דייב ישב במרכז הכיתה ברגליים שלובות. כל הכיתה הייתה דוממת אבל הרעש בתוך ראשו חיפה על כל השקט. העט שלו היה נעוץ בין שיניו ומשקפי הקריאה שלו נחו על קצה חוטמו. הוא נאנח בקול רם, הידק את משקפיו ושלף את העט מבין שיניו. כמה שהוא שנא מבחנים. הוא כמעט רצה לצעוק את זה כך שכולם ישמעו; "אני פשוט לא מצליח לחשוב!". הוא רצה שמישהו ישים לב לתסכול שלו. הוא רצה שמישהו יחלץ אותו מהכיתה הזו. הוא הרגיש כל כך חסר אונים אל מול המספרים שבדף. התרגילים לא היו הגיוניים בכלל. הוא הסתכל הצידה, פזל אל עבר המבחן של התלמידה שישבה לצידו. הוא לא הבין איך היד שלה מצליחה לשרבט איזשהי תשובה. אולי הוא באמת היה דפוק.

"מר גורדי, בנית חתיכת מבחן דפוק." הוא זרק את המבחן שלו על שולחן המורה לאחר שאחרון התלמידים יצא מהכיתה.

"ובכל זאת נשארת אחרון, צ'ארלס."

"אני עקשן." הוא חתם ויצא מהכיתה. זו הייתה הפסקת צהריים והיו לו כמה משימות; למצוא את איידן כמה שיותר מהר, לשאול את צ'לסי איך הלך לה במבחן, ולבסוף, המשימה החשובה ביותר כנראה; לא להתקל בסופי. עוד מתחילת היום הוא הקפיד על המשימה האחרונה. הוא קפץ בבהלה מכל שיער בלונדיני שנקרה בדרכו, ברח כשעיניו פגשו באחת מהחברות הצמודות של סופי והשפיל עיניים בכל פעם שהלך במסדרון. ממתי בחורה כזו שברירית מצליחה להפחיד אותו ככה? ממתי הוא נהיה כזה אפס? הוא שנא את עצמו, אבל הוא לא יכל להתחמק מההרגשה. הוא רצה לראות אותה ורק בגלל זה ידע שהוא צריך לברוח. בגללה, הוא לא הצליח להרדם בלילה לשנייה אחת. השקיות השחורות מתחת לעיניו הוכיחו את זה טוב מאוד. הוא איבד את עצמו בתוך סבך של כריות ושמיכות והוא הרגיש כמו משוגע. הוא בגד בבת זוגו ולא הרגיש שמץ של אשמה.

הוא נכנס אל תוך הקפיטריה ובאמת הרגיש כאילו הוא משתגע. הראש שלו כאב והאוזניים שלו צפצפו. הוא פרע את שיערו בעזרת ידיו הרועדות והביט סביב, סקר את השטח. איפה איידן, איפה איידן, איפה איידן? הוא הרגיש את העיניים ננעצות בו והוא ידע שאלו לא המבטים שהוא קיבל בדרך כלל ברחבי בית הספר. הפעם הם חשבו שהוא משוגע. הוא נפנף את זה מעליו והתחיל להכנס באיטיות אל תוך החלל. זה היה עניין של שניות עד שהוא מצא את החבורה שלו, שם, במרכז הקפיטריה. הכיסא האמצעי של השולחן היה ריק, כאילו חיכה רק לו. הוא נאנח בהקלה והתקדם במהירות. הוא גלש אל תוך הכיסא והחליק את ידו סביב צ'לסי.

"איך הלך לך במבחן?" הוא שאל והתעלם מהיתר.

היא צחקה. צ'לסי אהבה להרגיש במרכז העניינים, ולכן בכל פעם שהוא הסב את תשומת ליבו אך ורק אליה, היא צחקה את הצחוק הזה שהצביע על כמה שהייתה מוחמאת. "וואו," היא אמרה בפה מלא סלט. "האמת היא שהלך לי ממש טוב! היה מבחן די קל, לא?"

