בפרק הקודם:

אני מעדיף למות!

טוב, אז... רק בגלל, שאני חוששת לחיי, אם לא אעלה פרק נוסף, מיד אחרי הקודם... הרי לכם מרתון של שני פרקים... ושני פרקים בלבד! טוב? יופי!

כן כי אני לוקחת חופשה קטנה מהוואטפד, אחרי שני הפרקים האלה... מכיוון שהם... שני הפרקים הללו, קרעו או-תי לפאקינג גזרים!

טוב, אז יאללה, מתחילים! קרדיט על עזרה בפרק הזה, הולך להדרוש anxietyisshit הדרוש עזרת לי מאוד!

השיר הפעם: Fleurie - Hurts Like Hell ( With Lyrics )

__נמרוד__

אני שומע רעשים מהחדר של ליאון, אבל רק ממתין שייצא החוצה, בינתיים שומר בחוץ ומנסה ליצור קשר עם מגס, אבל לעזאזל, היא לא עונה! למה היא לא עונה? כבר עברו יומיים מאז מה שזה לא יהיה שקרה ביניהם.

יומיים שלמים שסגור שם, לבדו... הוא נעל את החדר ומסרב להקשיב ולו למילה אחת שלי. כל מה שאני שומע זה מילמולים. זה ובכי... בכי קורע לב! אני חושב על כל מה שקרה, מאז שהיא עזבה...

פתאום, ישנו ריח של עשן, אני מסניף את האוויר, מנסה לאתר את המקור, כשלפתע רואה, מתחת לדלת החדר, עשן שחור, יוצא מתוכו... אני פוער עיניים ומנסה לפרוץ את הדלת, אבל יש משהו שמונע ממני להיכנס... זה כאילו משהו חוסם את הדלת... כי היא אפילו לא זעה, עם הדחיפות שלי.

"אוי איזה חרא מזוין, ליאון! ליאון... תפתח את הדלת!" קורא אליו, כשבבום גדול הדלת מתפוצצת. אני עף אחורה על הקיר ממול לדלת ומתמוטט אל הרצפה...

מסוחרר כולי, איבדתי אוריינטציה לחלוטין, אני מנסה לקום על רגליי, ללא הצלחה יתרה, אז מחליט לזחול קדימה, דרך הריסות הדלת הפרוצה. אל תוך האור האדום שמבעירות הלהבות, שלוכחות בכל דבר בו הן נוגעות. למזלי הרב, הפיצוץ הפעיל את ה'ממטרות', כמו שמגס הייתה קוראת לספרינקלרים.

אבל לרוע או למרבה מזלו של ליאון, הוא ככל הנראה, התעלף כבר משאיפת עשן, כי הוא שוכב על הריצפה, פניו למטה, ידו מושטת קדימה, אל האקדח שנח על הרצפה, ממש מתחת לשידה של מגי.

אני הופך אותו על מנת לבדוק שהוא לא נפגע מהפיצוץ והוא, אכן לא נפגע, "תודה לאל," אני אומר, משתעל מהעשן המחניק...

"אני חייב להוציא אותו מכאן!" אני לוחש, קשה לי לראות מהעשן, הנשימה נעשית קשה גם כן. אך, בגלל הממטרות, שמחוץ לחדר, גופי רטוב, כך שאני לא אשרף למוות... אבל הוא, החבר הכי טוב שלי, ליאון, הוא בסכנה אמיתית.

מכיוון שגם אם הוא לא ימות מהעשן, שחדר לריאותיו, הוא עלול למות מהאש שכבר מתחילה לאחוז בבגדיו... אני באמת לא מבין למה הוא עשה את זה? אני חושב לעצמי. אין לי מושג מה עובר בראש הדבע' של החבר שלי... מה? הוא ניסה להרוג את עצמו? שואל את עצמי, טופח על מכנסיו של ליאון בשביל לכבות את הלהבות שאחזו בהם.

אני מיד מפנה את מבטי אל האקדח שנח על הרצפה, מבין באיזה חוש שישי כלשהו, שכך אכן הדבר... "הוא באמת ניסה להרוג את עצמו!" אומר לעצמי, משתעל ונחנק כל מילה שניה, "אוי פאק, איך אני עכשיו יוצא מפה?" שואל את עצמי.

