נ.מ. ג'ייסון.

אם הייתי בוכה כמה שאני רוצה במשך הימים שאני מתאר כאן, הייתי בוכה כל הזמן - אבל למדתי לעצור את עצמי, כמו חייל טוב של רומא. הרגע בו הייתי קרוב יותר לבכי הוא הרגע שאתאר עכשיו. הוואן של ביתן הפייסטוס חנה על החוף. הנהגת הייתה פייפר, ולידה ישב ליאם. נראה שהם שרים ביחד שיר שהתנגן ברדיו. ליאם אמר משהו, צחק, ופייפר מיד אחריו. לעזאזל, זה אמור להיות אני. בגוף של עצמי. אני אמור להיות זה שיושב ליד פייפר. עד כמה שהיה לי קשה, הבנתי שכל המעשים המוזרים והמגונים שאני עומד לעשות נועדו כדי להגן עליה. מזעזעת ככל שהתוכנית של אפרודיטה תהיה, היא האפשרות הטובה ביותר שיש לי. ליאם יצא מהוואן ופתח לפייפר את הדלת. היא אמרה לו משהו שלא שמעתי - והוא פרש את ידיו לפניה. היא הנהנה, והוא הרים אותה בידיו. כמו שאני עשיתי פעם. היא צחקה, כמו שצחקה כשאני הרמתי אותה.

"תראו מי סוף סוף הגיעה. ומי זה שמחזיק אותך?" ליאו אמר, אבל הקול שלו לא היה קולו. הוא היה הקול שלי. ופייפר האמינה.

"זה ג'ייסון?" ליאם שאל ופייפר הנהנה, "אני יכול להוריד אותה אם זה מפריע לך. הנעל שלה פשוט נקרעה, והחול רותח. לא יכולתי לתת לה ללכת בעצמה."

"אתם יכולים להתחלף." פייפר הציעה וצחקה. ליאם התכונן להוריד אותה מידיו.

"לא," ליאו עצר אותו, "את לא יכולה לתת לכל בחור שאת מוצאת לסחוב אותך. את מבינה כמה מגעיל זה."

"היי, תראה... לא התכוונתי לעצבן אותך. רק רציתי שהחברה שלך לא תיכווה, זה הכל."

"ככה זה מתחיל. כל סיפור בגידה טוב." ליאו אמר. הקול שלו היה יציב, אבל יכולתי לזהות חוסר ביטחון בעיניו.

"ג'ייסון, אתה באמת מאשים אותי בבגידה?" פייפר צעקה. לא יכולתי לשער כמה גדולה סערת הרגשות שמתחוללת בה. הדמות שלי בעיניה מתערערת. 

"לא מאשים, רק... מזהיר. הוא לא תמים כמו שהוא נראה." ליאו הסתכל על ליאם במבט חושד. מבט שהיה אמיתי לחלוטין.

"אוקיי, אני אוריד אותה. אתה מוכן בבקשה לקחת את החברה שלך?" ליאם אמר והעביר את פייפר לידיו של ליאו. ליאו נאנח והחזיק את פייפר.

"אפילו לא הצגת את עצמך." ליאו אמר.

"ליאם קינג."

"ליאם בי-" 

"אני לא חושב שאני סומך עליו מספיק בשביל לגלות לו." ליאם עצר את פייפר. 

"לגלות לי מה?" 

"סתם... השם השני שלי. ליאם בילי קינג." ליאם אמר וחייך חיוך נבוך. 

"אתה יכול להמשיך, בילי." ליאו אמר, והבעת פניו הייתה קרה ואדישה לחלוטין. אותה ההבעה שהייתה על פני במסדרים במחנה יופיטר בדיוק. 

"אני בן חמש-עשרה. לאימי קראו בל קלמנט, ואבי..." ליאם היסס. הוא הסתכל על וויל שהגיע בדיוק בזמן לבצע את תפקיד האח האוהב.

"הוא אפולו." וויל חייך חיוך שהיה אולי הרחב ביותר שראיתי.

"וויל?"

"כן, ליאם."

"אתם מכירים?" ליאו שאל.

"כן, הוא במיטה לידי במחנה החצויים. פייפר ואתה פספסתם את ההגעה שלו למחנה לפני כמה חודשים."