"די קל?" איידן גיחך. "המבחן הכי קל שהיה השנה."

"אם מישהו יקבל מתחת לשמונים, אני נשבע, הוא חתיכת דפוק."

"סיימתי את המבחן תוך שנייה. באמת. אני אפילו לא צוחק."

"אין על מר גורדי, נכון? הוא יודע לבנות מבחנים במתמטיקה."

"אני אקבל מעל לתשעים ואני אפילו לא למדתי, זה –"

"תסתמו את הפה!!!" דייב צרח לבסוף. הוא התנשם והביט סביבו. כולם השתתקו. לא רק החבורה סביב השולחן, אלא ממש כל הנוכחים בקפיטריה. "לעזאזל," הוא עצם את עיניו. כשהוא פקח אותן, הוא התמקד בפרצוף מחוייך אחד שישב ממש מולו. סופי וולש. הוא כמעט נחנק. "אני הולך מפה." הוא הכריז, משך את הכיסא שלו אחורנית וקם. הוא הרגיש מושפל. הוא לא התכוון להתפרץ ככה, אבל לפעמים הוא כבר לא הצליח לשלוט בעצמו. עכשיו כשהוא קם ופסע אל עבר דלתות היציאה הוא הרגיש כאילו כבר כל גופו רועד. הוא הרגיש בטראנס. הוא דחף את הדלתות ויצא בסערה מתוך הקפיטריה. הוא הרגיש שמישהו עוקב אחריו אבל לא טרח להביט אחורה.

רק כשהוא הגיע אל המגרש והשתטח על הדשא הוא העז לפקוח את עיניו ומצא את צ'לסי רוכנת מעליו.

"דייב," היא מלמלה בקול רועד. "הכל בסדר?"

"אני לא יודע מה יש לי, צ'לסי." הוא כמעט התחיל לבכות, אבל עצר את עצמו ברגע האחרון.

היא הניחה יד קרירה על הפס החשוף של בטנו. "זה בסך הכל מבחן, דייב. הוא גם לא היה כזה קל כמו שהם תיארו."

הוא גיחך. "כן, את צודקת." היא באמת חשבה שהוא מתנהג ככה בגלל מבחן מזורגג. הוא שנא אותה. הוא אהב אותה. היא היחידה שבאה, היא הייתה היחידה שבאמת היה לה אכפת. הוא הניח יד על צווארה ומשך אותה אליו. היה לה ריח של זר פרחים וטעם של דאגה. הוא רצה להתגלגל איתה על הדשא אל מחוץ לבית ספר. הוא רצה לקחת אותה למקום רומנטי. כבר מזמן הם לא עשו דברים כאלו. כבר מזמן הם לא גילו אהבה זה כלפי זו.

"אתה מסומם?" היא שאלה.

הוא לא היה מסומם, אבל הוא חשב שאולי הגוף שלו התנהג כאילו הוא מסומם ברגעי מצוקה. "אני פשוט עייף." אמר.

"תחזור הביתה. אתה צריך לנוח." כשהיא הביעה דאגה היא הייתה נראית יפה; שיערה הג'ינג'י נח על כתפיה בגלים מסודרים ופניה זהרו באור השמש. פתאום זה נפל עליו. כמו אבן ענקית שריסקה לו את כל הביטחון. הוא הרגיש את זה סוף כל סוף; את האשמה צורבת בכל חלק מזוין בגופו. הוא בגד בה. היא הייתה תמיד כל כך נאמנה, חמה ודואגת. אז מה אם לפעמים זה יצא לה דפוק? אף אחד לא מושלם. היה להם נוח ביחד. הוא הרגיש מגעיל. הוא הרגיש מסריח.

הוא התרומם לכדי ישיבה. "אולי כדאי באמת שאחזור הביתה."

