אני עדיין לא מאמין שאדם כמו ג׳ון יכול להרביץ למישהו.
"למה אתה מסתכל עליי במבט כזה?" הוא קטע את חוט המחשבה שלי.
"אה... לא. זה שום דבר," עניתי.
ג׳ון הינהן בראשו, למרות שחשבתי שהוא לא כזה מאמין לי.
"נלך לחדר?" שאלתי כדי לשבור את השתיקה שנוצרה.
הוא קם, ובלי מילה נוספת פנה לעבר החדר.
"אתה יכול להסביר לי משהו?" שאלתי.
"מה?" הוא שאל בלי להפנות את מבטו.
"למה סיפרת לי את כל זה?" ידעתי שזה לא כל הכל, אבל נכון לעכשיו, זה היה הדבר היחיד שידעתי.
"אנחנו נאלץ להסתדר ביחד לא? אז למה שלא נשתף אחד את השני?" הוא החזיר לי שאלה.
"אתה ציטטת אותי עכשיו..." מילמלתי.
ג׳ון פתח את הדלת ונכנס פנימה.
"אולי," הוא ענה על הדבר האחרון שהוצאתי מפי.
התיישבתי על המיטה, וחשבתי על מה שאני מסתיר. העובדה שאני מסכן את שנינו הבהילה אותי, וידעתי שעליי לספר לו באיזשהו שלב.
"משהו מפריע לך?" ג׳ון התיישב לידי.
"אני מפחד ממה שעלול לקרות לה," שיקרתי.
"אני יותר מודאג מהחוטף מאשר מלארה," הוא אמר.
הבטתי עליו במבט שואל.
"תראה, לארה לא טיפשה. היא תתקוף אותו בשלב מסויים, אז הוא יהיה הקורבן," ג׳ון צחק.
★★★★★★★★★★★★★★★★★★★★
"אני הולכת לחדר," אמרתי בזמן שפיניתי את השולחן. אוליבר הביט בי במבט מוזר.
"ומה אתה רוצה?!" שאלתי.
"כלום!" הוא ספק אמר ספק צעק.
הנהנתי בראשי והמשכתי לכיוון החדר.
'מה יש לו?!' הירהרתי. ידעתי שיש בו משהו חשוד, אז החלטתי לברר את העניין לעומק.
כשהגעתי לחדר, הדבר הראשון שמתתי לעשות היה מקלחת חמה.
"מיס?" דפיקה נשמעה על הדלת.
נאנחתי ופתחתי אותה. "הממ?" אמרתי.
שירין נכנסה פנימה. על שתי ידיה הייתה מונחת ערימת ספרים. "קצת עזרה לא תזיק," היא אמרה.
"כמה ספרים יש בערמה הזאת?" שאלתי בעודי לוקחת חלק.
"20 בערך אני חושבת..." היא אמרה והניחה אותם על השולחן.
הנחתי את החלק השני של הערמה ליד החלק שלה.
"לא ידעתי מה את אוהבת...אז לקחתי דברים אקראיים," היא אמרה.
"תודה," אמרתי.
אחרי שהיא יצאה מחדרי, נכנסתי למקלחת. המים החמימים נגעו בעורי, והתענגתי על כל טיפת מים.
'משהו מוזר קורה פה...' הירהרתי בליבי.
★★★★★★★★★★★★★★★★★★★★
"אני מפחד ממה שעלול לקרות לה," משהו במשפט הזה שסוייר אמר, היה נשמע לי מוזר. העיניים שלו סיפרו משהו אחר, והייתה לי הרגשה שזה לא קשור ללארה.
"ננוח טיפה, ואז נצא. אם מישהו מתעורר לפני השני, אז שיעיר אותו." אמרתי כדי לשנות את נושא השיחה.
הוא הינהן בראשו. "אוקי," סוייר ענה. הרגשתי שהטון דיבור שבו אמר זאת השתנה. מה שזה לא יהיה, אני לא מעוניין לדעת בזמן הקרוב.
שנינו נכנסנו למיטה, כל אחד לצד שלו.
רק המחשבה על שיתוף מיטה, העבירה בי צמרמורת. אבל לא הייתה לנו ברירה אחרת, אלא להסתפק במה שיש.
"תפסיק לבהות בי!" סוייר אמר פתאום.
"אני לא בוהה בך!" אמרתי. איך יכולתי להסתכל עליו כשהמבט שלי היה מופנה לקיר בכלל?
"תגיד..." הקול שלו השתנה שוב, למשהו שקט יותר.
"הממ?" ספק עניתי ספק שאלתי.
"אם יש לך שתי אישיות...  אז איך אתה מצליח להישאר רגוע?" הוא שאל בהיסוס.
"למה אתה מתכוון?" לא הבנתי את השאלה. "הכוונה לפיצול אישיות?" הוספתי.
"אמממ... לא... לא בדיוק. איך אני אסביר את זה? כמו למשל שיש לך פתיל קצר ואתה מנסה להישאר רגוע ולא להתעצבן מכל דבר," סוייר ענה.
למרות שלא ראיתי פניו, הרגשתי שהוא לא שואל את זה סתם כי בא לו.
"אההה... אני מניח שסופר עד 10 או נושם עמוק?" ספק שאלתי ספק עניתי.
"תודה," הוא אמר.
כעבור מספר דקות, כשהייתי בטוח שסוייר נרדם, הסתובבתי לצד השני.
היה בו משהו... אחר, משהו שמשך אותי אבל רציתי להמנע ממנו.
הוא זז, ואני הסתובבתי בחזרה לצד שלי במהירות, ודפקתי את הראש בשידה שליד המיטה.
"אתה בסדר?" הוא שאל-צחק.
"שקט, שקט אתה!" רטנתי. "למה שאלת אותי על האישיות?" שאלתי בכדי להעביר נושא.
"אני צריך סיבה בשביל לשאול?" הוא החזיר לי שאלה.
"אתה יודע... אנשים בדרך כלל לא שואלים את זה," ספק עניתי ספק מילמלתי.
"אז אתה אומר שאני משוגע?" הוא שאל.
"מה?! ל-לא! זה לא מה שהתכוונתי!" אמרתי.
"אז אני מוזר?" הוא המשיך לשאול.
"ז-זה בכלל לא מה שאמרתי!" התחלתי להילחץ.
"אולי טיפש?" הוא המשיך. יש לי הרגשה שהוא רוצה לעצבן אותי בכוח.
"ל-לא! זה רק ש... אוף! לא משנה!" רטנתי.
"תירגע! אני רק נהנה לעצבן אותך. האמת שזה די חמוד," סוייר אמר.
הרגשתי את הלחיים שלי מתאדמות. "אני לא חמוד!" כמעט צעקתי.
"התגובה שלך כן," הוא צחק.
אני חושב שבאותו רגע, התחלתי להבין שהלב שלי פעם חזק יותר מבדרך כלל.
"בוא פשוט ננוח וזהו," אמרתי בכדי לחתום את השיחה.