כשפתאום אני שומע קול בתוך הראש שלי, אומר לי, "קום, קום נימי... קום על הרגליים! קום ותציל את עצמך ואת ליאו." הקול נשמע בדיוק כמו של מגס... ולשניה אחת מטורפת, באמת מאמין שהיא נמצאת לצידי, מעודדת אותי להתרומם על רגליי ולקחת איתי את ליאון, אל מחוץ לתופת הבוערת בחדרו.

אני מנער את ראשי, בחוזקה רבה; מתרומם על רגליי, עם כוחות שאין לי מושג מאיפה הקרצתי, לוקח את ליאון מעמיס אותו על כתפי ורץ החוצה אל מחוץ לחדר השינה שבדיוק כשאני כבר בחוץ, מתמוטטת תקרתו, כמו חיכתה עד שאצא על מנת לקרוס.

ברגע בו אני בחוץ, אני בעצמי מתמוטט על הרצפה הרטובה מהממטרות. "פיו!" אני נושף אנחת הקלה, כה גדולה מכיוון שהרגשתי כאילו בכל רגע כוחותיי יאזלו.

אני אז שומע בראשי שוב את אותו הקול כמו זה שגרם לי להתרומם, אומר לי, "יופי... עשית עבודה טובה, כעת תנוח..."

עוד לפני שהמשפט של הקול המיסתורי נגמר, עיניי נעצמות ואני נרדם... ואני חולם... בחלומי, מגס נמצאת מולי, אומרת לי, "אני לא יכולה לענות לשיחות ממך, כי אחרת אבכה... אני יודעת שאתה לא אוהב לשמוע אותי בוכה, אז החלטתי להתנתק לחלוטין, גם ממך, נימי שלי."

היא מתקרבת אליי ואני מרגיש את עצמי קפוא במקום, כשהיא מחבקת אותי, חזק, לוחשת באוזני, "עשית עבודה טובה, הצלת את ליאו שלי... את אהוב ליבי."

ראשי נרתע לאחור, ברגע שמבין, שהקול ששמעתי אכן היה שייך למגי, אני שואל אותה, גופי עדיין לא יכול לחזור לשום תזוזה שהיא, "זו היית את...את דיברת איתי, שם, בתוך האש... נכון?"

היא מביטה בי בפנים מתנצלות ואומרת לי, "אני לא יכולה לומר דבר... חוץ מאשר זה: תשמור על ליאו שלי, הוא במצב רע וכן אני יודעת שאני הסיבה לכך... אבל לא הייתה לי ברירה אחרת; זה היה או זה או להתאבד, בעצמי."

"אני לא מבין," אני אומר לה, "מה הוא כבר עשה שגרם לך לעזוב אותו כך? איך יכולת בכלל לעזוב אותו כך?" מתחיל להתעצבן, אני מצליח להזיז את ידיי, תופס בכתפיה, שפתאום נראות כאילו הן מתמוססות להן לאוויר, היא מתחילה להיעלם, "חכי," אני קורא אליה, "אל תלכי! תחזרי!" אבל זה מאוחר מדי, אני מתעורר, בבית החולים, מחובר לעירוי, מביט מסביב ומנסה להיזכר בכל מה שקרה אתמול בלילה; קולה של מגי עדיין מהדהד מסביבי, אומר לי לשמור על ליאו, כאילו שלא הייתי עושה זאת ממילא.

כאשר לפתע, נכנסת לחדר, אחות יפה וקטנה. בדיוק למידות שלי. "אוה, התעוררת סופסוף, אדון הראל!" היא מחייכת חיוך מתוק, כשהיא מבחינה בי מביט בה.

אני סורק אותה במבטי, מחייך חיוך מפתה, כשאני מבחין בשערה השחור החלק והארוך, בעיניי השקד החומות כמו שוקולד חלב מומס ובגוף הסירנה שלה... היא קטנה אבל מלאה בכל המקומות הנכונים, מעט שמנמנה יותר בירכיים, אבל ככה בדיוק אני אוהב אותן.