לאחר אמבטיה ארוכה במים הרותחים, הוא הרגיש טיפה יותר טוב. הוא הכין לאימו ולאחיותיו התאומות ארוחת ערב מפנקת בשביל הסיכוי הקלוש שירגיש בעקבות זה כמו בן אדם טוב. אם הוא לא בן זוג טוב, אז לפחות שיהיה בן טוב או אח טוב. הם התיישבו ארבעתם סביב השולחן וזה היה מוזר. עבר הרבה זמן מאז שעשו ארוחה משפחתית כזו. אימו אכלה בשתיקה ואילו אחיותיו הזהות צחקקו בניהן.

"אז," הוא הרים מזלג מלופף בספגטי. "סיד וננסי, איך עבר עליכן היום?"

שתיהן התבוננו אחת בשנייה, כאילו תהו מאיפה הבחור הזה נפל עליהן פתאום. הן היו בנות שלוש עשרה, הגיל הזה שבו תמיד חושבים שהכל כזה מוזר. אחיהן בהחלט היה מוזר. הוא לא האשים אותן ולו לרגע אחד.

לקח להן כל כך הרבה זמן להגיב, שהוא חשב כבר שזה לא הולך לקרות. לבסוף אימו הייתה זו שהצילה את המצב. "הכל בסדר, דייב?" היא שאלה בטון חשוד. הוא לא ענה. "אנחנו פשוט לא רגילות שאתה מתייחס אלינו." המשיכה בטון משועשע. אחיותיו צחקו והנהנו בהסכמה למשמע ההערה של אימן.

"אתן יכולות לדבר, אתן יודעות." הוא הטיח בתאומות בעצבים. הן גרמו לו להתחרט על כל המחווה הזו. הוא בסך הכל ניסה לאחד אותם מחדש, אבל הן בחרו להרוס הכל.

"אולי זה מאוחר מדי." אימו דיברה שוב במקום אחיותיו. "היחסים בניכם כל כך פגומים שהן מתביישות לדבר איתך. אז אני רק אומרת שאולי זה מאוחר מדי בשביל לנסות לתקן את המצב. ארוחת ערב לא תשפר הכל פתאום."

דייב איגרף את ידיו מתחת לשולחן ונשם כמה נשימות עמוקות. הוא באמת לא רצה להגיב. הוא ידע שהדבר הנכון לעשות עכשיו הוא פשוט לנטוש את העמדה. אבל הוא לא הצליח. הוא פשוט לא הצליח. "את רצינית איתי?" התפרץ. "ומה את עשית כדי לשקם את היחסים? מה את עשית עבורן?" הוא הצביע לעבר אחיותיו שעכשיו השתתקו והביטו בו ובאימן בתדהמה. "לעזאזל איתך, את לא יכולה להיות רצינית שאת מאשימה אותי בכל המצב המחורבן הזה. מתי את הענקת זמן למשפחה שלך? כשהיית בעבודה? או אולי כשהיית בדייט? במרדף שלא ייגמר בחיים אחרי גבר חלומותייך? כמה זמן זה נמשך, אה? את כבר חמש שנים מזורגגות מחפשת בן זוג בזמן שהמשפחה שלך נרקבת לך בין הידיים!!!" הוא מישש את צווארו והעביר אצבע על הוריד הבולט. הוא היה עצבני. להוט. גופו רתח. "ושאני לא אתחיל בכלל לדבר עליהן. מילא אני, אבל איזה עתיד את מצפה שיהיה להן כשאת נוטשת אותן ככה? את אולי חושבת שאני עיוור, לא שם לב למה שהולך בבית הזה, אבל תאמיני לי, אמא, הו-הו, כמה שאני לא עיוור. איזו מן אמא מאפשרת לבנות שלה להגיע למצב שהן בכלל לא מצליחות לתקשר עם אח שלהן? איזו מן אמא קוראת לבנות שלה על שם זוג מסוממים מזדיין?? מה את מאחלת להן, בעצם? למות ממנת יתר? להתמכר לסמים? אה?"

דממה. דממה מוחלטת, למעט נשימותיו הכבדות. הוא שלח מבט נסער לעבר אחיותיו; הן נראו לו פתאום כל כך צעירות, כל כך פגיעות. הוא שנא את עצמו על כך שהפחיד אותן, אבל הוא לא התחרט על שום מילה שיצאה מפיו. הוא התכוון לזה. הוא התכוון לכל זה.

