגשתי את הכעס עולה בתוכי.
"תגיד, אתה רואה פה שומרים שיעצרו אותך?" אוליבר שילב את ידיו.
"לא..." מלמלתי.
"אז זה מוכיח את הנקודה שלי: אני לא מתכוון לפגוע בכם בכלל" הוא סיים את המשפט.
"אני חושב שאין לך מספיק אומץ כדי להילחם בנו" אמרתי.
"ג׳ון....תפסיק" סוייר אמר. ידעתי שהוא לא רוצה להילחם.
"אתם באמת עומדים לתת לו לחיות בלי עונש?!" אמרתי בזעם.
"הוא יקבל את העונש שלו בצורה הוגנת! אני לא רוצה להרוג אף אחד פה!" לארה אמרה בתקיפות.
אני חושב שבאותו רגע כבר לא יכולתי לחשוב צלול.
השתחררתי מהאחיזה של סוייר והסתערתי לעבר אוליבר.
"הילד הזה..." שמעתי את לארה לוחשת. היא רצה אחריי.
"אתה פזיז מידי" אוליבר אמר. הוא עמד בשלווה במקום.
האמת, פחדתי. פחדתי שהוא יהרוג אותי. אבל כשהסתערתי, לא חשבתי על אף דבר אחר.
באתי לדקור אותו, אבל אוליבר חסם אותי במהירות עם חרב אחרת. "אתה צריך לחשוב לפני שאתה תוקף"
"אתה באמת חושב שזה הזמן ללמד אותי איך להילחם?!" אמרתי בכעס.
לארה הייתה מאחורי. "......זה עומד להיגמר רע.." היא מלמלה.
סוייר עדיין עמד רחוק מאיתנו, והוא נראה די מהוסס.