נ.מ. ליאו.

אחרי שהראיתי לוויל את המכתב, והוא ואנבת' עזבו את ביתן אפולו, לא יכולתי לעשות דבר מלבד לרוץ לכיוון הבניין המרכזי. אני זוכר שהייתה לי מטרה ברורה מאי פעם מול העיניים. אני עומד להרוג את ליאם בילי קינג. את אותו ליאם שהחתימה שלו התנוססה בגאון על מכתב ההוצאה להורג של ג׳ייסון. אותו ליאם שמכר אותנו לנירון. אותו ליאם שריגל אחרינו בכל יום מאז שנכנס למחנה. אותו ליאם שבגללו נירון ידע על התוכנית של אפרודיטה, איפה המיטה של ג׳ייסון בביתן אפולו, ועל החלפת הגוף שלי עם ג׳ייסון. אני מעולם לא סמכתי על ליאם. ידעתי שהוא נותר חלק ממשק הבית הקיסרי, שלא מגיעה לו מחילה - אבל זה היה ג׳ייסון שהחליט להרים ידיים מולו - בלי לדעת על החרב המוסתרת שלו, וזה יהיה ג׳ייסון שיפצע ממנה ויידקר בגב. ג׳ייסון טוב מידי בשבילו. טהור מידי. האמונה שלו בבני אדם ואלים - ובעצם בכל מה שחי היא מפליאה - אבל פוגעת בו בסופו של דבר.

מצאתי את ליאם יושב במרפסת הבניין המרכזי. הוא ישב שם, רגוע, כאילו שום דבר לא קרה, וגילגל סיגריה. עבר בערך שבוע מאז שראיתי אותו מעשן. כנראה מרגיע לדעת שאתה מצליח בתפקידך כסוכן כפול. תיכננתי לשחזר את הטריק הכי מוצלח שלי. את הפעם ההיא בה הצלחתי לשרוף אותו. הבערתי את כל הגוף שלי - והתחלתי להכות אותו. לא דיברנו בכלל. לשנינו היה ברור על מה אנחנו נלחמים. אויבים אמיתיים לא צריכים מילים. הוא הצליח להתחמק מרובן המוחלט של המכות, אבל חלק קטן מהן השאירו חבלות וכוויות, ובכל פעם שניסה לתקוף אותי בחזרה - הוא נכווה.

״אני מוותר, ליאו.״ ליאם אמר, וחזר חבול למרפסת - הוא ידע שלעולם לא אעז לשרוף את הבניין המרכזי, "יש לך אש?" הוא שאל, וקירב אליי את הסיגריה כדי להדליק אותה. 

״אני לא מוותר לך, ליאם. החתימה שלך הייתה שם! החתימה שלך! אתה חתמת על גזר דין מוות לג׳ייסון! ג׳ייסון! היחיד שהאמין לך!״

״אני לא חתמתי עליו. נירון יודע איך נראית החתימה שלי, הוא חתם בשמי על המכתב.״

״אתה רציני? אתה לא יכול להכחיש - העברת לנירון מידע עלינו, ואתה תהרוג את ג'ייסון!״

״לא ציפיתי לזה מנירון. הייתי בטוח שהוא ייתן לאוריון לעשות את זה. הוא בדרך כלל המוציא להורג.״

״אתה באמת חושב שזה משנה לו, מי מוציא להורג? הדרך הסתמית בה אתה מדבר על הוצאות להורג צריכה להדאיג אותך יותר.״

״אתה עומד להכות איתי שוב, נכון?״ ליאם שאל ונראה משועמם. לא הייתי מסוגל להאמין להתנהגות שלו. הוא ישב במרפסת ועישן סיגריה, כאילו כלום לא קרה. שום דבר ממה שקורה לא משנה לו. לא הצער שנגרם לג׳ייסון, לא הכוויות שלו, ולא העובדה שכמעט כל ביתני אפולו, הרמס והפסטוס, כירון וכמה חצויים מביתנים אחרים התאספו סביבינו. מה שכן הצליח לתפוס את תשומת ליבו הייתה אפרודיטה שהופיעה במקום. כל הנוכחים כרעו ברך והשתחוו. אני הפסקתי את האש שבערה על כל הגוף שלי ועשיתי כמותם. 