"תלך לחדר שלך. ואל תצא ממנו עד להודעה חדשה." אימו חשקה שיניים, והוא הבזיק לעברה חיוך ציני.

הוא העיף את הכיסא שלו אחורה וזה נפל בחבטה צורמת על הרצפה. הוא נכנס אל תוך חדרו וטרק את הדלת הכי חזק שרק יכל. הוא לא יכל להישאר בבית הזה עוד שנייה אחת.

הוא חטף מהארון שלו טרנינג, הרים את הקפוצ'ון וגנב את הנייד שלו מהשידה. הוא נאבק בחלון כמה רגעים ולבסוף פתח אותו. הוא קפץ, נפל על הדשא ורץ בשכונה תוך כדי שאצבעותיו הרועדות הקלידו את שמה של צ'לסי ברשימת אנשי הקשר שלו. הוא לא היה צריך רכב. הוא רק היה צריך את הרגליים המהירות והארוכות שלו כדי להגיע אל צ'לסי.

"בייב?" צ'לסי ענתה לאחר הצלצול השני.

הוא התנשף בכבדות. "אני בדרך אלייך."

"ה- הכל בסדר?" היא גמגמה. "מה בדרך אליי? אתה ברכב? למה זה נשמע כאילו אתה – אתה רץ?"

"כן, אני..." הוא נשם עמוק. זה הרגיש כאילו הריאות שלו עולות בלהבות. "אני רץ. אני אגיע אלייך מהר. אני אסביר לך הכל אחר כך." אמר וניתק. הוא לא רצה לחכות לשום תגובה. הרגליים שלו כבר לא הצליחו לעצור בנקודה הזו; הוא רץ, חלף על פני אנשים, מכוניות, עצים. הוא כמעט נדרס, וכשזה קרה הוא אפילו לא מצמץ. הוא המשיך. רץ, נשם, רץ, נשם. מולו השמש צנחה והוא רץ ברקע השקיעה כשדמעות זלגו מבין עיניו כמו ברז פתוח. כשהגיע לבסוף לביתה של צ'לסי, הוא נעמד מול הדלת, משך באפו וניגב את הדמעה האחרונה.

אבא של צ'לסי פתח לו את הדלת והוא שנא את צ'לסי על כך. היא הרי ידעה שהוא בא, אז למה היא לא פתחה לו את הדלת? עכשיו הוא היה צריך להיות בסיטואציה הלא נעימה הזו, כשאבא שלה רואה אותו כל כך נסער. למען האמת, אבא של צ'לסי אהב את דייב. את דייב זה אף פעם לא ממש ריגש. תמיד כשהזכירו לו את זה, הוא חשב – איך אפשר שלא?

לא הייתה לו סבלנות לפטפוטים מיותרים. "היי מר ריצ'רדס. צ'לסי למעלה?"

כשקיבל תשובה חיובית, הוא הדביק חיוך על פרצופו ומיהר למעלה לפני שאביה יתחיל לתחקר אותו. הוא אפילו לא דפק על הדלת, אלא ישר לחץ על הידית ונכנס פנימה. הוא תפס אותה באמצע מריחת לק; שוכבת על הבטן במיטתה, עם הרגליים למעלה והציפורניים מושטות קדימה. היא זמזמה לעצמה איזשהו שיר פופ אידיוטי כזה או אחר, ובדילאי של שנייה קפצה בבהלה והסתובבה אחורנית.

"הבהלת אותי!" היא צווחה. "מה עם קצת נימוסים? לדפוק בדלת? שמעת על זה?" היא שאלה, והוא התקרב כדי להדביק לה נשיקה על המצח.

היא גנחה בתסכול. "עכשיו אני צריכה למרוח את הלק מחדש."

