סוייר גרם לי להיות עצבני. יצאתי במהירות מהחדר בלי לחכות לתשובה. ידעתי שיש בו משהו מוזר, אבל לא רציתי להודות בזה.
ירדתי לחדר האוכל. לא ידעתי מה להביא, אז מצאתי את עצמי מסתובב שם בלי לעשות דבר. הרבה מחשבות התרוצצו בראשי, וניסיתי להתמקד רק במחשבה על להציל את לארה.
בסופו של דבר, כשחלק מהאנשים נעצו בי מבטים חשדניים, לקחתי צלחת, ושמתי עליה דברים אקראיים, וחזרתי למעלה. לא נכנסתי ישר לחדר, הייתי צריך לנקות את הראש. גם עצם המחשבה להיות איתו באותו חדר לבד, הפחידה אותי.
לקחתי נשימה עמוקה ונכנסתי.
"לא ידעתי מה אתה אוהב, אז סתם לקחתי אוכל" משכתי בכתפיי.
סוייר הזדקף. "תודה?" הוא ספק אמר ספק שאל.
התיישבתי לידו. "תאכל" אמרתי. לא היה לי כוח להתחיל לנהל שיחה.
סוייר הביט בי, אבל הוא לא נגע בצלחת.
"למה?" הוא שאל שוב.
"אמרתי לך כבר-" התחלתי לענות, אבל הוא קטע אותי.
"אתה לא פוגע בשותפים שלך, אני יודע. הכוונה שלי: חשבתי שלא אכפת לך-" הוא אמר ולא סיים את המשפט.
"באמת לא אכפת לי ממך, אבל...ידעתי שאם אפגע בך, זה יגרום לי לרגשות אשם" משכתי בכתיפי.
★★★★★★★★★★★★★★★★★★★★
האמת שדי הופתעתי. כלומר, ידעתי שג׳ון די שונא אותי, אבל העובדה שאם היה פוגע בי היה גורם לו לרגשות אשם-היה מוזר בעיני. 'יכול להיות שכן אכפת לו' חשבתי. "הכתף שלך" אמרתי.
"זה יעבור" הוא אמר בטון קריר. זה די ברור שהוא רגיל להסתיר את הרגשות שלו.
הנהנתי בראשי.
"תאכל, אתה זקוק ליותר אנרגיה ממני" הוא הוסיף.
"אני לא רעב" אמרתי.
"אני לא מבקש" הוא אמר באותו טון דיבור קר.
"אתה מנסה להרוג אותי?" חזרתי לשכב.
"אני אהרוג אותך אם לא תאכל משהו" ג׳ון אמר קצת בכעס.
"אבל אני בסדר!" התעקשתי.
"טווין, אני לא טיפש. יש לי מספיק ניסיון כדי לדעת מתי מישהו לא מרגיש טוב" ג׳ון אמר בעוד יותר כעס. ו...ג׳ון האכפתי נעלם.
"יש לי שם אתה יודע...וחוץ מזה, איך יש לך ניסיון אם מעולם לא נלחמת?" שאלתי.
"תאמין לי...למדתי את הכל מלארה. עכשיו תאכל" הוא כמעט ציווה.
"....בסדר! אבל מה איתך? גם אתה צריך לאכול..." מלמלתי.
"אני אלך לאכול אחר כך" הוא אמר.
נאנחתי.
לקחתי משהו אקראי מהצלחת. אני בהחלט לא יודע מה עבר לי בראש באותו רגע, אבל חתכתי את מה שהחזקתי ביד לשניים.
"אה-מה?" ג׳ון היה מבולבל ובצדק.
"אתה בהחלט לא עומד לרדת למטה שוב..." מלמלתי.
"שתוק!" הוא רטן והסית את מבטו.