היא מביטה בחיוך שלי, מעקמת את פניה לפרצוף חמוץ... ואני יודע כבר שם, "את תהיי אישתי!" אני פולט את המילים מבלי משים. היא פוערת את עיניה, אך מיד מצמצמת אותן, שוב.

היא מתקרבת אליי, מתחילה לומר לי, משהו בסגנון של, "עכשיו תקשיב לי ותקשיב לי טוב, אדון הרא-" אבל תופס בידה, שאצבעה המורה מופנית אליי.

אני מושך אותה אליי, חזק ולוחש באוזנה, שכעת קרובה אליי כמו היינו שני אטומים בתוך מולקולה אחת, "את יכולה לקרוא לי נמרוד..." היא משתנקת מהקרבה המפתיעה, מסמיקה מיידית, מושכת את ידה ממני, חזק יותר משמשכתי אותה ועפה אחורה.

"וואו..." היא משחררת צווחה קטנה, מצליחה ליפול על הכורסה של האורחים, ביותר מזל משכל... אחר כך כשהיא מביטה בי, בזעם אני מרים את ידיי מעלה על מנת להראות כאילו אני לא עשיתי כלום, מחייך חיוך רחב שלא מראה בכלל שום חרטה. "טוב," היא פותחת את פיה ואומרת, "אדון הראל, אני רואה שאני יכולה לשחרר אותך, כבר עכשיו!" היא מתרוממת על רגליה ופונה אל הדלת, אבל אני עוצר אותה באמצע.

"חכי, גבירתי האחות," היא עוצרת, פונה אליי, מביטה בי בקימוט מצח, ראשה נוטה מעט הצידה. היא שמעה את הצורך הנואש בקולי, ידעתי שהיא האחת! אני חושב לעצמי, מקפיד שהפעם פי סגור ומהודק, לאחר מכן שואל אותה, "מה עם החבר שלי, זה שהגעתי איתו הנה, האם הוא בסדר?" המראה שלה על כורסאת המבקרים, החזיר את כל מה שקרה אתמול לקדמת מוחי.

היא מביטה מטה אחר כך, מרימה את עיניה ובתוכן אני רואה דמעות שממלאות את עיניה, מיד חושב את הגרוע ביותר, הדופק שלי מרקיע שחקים בתוך שניות ואני מנסה לקום על רגליי. רק בשביל ליפול מהמיטה על ישבני, החשוף יש לציין עצל הרצפה הקרה. אני קופץ במקומי מהמגע הקר מנסה לשוב ולקום על רגליי, אבל זה כאילו אין לי רגליים הן כמו רדומות. אז אני שומע את קולה של האחות היפה, היא נאנחת ומתקרבת אליי, עוזרת לי לקום, אל המיטה. "נו באמת, נמרוד, אתה לא יכול לצפות לקום על הרגליים, אחרי שלושה ימים של הרדמה עמוקה..." מביט בה, לא יודע ממה אני יותר מופתע, מהעובדה שאמרה את שמי, או מכך שעברו שלושה ימים מאז שקרתה השריפה...

אני מחליט ללכת על החדשות הטובות יותר, "אמרת את שמי..." אומר לה ומחייך חיוך ניצחון.

"אממ מה?" היא אומרת, מעמידה פנים כאילו לא שמעה אותי וכמו לא עשתה כדבר הזה, מפנה ממני את פניה הסמוקות. אבל אני תופס בסנטרה, מפנה את פניה בחזרה אליי... מזעיפה פעם נוספת, היא מרימה אצבע מורה ואומרת, "תקשיב לי טוב, אדון הר- נמרוד," היא מתחילה לומר את שם משפחתי, אבל ברגע שהיא רואה את פניי העצבניות, היא נאנחת ומתקנת את דבריה, מיד ממשיכה ואומרת, "העובדה שאני מוכנה לקרוא לך בשמך הפרטי, לא אומרת כלום ושום דבר... אני לא מתכוונת לנהל איתך איזשהו רומן אסור, לא שיש לי מישהו, אך עדיין, זה אסור... אתה... המטופל... שלי..." ברגע ששומע אותה אומרת, שאין לה מישהו, אני תופס בפניה הקטנטנות ומנשק את שפתיה האדומות המשורבבות, שכמו קוראות לי לטעום מהן.