הוא לא הגיב. רק משך את הכיסא המתגלגל שלה והתיישב עליו. היא המשיכה למרוח את הלק ולשיר, ואילו הוא סקר את החדר שלה. הוא ראה שמלה אדומה תלויה על הארון והבחין בכך ששיערה הג'ינג'י שבדרך כלל פרוע היה עכשיו חלק.

"לאן את מתארגנת?"

"מצחיק." היא עצרה לרגע כדי להרים אליו מבט מזלזל ולאחר מכן המשיכה במלאכה.

"א - אני באמת שואל."

"דייב!" היא נאנחה בכבדות. "היומולדת של קייט." היא הרימה לעברו גבות וחיכתה שייזכר, אבל זה לא קרה. "הבטחת לי שתבוא! דיברנו על זה לפני שבוע, דייב. מסיבה מטורפת, מלא אלכוהול. בריכה."

הוא באמת כבר לא זכר. צ'לסי דיברה איתו על מלא דברים, והוא הבטיח לה מלא הבטחות. עבר שבוע שלם. איך היא ציפתה שיזכור? הראש שלו היה עמוס; באימונים, בלימודים, באמא שלו, בסופי וולש, בבגידה. עם כל הכבוד לצ'לסי, לה לא באמת היו הרבה דברים על הראש. כנראה שהדבר היחיד שהעסיק אותה השבוע היה המסיבה המזורגגת הזו. דייב אפילו לא היה בטוח שהוא מסוגל לצאת הלילה למסיבה. הוא רק רצה ללכת לישון בזרועותיה של צ'לסי. הוא היה צריך תמיכה. לא משנה של מי. הוא פשוט היה צריך לקבל תמיכה.

"את מתכוונת ללכת למסיבה הזו?" הוא שאל בטיפשות. התשובה הייתה ברורה.

"כן, איתך." ענתה בשלווה.

"אני לא יודע, צ'לס –" הוא נאנח.

"אל תתחיל." היא הרימה את קולה. "אתה בא וזהו. לא אכפת לי מה אתה חושב ומה אתה מרגיש כרגע. אתה פשוט בא."

"רבתי עם אמא שלי." הוא הסתובב ביחד עם הכיסא המתגלגל. זה החזיר אותו לתקופה שהיה בן שש והלך לפגישות עם פסיכולוגית. הוא הלך כי במשך זמן רב הוא דמיין מפלצות בחדרו ושמע קולות בלילה, אבל לפעמים הוא הכניס לפגישות גם את נושא היחסים עם אימו. "ממש רבנו. עם צרחות והכל. מול סיד וננסי. זה היה בעיקר עליהן. על זה שלא אכפת לה מהן ולא אכפת לה ממני ולא אכפת לה משום דבר." צ'לסי לא הגיבה, אז הוא המשיך. "ממש התעצבנתי. עשיתי שם סצנה. היא ריתקה אותי לחדר, אז ברחתי. הרגשתי חנוק. הייתי צריך להציל את סיד וננסי, לקחת אותן ביחד איתי. עכשיו הן תקועות איתה."

צ'לסי שלחה אליו מבט עמוס ברחמים והוא הרגיש פתטי. "הו, באבי," היא נאנחה. "זה בסדר. יהיה בסוף בסדר. ברור שלאמא שלך אכפת מכולכם. זה סתם ריב טיפשי."

הוא לא רצה להתווכח עם צ'לסי, אבל היא לא הצליחה לנחם אותו. הוא לא ידע למה בכלל בחר לבוא אליה. לפעמים היא הייתה רק מזיקה מאשר עושה טוב.

"לדעתי," היא המשיכה. "מסיבה תעשה לך עכשיו טוב. ריבים נועדו כדי שיישכחו אותם. במיוחד ריבים עם אמא."

"צ'לסי, את חכמה." הוא כמובן זלזל באמירותיה, אבל הוא פשוט לא רצה להתעסק עם כל זה. הוא לא רצה להתעסק איתה. היא לא הבינה את הציניות שבדבריו וחייכה לשמע המחמאה שקיבלה.

"יופי!" היא קראה בשמחה ומחאה כפיים. "אז הולכים למסיבה!"