אני מניח שעליי לתת הסבר לגבי משהו:
למה אני בכלל מאמן את לארה אם היא האוייב? אז זהו, שלא. אני מאמן אותה כדי שתילחם, אבל לא בי. כפי שאמרתי, המטרה שלי היא הנשק האולימטיבי. אין לי מושג מי זה, אבל לפי השמועות, הוא אמור להיות נער. אז כדי לדעת מי הוא, שלחתי את העוזרים שלי למחוזות שונים. המורה של הנער סיפר שהוא לא כל כך שולט בכוחותיו. שכנעתי אותו להמשיך לאמן את הנער עד שיהיה חזק מספיק. אני גם האחד שגרם לאותו נער לצאת למסע הזה מלכתחילה.
את אחת החיילות המיומנות שלי, שלחתי לעקוב אחריו. לא ידעתי מה קרה, כי הייתי תקוע בארוחת ערב כושלת במיוחד עם ה"ארוסה שלי"
רציתי לעזוב את השולחן, אבל לא יכולתי. הדבר היחיד שגרם לי להישאר שפוי, הייתה העובדה שעוד מעט אוכל לקבל תשובות.
"..............." אמרלד פתחה את פיה כדי לומר משהו, אבל היא לא אמרה דבר.
הרגשתי את המתח שעמד באוויר, וכל זה, קרה בגללי...
"דג בלע לך את הלשון אמי?" לארה שאלה בהתגרות.
"אל. תקצרי לי את השם!" אמרלד אמרה בכעס יחסית מאופק.
"בנות....בבקשה תרגעו. אין לי כוח לשטויות שלכן עכשיו" מלמלתי.
לארה ואמרלד גלגלו את עיניהן, ואז חייכו חיוך ארסי אחת לשניה.
קיוויתי שמשהו יקרה, כדי שאוכל לעזוב את הארוחה.
"לורד אוליבר?" אחת מהמשרתות פנתה אלי. "כן?" שאלתי.
"היא חזרה אדוני" המשרתת אמרה. הבנתי ישר על מה היא מדברת: יש חדשות בנוגע לנער המקולל.
קמתי מהשולחן. "יש לי עניינים דחופים לטפל בהם, עוד כמה דקות אחזור" אמרתי. הלכתי לחדר העבודה שלי.
"אדוני" החיילת השתחוותה בפני כשנכנסתי פנימה.
"יש חדשות?" פניתי ישר לעניין.
היא הזדקפה. "עקבתי אחריהם כפי שביקשת. לאחד מהם יצא עשן שחור מהידיים, אני מניחה שהוא האחד שאתה מחפש" היא אמרה.
הנהנתי. "תודה לך. משוחררת" אמרתי.
היא השתחוותה שנית ויצאה מן החדר.
'התכנית שלי תוצא לפועל....רק עוד מעט' חשבתי בסיפוק