"טוב... אני חייב לעצור," אני אומר לה, בין נשיקות, כשהיא פוקחת את עיניה, על מנת להביט אל תוך שלי, עיניה כה מצועפות מתשוקה גולמית טהורה, שאני מרגיש שאם אביט בהן עוד קצת, אני אשכיב אותה בו במקום. על כן אני מושיט את ידי וגורם לה לעצום אותן, על ידי החלקה של אצבעותיי על עפעפיה, אבל זה רק גורם למצב להיות יותר חמור. האיבר שלי כבר עומד לו דום וכאילו היא לא שמה לב, ידה הקטנה והעדינה מברישה אותו, כשהיא כמעט ומתמוססת בין ידיי.

"אוה, פאק!" היא פולטת את הקללה לאוויר, כשמבחינה בסופו של דבר במעשיה. אבל ברגע שקולטת מה אמרה, מניחה את שתי ידיה על פיה, נסוגה אחורה ממני במהירות וכמו מתחננת, "אל תגיד את זה! בבקשה בבקשה אל תגיד את זה!"

אני מחייך חצי חיוך, אומר לה, במשיכת כתפיים חצי נונשלנטית חצי זחוחה, "לא לומר מה? איתך, בכיף? כשזה ממש ככה?" פורץ בצחוק עמוק, כשרואה אותה פונה ממני, במבוכה גדולה.

היא מעמידה פנים שלא שמעה דבר ולא חצי דבר מדבריי, אף על פי, שאני יכול לראות את הדופק פועם לו בחוזקה ובמהירות, בבסיס צווארה. אחר כך פונה אליי בחזרה כולה שוב עניינית, מחליקה את בגדיה על גופה, מסדרת את המדים הלבנים שהתבלגנו בזמן הנשיקות שחלקנו. אומרת לי כמה מילים אחרונות, לפני שפונה אל הדלת. אבל רק כשכבר יצאה וגוף הסירנה המהמם שלה, לא מסיח את דעתי, רק אז אני מצליח לקלוט את דבריה.

ואז באמת שאני מרגיש כאילו עומד ליפול מהמיטה, אלא שהפעם...

טוב, בואו רק נאמר, שכשאני קולט את דבריה, הקלה כה עצומה חוצה את גופי, שבטוח שהייתי נופל מהרגליים.

מכיוון שמה שהיא אומרת זה, "החבר שלך, אדון בוזגלו, יהיה בסדר גמור, היה לו מזל גדול שהיית שם איתו... אז תנוח דעתך בנוחות, שכן חברך שאף עשן, זה נכון, אבל הוא יחיה!"

והדבר היחיד שנותר לי לומר, זה: "תודה!" לחדר הריק, לפני שכל הכוח שהיה לי, כאילו מתרוקן מתוכי, בבת אחת. אני נופל אחורה על הכרית הלבנה, כמעט עף החוצה מהמיטה מהצד. מתקפל כעובר, על צידי השמאלי, גבי לקיר ופניי לדלת, מתוך הרגל, לא לתת לאף אחד להפתיע אותי מאחור וממהר לעשות כדבריה; כלומר ללכת לישון. מאחר ויש לי את ההרגשה הזאת שאומרת לי, האישה הזו... זו שתהיה אישתך, לעולם לא תשקר לך... אז אני ילד טוב, אני מקשיב לדבריו של הקול הפנימי שלי.

לוחש לעצמי, "אני ילד טוב!" ומצחקק.

~~מגי~~

"אז את מבינה?" אני מספרת למרידית' את הסיפור שלי... טוב, שלי ושל ליאו, רק ללא השמות וללא האירועים האחרונים, העדפתי להשאיר את זה לזמן אחר, אולי לזמן, בו ארגיש יותר רגועה, יותר בטוחה בעצמי ובהחלטות שלי, כך שסיפרתי לה בקווים כללים בלבד. "זה מה שקרה, עכשיו תגידי לי את, האם עשיתי בחוכמה כשעזבתי אותו? או שעשיתי טעות ענקית כשעשיתי זאת?"