"תמיד נחמד לפגוש עוד חצויים, מזל שנפגשנו למרות שלא הייתי במחנה." פייפר אמרה וחייכה. יכולתי לראות שהיא לא מרגישה בנוח בידיו של ליאו, או לפי מה שהיא כנראה חושבת עכשיו - בידיים שלי. 

"כנראה שזה היה רצונן של אלות הגורל." ליאם חייך בחזרה.

"היי, אתה רוצה להצטרף אלינו? אנחנו חוגגים את יום ההולדת של וויל. הוא וניקו ישארו בבקתה שלהם לכמה ימים ככל הנראה ואנחנו זוכים ביום בחוף הים." פייפר שאלה ו-וויל הסמיק. 

"נשמע נהדר, אבל הבגדים שלי לא בדיוק מתאימים לים..." ליאם אמר. הוא לבש סווטשירט ומכנסי טרנינג שחורים (שהיו, ככל הנראה, הבגדים האהובים עליו). 

"אני יכול להשאיל לך את אחד מבגדי הים שלי, ניקו ארז לי הרבה יותר מידי מהם." וויל אמר והוביל את ליאם לבקתה.

"פייפר, הבחור הזה נראה לי חשוד." ליאו אמר ברגע שוויל וליאם יצאו משדה הראייה שלו.

"קודם כל, יש לו שם - ליאם. דבר שני - למה בדיוק?"

"ראית אותו... עגיל באף, לובש שחור, קעקוע על הצוואר..."

"בבקשה תגיד לי שאתה צוחק."

"אני לא צוחק! פייפר, הוא בן חמש עשרה!"

"ג'ייסון! גם לך יש קעקוע - מגיל הרבה יותר צעיר!"

"אבל זה שונה!"

"איך בדיוק?"

"הקעקוע שלי הוא חלק מההשתייכות שלי לרומא החדשה. ליאם הזה, הוא... הוא מאיים."

"הוא מאיים בערך כמו חזיר ננסי. אתה יכול לשבור לו את עמוד השדרה בשנייה. אתה לא מפחד ממנו, ג'ייסון. אתה מפחד ממני. אתה מקנא."

"אני לא!" ליאו אמר. הוא שיחק את התפקיד בצורה מושלמת.

"אז מה עוד מאיים בו? ספר לי."

"הוא אמר ששם המשפחה שלו הוא קינג, וששם המשפחה של אמא שלו הוא קלמנט. זה לא נראה לך קצת מוזר?"

"אולי מוזר, אבל לא חשוד. ג'ייסון, אני ילדה גדולה. תן לי לחיות את החיים שלי כמו שאני רוצה, בבקשה."

"בסדר... רק שתדעי שאני הזהרתי אותך." הוא אמר והלך לכיווני. ברגע שהוא הסתובב, והגב שלו הופנה לפייפר, העיניים שלו נעשו עצובות. הוא הבין כמה מזעזע היה המעשה שהוא עושה, אבל הוא היה חייב לעשות אותו. זו הייתה פקודה מאלה, לא פחות.

"אחי... אני מצטער." אמרתי לו.

"לא... אני מצטער. אני הורס את מערכת היחסים שלכם. זה מזעזע. אני יודע שזה חלק מהתוכנית, אבל... אני לא יודע אם אני מסוגל לעשות את זה." הוא אמר וקבר את ראשו בידו.

"היי, ברור שאתה מסוגל. אם אתה לא תצליח... אף אחד לא. זו הדרך היחידה. עד כמה שנורא להודות בזה, זו הדרך היחידה." אמרתי. הוא הסתכל עליי, והשמש הפכה את עיניו לזוהרות. 

"אתה צודק, ג'ייסון. אין שום דרך אחרת," הוא אמר והוריד את החולצה שלו, "אני חושב שאני אכנס למים."

"אני נכנס איתך." אמרתי והורדתי גם אני את החולצה שלי. לרגע, הסתכלנו אחד על השני. עדיין היינו בהלם - הגוף של ליאו היה הגוף שלי, והגוף שלי היה הגוף של ליאו. התקדמנו ביחד אל המים. שני נערים, בסיטואציה כל כך אבסורדית ולא טבעית - אבל יש להם דבר אחד בעולם להישען עליו. דבר אחד שחווה בדיוק את אותה התחושה, ואת אותו האבסורד. הם עצמם. וזה כל מה שהם היו צריכים לדעת.