*12:30*

הנערה הביטה בי ובסוייר. "........" היה ברור שהיא מתלבטת אם לתת לנו את המידע שהיינו צריכים או לא.
לבסוף, היא הביאה לנו את ההוראות לאיך להגיע.
"תודה!" סוייר אמר כשהתחלנו ללכת לכיוון שאליו הנערה הצביעה.
כשהתרחקנו מעט, נשמתי לרווחה. "זה היה...קרוב.." מלמלתי בהקלה.
הוא הנהן. "מזל שבסוף היא החליטה להאמין לנו...אני לא רוצה לדעת מה היה קורה אם האמת הייתה מתגלה"
המשכנו ללכת בשתיקה. אנשים עדיין הביטו בנו בצורה מוזרה, אבל הפעם התעלמנו.
"אני מקווה שנמצא את המקום הנכון ושהיא לא הטעתה אותנו" מלמלתי.
"אל תדאג. אנחנו נמצא את הבית שלו" סוייר חייך, מה שגרם לי להסמיק. מיהרתי להסב את פניי.
שמתי לב שהוא מתוח לא פחות ממני. ניסיתי לנשום עמוק כדי שאוכל להביט בו, אבל כשהסתכלתי עליו, הלב שלי פעם במהירות.
★★★★★★★★★★★★★★★★★★★★
הרגשתי טיפונת יותר טוב. המנוחה בספריה באמת עזרה לי להתגבר על כאב הראש הרציני שהיה לי. נקישה נשמעה על הדלת. לא היה לי כוח לקום.
"לארה? את פה?" קולה של שירין נשמע מבחוץ.
"כן!" צעקתי מאיפה שישבתי.
היא פתחה את הדלת. "אממ..אם את מרגישה קצת יותר טוב, אז אוליבר ירצה לדבר איתך" שירין אמרה.
הנהנתי וקמתי מהכורסא. עד כמה ששנאתי את אוליבר, רציתי לדעת מה גרם לו לחטוף דווקא אותי מכל האנשים שיש בעולם. שירין הנהנה. "בואי איתי" היא אמרה.
יצאתי איתה מהספריה, והלכנו לכיוון חדר העבודה של אוליבר. לא הייתי שם מאז שהגעתי, אז ניסיתי לזכור את הדרך.
כעבור כמה דקות, הגענו לחדר מסויים, שהנחתי שזה חדר העבודה. שירין דפקה על הדלת.
"תכניסי אותה!" אוליבר צעק מבפנים.
נכנסתי פנימה. החדר היה יותר גדול מהחדר שבו אני שהיתי. הוא היה די מאובק.
אוליבר ישב מול שולחן כתיבה, והיה נראה שהוא טובע בניירת.
"תשבי על אחת הכורסאות, אני תכף מתפנה" הוא אמר.
התיישבתי לפי מה שאוליבר אמר