"תקשיבי," היא נאנחת ומתחילה, "אני אישית לא הייתי עוזבת, אבל זו הייתה הבחירה שלך ורק את יכולה להחליט אותה, שגויה או נכונה, זו ההחלטה שלך... ובזה אני מצדיקה אותך, שכן, זה הגוף שלך... אז, כן... הוא עשה טעות שהחליט במקומך... בין אם זה היה לגבי לקיחתך למיטה או גמירה בתוכך, כלומר ללא קונדום... אני כרגע סתם מעלה אפשרויות, מאחר ולא הסברת לי מה באמת קרה שם, ביניכם." היא מסיימת ומביטה בי.

בלי לדעת, עד כמה קרובה היא הייתה למה שבאמת קרה. אני מהנהנת, אומרת לה, "כן אבל רק שתדעי, השארתי מאחוריי, שני כישופים." מסדרת את ישיבתי על הספה בבית הוריי, ממשיכה ומספרת, "כן, השארתי שם, כישוף פיצוץ של הדלת, למקרה ותהיה שריפה וכישוף נוסף שמזהה כשמישהו מסויים קרוב אל בעלי לשעבר... ליתר דיוק כשחברו הטוב ביותר קרוב אליו, כך שהוא יוכל לסייע לו, בכל דרך שהוא צריך בה עזרה. לא משנה כמה כוח זה יקח ממני."

"אבל א-" היא מתחילה לומר, אבל אני מתרוממת ממקומי, לוחשת לה, באוזן שתהיה בשקט, כי אבא שלי מגיע.

הגענו לפני יומיים, ישר ברגע שנחתנו, התקשרתי אל אבי, נוזפת בו על ששלח עליי את מרידית'; כשמיד לאחר מכן, מודה לו, בכל ליבי, על שעשה זאת, שכן בלעדיה הייתי מתקפלת וחוזרת בחזרה אל ליאון.

השעה עכשיו היא שעת ערב מאוחרת, אבי בדיוק נכנס פנימה מסיור בחלקות השונות, של כל החיות המשתנות באזור של גוב האריות, האחוזה של הוריי.

"ערב טוב, בנות!" הוא מברך אותנו בהיכנסו הביתה, מנגב את רגליו על השטיח העבה של הכניסה. עיניו מיד פונות אליי ומביטות בי במבט מעריך, גאה בי, על שהעזתי ועזבתי כשהמצב היה קשה מדי מנשוא... טוב, לפחות זה מה שסיפרתי לו, כשהתקשרתי אליו לראשונה, לפני שבכלל חשבתי על לחזור הביתה - אל בית הוריי.

"ערב טוב, אבא/דון אלברטו!" אני ומרידית', אומרות, בעת ובעונה אחת כשמיד אחר כך, מביטות האחת בשנייה, מצחקקות ונשענות האחת על חברתה...

"אני שמח לראות שאתן מסתדרות כל כך טוב!" אבי אומר בחיוך גדול של הנאה, חיוך שהופך מהר מאוד לערמומי. "טוב יאללה, לכו לישון כבר..." הוא שולף את שלט הטלוויזיה מבין אצבעותיי, מעביר את הערוצים במהירות, לערוץ הסרטים של המבוגרים, מיד נשמעות קולות של גניחות ואנקות הנאה.

"איכסה!" מרידית' אומרת, מתרוממת מהפסה על מנת לגנוב את השלט ולהעביר את הערוץ, בחזרה לסרט האהבה שראינו. היא עוד תמימה וטהורה, עדיין לא עשתה סקס אפילו שהיא גדולה ממני בשנה.

אבל אבי לא מוכן לוותר על השלט, ובמאבקם על השליטה בשלט, הוא מתפרק כשקול האנחות והאנקות מתגבר עוד ועוד, עד לנקודה שאימי שבכלל נמצאת בחוץ; מחוץ לבית, בחלק האחורי של הבית, שומעת ונכנסת פנימה, כולה עצבנית, עם המצ'אטה שלה בידה, קוראת, "ויינחיל דג'בובוקום! מי עושה דברים כאלה מגעילים בבית שלי?" מקללת את כל הדורות הקודמים של מי שזה לא יהיה שעשה את זה.