״שמעתי על כל מה שקרה, ולא יכולתי להישאר אדישה למצב. הגעתי לכאן להשביע אתכם, ליאו וליאם. התוכנית שלי עוד לא מומשה, וג׳ייסון לא יכול להיהרג לפני שהיא תושלם. לא ג׳ייסון, לא ליאו, ולא ליאם יכולים להיפגע. חיזרו בתורכם עם נוסח השבועה. ליאו - אתה הראשון.״

״אין לי כל רצון לזלזל בך, האלה, אבל המעשים של ליאם היו מזעזעים! הוא ריגל אחרינו במשך זמן רב וגרם להוצאה להורג של ג׳ייסון לפני שהתוכנית שלך מומשה.״ אמרתי. לא יכולתי לחיות בידיעה שליאם יחייה חיים רגילים במחנה אחרי מה שעשה.

״התנהגותו של ליאם היא בהחלט בעייתית, אבל אפילו הוא יודע לכבד שבועה על נהר סטיקס לאלה, ומה יהיו התוצאות של הפרתה.״

״אני יודע שזוהי איננה הזדמנות או הצדקה למעשיי, האלה, אך תודה על ימי הנוספים שהענקת לי. ככל הנראה הייתי נהרג בלא השבועה. אני מבטיח שאנצל את הימים הנוספים עד תום, ומבטיח לך שלא אפגע בג׳ייסון גרייס בנוסף לשבועה.״ הוא אמר בעודו כורע ברך וראשו מושפל. הרגשתי כאילו רעל נוטף מכל צליל שהשמיע. הוא היה חכם. האלים אוהבים שמתרפסים לפניהם.

״אתה מזכיר לי את בני, ליאם. אתה מזכיר לי את ארוס. הוא אכזרי במיוחד, אך הוא יכול להיות יפהפה. חזרה לענייננו. ליאו - הישבע. אני ליאו ואלדס, בנם של אספרנסה ואלדס והפייסטוס, נשבע על נהר הסטיקס שלא אפגע בליאם בילי קינג עד מימוש תוכניתה של האלה אפרודיטה ועד שאקבל אישור ברור ממנה שהתוכנית מומשה.״ אפרודיטה אמרה ואני חזרתי על דבריה. ״ליאם - חזור על דבריי. אני, ליאם בילי קלמנט, בנם של בל קלמנט ואפולו, נשבע על נהר הסטיקס שלא אפגע בג׳ייסון גרייס או באיש מבני בריתו, ואף אנסה למנוע את הוצאתו להורג לפני שתמומש תוכניתה של האלה אפרודיטה בכל כוחי.״ ליאם גם הוא חזר על דבריה. הצלחתי לשים לב לשינוי בנוסח השבועה שלו. הוא נשבע בשם שככל הנראה היה של אימו - קלמנט, ולא בשמו הנוכחי - קינג.

"יש לך המון מזל, ליאם." אמרתי, מתעלם לחלוטין מנוכחותה של אפרודיטה.

"גם לך, ליאו, ובעיקר לג'ייסון. האלה, אני רק רוצה לקבל את אישורך. אני אאמן את ג'ייסון להיחלץ מקרב נגד ילדי משק הבית הקיסרי ונירון וגם מההוצאה להורג."

"אני מאשרת לכם לקיים אימונים, כל עוד התוכנית לא תיפגע."

"אני מבטיח שהתוכנית לא תיפגע, בשמי, ובשמם של וויל, אנבת', פרסי, ליאו וכל העוסקים בתוכנית."

"בהחלט, האלה. גם אני מבטיח לך." אמרתי. לא יכולתי לתת לליאם את התענוג של הבטחה בשמי. האלה אפרודיטה נעלמה, וליאם התיישב על הכיסא, ואחז סיגריה בידו כאילו לא קרה דבר מעולם.

"אתה יכול לשבת," הוא אמר, "זה לא שדיאבלו איתי. אני לא נושך." 

"דיאבלו הוא..."

"הנחש שלי."

"אה! חיית המחמד הטיפוסית שכמעט הרגה אותי." אמרתי, אבל התיישבתי בכל זאת. לא רציתי לתת לו את הרושם שאני מפחד ממנו.

"דרך אגב, אימצתי חתולה. אמרתי לפייפר שיש לי אחת."

"ואתה לא יכול ליצור חתולת אור קסומה או משהו?"

"בוודאי שלא. היא תרצה ללטף אותה, וכמו שאנבת' אמרה לך, היא לא תרגיש כלום."

"טוב, אני אדאג לה לאוכל," אמרתי והוא צחק, "מה כל כך מצחיק?"

"כשאפרודיטה הגיעה, אתה הפסקת לבעור, והיא ציוותה עלינו להפסיק להילחם... זאת אומרת שיש בנינו הפסקת אש!" הוא המשיך לצחוק, כאילו לא קרה כלום. הצחוק שלו התגלגל, כמו באותה התקופה שהעמיד פנים שהוא מלאך. התקופה ההיא נגמרה. 

