הנסיעה עברה יחסית חלק (חוץ מהפעמים שבהם נאלצתי לשמוע את הנהג מקלל חרישית את הדרך). סוייר ישב מולי, לא דיברנו ומבחינתי זה היה בסדר לגמרי.
"תגיד..." סוייר אמר פתאום בלי להפנות את מבטו אלי.
"הממ?" עניתי.
"אני יודע שאתה די שונא אותי כרגע, אבל אני יכול לדעת עליך דברים לפחות?" הוא שאל.
"איזה דברים?" שאלתי.
"לא יודע, אתה יודע דברים של הכרות? כי נאלץ להיות צוות..." הוא אמר והפנה את המבט שלו אליי.
"הדבר היחיד שאתה צריך לדעת עליי כרגע, הוא שאני אעשה הכל למען לארה. אני יודע איך להילחם לעומתך, אז אם תעשה צעד לא נכון, אני לא אהסס להרוג אותך. מעבר לזה אתה לא צריך לדעת כלום," אמרתי בקרירות.
"שמעתי את המשפט הזה שלוש פעמים... אבל אני מבטיח לך שלא אפגע בה," סוייר אמר. הוא נראה רציני ולא ידעתי אם לבטוח בו.
"תוכיח לי שאתה ראוי לכך שאבטח בך או לא," אמרתי.
הוא חזר להסתכל בחלון. "אתה ולארה-"
ראיתי אותו כי ידעתי את ההמשך. "לא, אנחנו לא זוג. אנחנו רק חברים טובים זה הכל," עניתי.
הוא לא ענה.
'לא תהיה לי ברירה אלא לבטוח בו בסופו של דבר,' חשבתי לעצמי.
כעבור מספר שעות, הגענו ליעד.
שנינו קמנו.
"אני אש-" אמרנו יחד. הבטנו אחד על השני, והשקט המאיים רק התחיל.
"אתם מתכוונים לשלם או לא?!" הנהג שאל בחוסר סבלנות.
"אני אשלם," אמרתי.
כשירדנו מהכרכרה, סוייר פנה אליי. "אני אחזיר לך," הוא אמר. הנדתי בראשי לשלילה. 

"אתה לא צריך," אמרתי.
★★★★★★★★★★★★★★★★★★★★

"............ חזק יותר לארה!" צעקתי לה. לארה התאמנה עם אחד מהשומרים, ולא היה נראה שהיא יודעת מה לעזאזל היא עושה.
"אתה מוכן לסתום?! בגללך אני לא מצליחה להתרכז פה!" היא צעקה בתגובה בזמן שהתחמקה ממכת חרב.
"הם עדיין מתאמנים?" שירין התקרבה אליי עם כוסות מים.
"כן," עניתי.
"אתה חושב שהתוכנית תעבוד?" היא שאלה.
"אני מקווה שכן," אמרתי.
"תפסיק. להרביץ. לי. עם. הפאקינג. חרב. שלך!" לארה צרחה על השומר שמאמן אותה.
"היא בחורה טובה," שירין אמרה וחייכה.
"טובה?! בחלומות הלילה! היא מטורפת לגמרי!" אמרתי בזעזוע.
"שמעתי את זה אוליב!  (הערה: olive=זית) אתה חטפת אותי!" לארה צעקה אחרי שהעיפה לשומר את חרבו.
"את בטוחה שהיא טובה עכשיו?" שאלתי את שירין בפקפוק.
לארה יצאה מהחדר שבו התאמנה ולקחה כוס מים. "הי שירין," היא אמרה והתעלמה ממני, מה שהיה די בסדר מבחינתי.
"לכי אחריה," אמרתי לשירין.
הלכתי לחדר העבודה שלי. 'אם מה שאני מתכנן נכון, אז זה אומר שאחד החיילים יבוא לעזור לה. במקרה הכי גרוע אני לא אצליח להשיג את מה שאני צריך,' חשבתי.
"אדוני?" שירין דפקה על הדלת.
"תיכנסי," אמרתי.
"אני יכולה לשאול שאלה? משהו די חשוב?" היא שאלה בהיסוס קל.
"אה.... כן?" אמרתי בבלבול.
"למה אתה מאמן אותה?" שירין שאלה.
"קודם כל, כי היא זקוקה להוציא עצבים על משהו שהוא לא אני," צחקתי.
"אבל גם בגלל שאני לא רוצה לפגוע בה," הוספתי.
"אולי אתה צודק.... אבל היא יכולה להשתמש בזה נגדך לא? הרי אחרי הכל חטפת אותה," שירין העלתה משהו שלא חשבתי עליו.
"תראי, היא תאלץ להילחם נגדי מתישהו. אני רוצה שהיא תהיה מוכנה," עניתי.
שירין הינהנה בראשה. "אני מבינה. רק... תנסה לא להוציא אותה מהכלים בסדר? הדבר האחרון שאני רוצה כרגע זה שמישהו יהרג פה," היא אמרה.
"אף אחד לא יהרג בזמן הקרוב," אמרתי.
"אתה מתכוון לספר לה את המטרה האמיתית שלך?"
"לא. אני אספר לה כשיגיע הזמן," אמרתי.
"תשלחי את האחרים. אם החייל ההוא באמת מגיע להציל אותה, אני צריך לדעת למה הוא מסוגל," אמרתי.
"כמובן," היא אמרה ויצאה מהחדר.