אני ומרידית' מתפקעות מצחוק, "טוב, ביי... נשאיר לך אותה!" אני אומרת לאבא שלי, בעודי מצחקקת ובורחת מהמקום, ביחד עם מרידית'.

שתינו רצות למעלה, לחדר הפרטי שלי, לא לזה שחלקתי, אז עם ליאון. את החדר ההוא, הפכנו לחדר כושר קטן... אני אישית, לא מסוגלת להיכנס פנימה, כואב לי רק מלראות את הדלת של החדר... כך, שלהיכנס פנימה, אין סיכוי! טוב, לפחות החדר נמצא בקומה השלישית וחדר השינה שלי, נמצא בקומה השנייה. אוה, גאד! עכשיו אני כבר חושבת כמו ליאון. חושבת לעצמי כשמבינה שאמרתי, הקומה השלישית. ולא, הקומה השנייה, כשם שהורגלתי, מילדות.

פתאום, מעט לפני הגעתנו לחדרי, אני מרגישה ריקון אדיר של כוח. מתמוטטת לרצפה המכוסה שטיח, מיד מבינה שהתפוצצה הדלת של חדרנו, בישראל... משמע, הייתה שריפה בחדר! מיד פונה אל מרידית', אומרת לה, "הייתה שריפה בבית שלי ושל בעלי לשעבר."

"את יכולה ללכת?" היא שואלת אותי, מהנהנת פעם אחת יחידה, אני מנסה להתרומם מהרצפה, אבל לצערי הרב, החולשה נמשכת ומתגברת, בגלל מעורבותו של נמרוד בעניין.

לא מספיקה לומר עוד חצי מילה, לפני שמתעלפת. בזמן שמעולפת, אני מגיעה איכשהו לבית הקודם שלי, לבית שלי ושל ליאו, אך רק ברוחי. רואה את נימי משתעל בכבדות, רואה את האקדח של ליאו, על הרצפה ואז רואה את ליאו; בעלי היקר, שוכב מעולף על הרצפה, אוי אלים אדירים... חושבת לעצמי, ממהרת להיכנס למחשבותיו של נימי, אומרת לו, "קום, קום נימי... קום על הרגליים! קום ותציל את עצמך ואת ליאו." בעודי מעודדת אותו להתרומם מהרצפה ולהוציא אותו עצמו ואת הבעל האהוב שלי, מהתופת שהפכה להיות חדרנו.

הוא מנער את ראשו בחוזקה ובכוחות שאני מזרימה לו, מתרומם מהרצפה, מעמיס את ליאו על כתפו רץ ויוצא החוצה מהחדר הבוער, אל הממטרות. בדיוק בזמן על מנת לחמוק מקורה שנוחתת על המיטה שלי, הקודמת. רק עכשיו, אני שמה לב שהמיטה כאילו נחתה מטה מכובד המשקל ,של משהו גדול. What the fuck? זו הפאקינג כספת שלנו. חושבת, כשמבחינה דרך העשן הכבד בקווי המתאר שלה, "אני חייבת להיכנס אל תוך חלומו של נימי על מנת להזהירו." מדברת אל עצמי, ממשיכה ואומרת, "אבל קודם, בואו רק נברך אותו על הצלחתו," אומרת אל אף אחד ואל כולם, אל כל האלים שלי, שעזרו לי להחזיק את התקרה מלקרוס עליהם ונכנסת שוב אל תוך מחשבותיו של נימי שלי. מספיקה בדיוק לשמוע אותו, נושף אנחת רווחה גדולה... כך כמובן, גם אני עושה, כי עוד רגע אחד, הכוחות שהזרמתי לו היו כושלים.

"יופי... עשית עבודה טובה, כעת תנוח..." זה מה שאומרת לו, לפני שהוא נרדם, מודעת לחלוטין שלא ידוע לו שזו אני.

אז אני נכנסת אל תוך חלומו, מופיעה מולו וממשיכה, "אני לא יכולה לענות לשיחות ממך, כי אחרת אבכה... אני יודעת שאתה לא אוהב לשמוע אותי בוכה, אז החלטתי להתנתק לחלוטין, גם ממך, נימי שלי."