"איך אתה יכול לצחוק, ליאם? איך יכולת להמשיך לרגל עבור נירון, אחרי שג'ייסון כל כך שמח מהשינוי שעברת? איך אתה מסוגל לרצוח את ג'ייסון כשהוא כל כך מעריך אותך? איך אתה יכול לשבת כאן עם סיגריה, כאילו הכל כרגיל? איך יכולת לשקר לכולנו בפנים במשך חודשים? אני מנסה להבין אותך ליאם, בכל יום מחדש, ואני אף פעם לא מצליח. אני יודע כמה רע אתה, וכמה רע אתה מסוגל להיות... אבל מעולם לא הבנתי מה מניע אותך. כסף? כבוד? אושר עילאי שניזון מסבל של אחרים?" אמרתי. עכשיו, כשאסור לנו להילחם אחד בשני, הייתי צריך ממש לדבר על מה שאני מרגיש - ולא לפגוע בליאם פיזית, והיה משהו מרגיע בלהוציא החוצה את הכל.

"אתה מכיר את הסיפור של יוליוס קיסר? על חציית הרוביקון?"

"למה זה רלוונטי עכשיו?"

"רצית לדעת עוד על משק הבית הקיסרי, נכון? מלמדים את הילדים שם גם היסטוריה קלאסית - יוונית ורומית, לכן כדאי שתקשיב. יוליוס קיסר התחיל כמפקד הצבא, הוא הוביל את רומא לניצחונות רבים, וכבש בעבורה שטחים גדולים. אחרי שהוא כבש את גאליה - שהצליחה לייצר משאבים לעצמה, הסנאטורים השותפים לו הרגישו שהוא צובר יותר מידי כוח - בין השאר כי הוא הפסיק להיות תלוי באספקה של רומא, אז הם החליטו לדון אותו למוות. בגזר הדין שלהם, הם החליטו לצוות עליו לחזור לרומא לבדו כדי להישפט, ולכתוב שאם יחזור עם הצבא שלו - החזרה תיחשב לבגידה. בין גאליה לרומא נמצא נהר הרוביקון, ויוליוס קיסר חצה אותו עם הצבא שלו."

"תודה על שיעור ההיסטוריה, אבל לא ענית על השאלה שלי - למה זה רלוונטי?"

"תיכף תבין. מי הרג את יוליוס קיסר?"

"זה היה ברוטוס, לא?" אמרתי וליאם הניד בראשו לשלילה.

"ברוטוס ניסה להרוג את יוליוס קיסר ללא הצלחה. מאוחר יותר, כל הסנאטורים - וביניהם גם ברוטוס, הרגו אותו יחד." 

"מה אתה מנסה להגיד?"

"למה זוכרים את ברוטוס?"

"בגלל שייקספיר, כנראה, ובגלל שהוא היה הבן החורג של יוליוס קיסר."

"בדיוק - זה סיפור הבגידה האולטימטיבי. בן רוצח אב. אנשים מתעלמים משאר הסנאטורים, ומאשימים את ברוטוס. בדיוק כמו במקרה הזה. אתם מאשימים אותי ברצח של ג'ייסון שעוד לא קרה - וגם לא יקרה, רק כי אני קרוב אליכם יותר מנירון, למרות שאני בכלל לא זה שתכננתי אותו, ולא הייתה לי שום הזדמנות לתכנן או להיות שותף לתכנון שלו. המכתב הוא מנירון, זה נייר המכתבים שלו. אני הייתי איתכם כל הזמן. לא הבאתי איתי את נייר המכתבים של נירון, כי הדבר היה חושף אותי כשעוד הייתי מרגל."

"אבל יוליוס קיסר היה גיבור - בגלל זה כועסים על הרצח שלו ועל ברוטוס. גם ג'ייסון גרייס היה גיבור. מה יכול לגרום לך לרצוח אותו?" אמרתי. דיברתי על ג'ייסון בלשון עבר כי ניסיתי להתרגל לתחושה הזו, אבל זה היה בלתי אפשרי. אני לא חושב שאתרגל לזה אף פעם. הלשון שלי נעשתה כבדה. הגיבור הזה עומד למות. ליפול. וליאם יהיה שם. חי לחלוטין,  ויצחק את הצחוק הנורא ההוא, כמו שצחק באותו הלילה על המרפסת של הבניין המרכזי, וציטט את הציטוט הנורא ביותר שאפשר מהמחזה השייקספירי "יוליוס קיסר". 

"לא מפני שאהבתי את ג'ייסון פחות.... אלא מפני שאהבתי את רומא יותר."