אחר כך, מתקרבת אליו, מחבקת אותו חזק, אני לוחשת, "עשית עבודה טובה, הצלת את ליאו שלי... את אהוב ליבי." מודעת לשני דברים, בו זמנית... הראשון, שהוא עומד להבין שאני זו שדיברה אליו, במחשבות ושכמובן יהיו לו מלא שאלות... והשני, שקשה לו לזוז... כלומר, ליטרלית, אין לו אפשרות תזוזה. כל זאת, מכיוון שאני שולטת על החלום הזה. אך אז ראשו נרתע אחורה, בהבנה, ידעתי שזה יקרה...

מרגע שמבין, שהקול ששמע אכן היה שייך לי, הוא שואל אותי, גופו עדיין לא יכול לחזור לשום תזוזה שהיא, "זו היית את... את דיברת איתי, שם, בתוך האש... נכון?"

אני מביטה בו בפנים מתנצלות ואומרת לו, "אני לא יכולה לומר דבר... חוץ מאשר זה: תשמור על ליאו שלי, הוא במצב רע וכן אני יודעת שאני הסיבה לכך... אבל לא הייתה לי ברירה אחרת; זה היה או זה או להתאבד, בעצמי." כי לא הייתי שורדת אם משהו היה קורה לילד שלי ושלו... חושבת אך לא אומרת דבר מעבר.

"אני לא מבין," הוא אומר לי, "מה הוא כבר עשה שגרם לך לעזוב אותו כך? איך יכולת בכלל לעזוב אותו כך?" מתחיל להתעצבן ולפיכך, מצליח להזיז את ידיו, תופס בכתפיי, שאני בטוחה שפתאום נראות כאילו הן מתמוססות להן לאוויר, חייבת לחזור, בחזרה אל המציאות שלי, אז מתחילה להיעלם, "חכי," קורא אליי, "אל תלכי! תחזרי!" אבל זה מאוחר מדי, קולי עדיין מהדהד מסביבו, אומר לו לשמור על ליאו, הוא מתעורר וכך גם אני.

דומעת על הכרית שלי, כואב לי... כואב לי כל כך, בפנים... בלב... בחזה... החזה שלי מנסה להכניס לתוכו אוויר, שנדמה כאילו, הוא לא שם... כואב לי כל כך! אני צורחת את כאביי, מזעיקה אל חדרי את כל האנשים והנשים שבבית.

אבי נכנס פנימה ראשון, רץ אליי, מחבק ועוטף את גופי, כמו בשמיכה. אבל זו לא השמיכה שאני רוצה, זה לא המגע שאני מחפשת, זה לא חום הגוף שבאמת יכול לחמם אותי. אז דוחה אותו, אני דוחפת אותו ממני, רואה את מבטו הפגוע. אבל, לא מסוגלת לסבול כל מגע אחר מלבד של זה שכבר לא איתי... של זה שעדיין מחזיק לו את ליבי בין ידיו... של היחיד שיכול להרגיע את כאביי את מכאוביי-

של ליאו שלי!

וואי, תקשיבו, אני מרגישה חנוקה...

אוקיי... אז בזאת תם לו, המרתון... אני עכשיו חייבת לנוח קצת...

אז אגיד לכן ולכם להתראות... אל תהרגו אותי... אוהבת כל אחת ואחד מכן ומכם!!!

ובינתיים, תעלו השערות, מה יקרה, מי יקרה... מה יהיה מעכשיו? ובעיקר, מתי היא כבר תבין שיש לה תאומים? ועוד אחת שהולכת להיאבק על חייה, רוב רובם... ומה יהיה עם ליאו? האם הוא יתאושש? או שאולי מצבו יתדרדר יותר? אני לא מתכוונת לומר דבר, בעניין הזה!

פי סתום עד הפרקים הבאים! אה, כן... נכון! ונראה שישנו סיפור אהבה חדש בין נמרוד והאחות שלו... האם הוא יצליח להפוך אותה לאישתו? ואם אכן כך, איך היא תתמודד... עם היותו במאפיה? עם היותו בסכנה תמידית? ואיך הוא עצמו, יתמודד אם ובמקרה והיא חס וחלילה תיפגע? ובכלל, איך קוראים לה?

כל זאת ועוד, תגלו בפרקים הבאים!

ביי ביי ולהתראות בינתיים!