אז עברו יומיים, אבל יום חמישי הגיע... פרק!

"טוב, ביי נעמה!" קראה אנג'ל. אני מוכנה להישבע שראיתי אותן קורצות אחת לשנייה כשיצאנו. "שני, אני רעבה... את רוצה לבוא לקנות משהו לאכול?" שאלה אותי אנג'ל. "עכשיו חמש אחר הצהריים. לאיזו ארוחה בדיוק את רעבה עכשיו?" שאלתי בפקפוק. "נו, לא חשוב, בואי כבר," היא אמרה ומשכה אותי לקניון. אנג'ל קנתה לעצמה סוכריה על מקל, בערך הדבר הכי לא משביע בעולם, ויצאנו. הגענו חזרה הביתה. דפקתי על הדלת. "לא! אה, יש לי פה מפתח! ואמא בטח ישנה, לא צריך לדפוק!" קראה. "אוקיי..." נרתעתי לאחור מטון דיבורה. אנג'ל הכניסה את המפתח למנעול בעוד שהיא מכריזה בקול חזק מסיבה לא ברורה לעין "אני פותחת את הדלת!"

"מזל טוב!!" נשמעו צעקות. צרחתי. נורא נבהלתי, למרות שחשדתי שמתכננים לי מסיבת הפתעה. "אעהעהעה!" צעקתי. שלפתי באוטומטיות את הפגיון שלי שהיה עלי באופן קבוע. אבל כשהבנתי איפה אני נמצאת ומי פה, מהר החזרתי אותו למקומו.

אנג'ל כן ארגנה לי מסיבת הפתעה. אייל וניב לא אמרו סתם. חיבקתי אותה חזק חזק. "איך הגעת לפה כל כך מהר?" שאלתי את נעמה, שעמדה מולי עם בלון בידה. "כל כך מהר... לקח לכן מלא זמן" צחקה. שמתי לב פתאום לתיק שלה. הוא היה עם ציורים קטנים של דובדבנים וסמל כסוף שהיה כתוב עליו 'מו-תג'. "נעמה, מה זה?" אמרתי והצבעתי על התיק. "אה, זה? מצאתי איזה קטלוג של החברה הזאת, מו-תג, והם פשוט מדהימים!! קניתי מלא דברים שלהם!" חייכה. ממתי נעמה אוהבת מותגים? מה פספסתי בזמן שהייתי חולה?

המסיבה הייתה מדהימה.

המחלה עזבה אותי לחלוטין. קמתי בשבת בבוקר, נזכרת בחוויות מדהימות מהמסיבה של אתמול.

"בוקר טוב זילי!" קראה אלי אנג'ל מהכיסא, ראשה בתוך ספר עב כרס, כשראתה שהתעוררתי. "בוקר טוב" מלמלתי, וחזרתי אל השמיכות.

השעה הייתה שלוש ורבע בצהריים כשנעמה התקשרה. "שני! את לא תאמיני!! יצא למו-תג נעליים חדשות, ומדהימות! הן בצבע סגול לבנדר עדין, וממש איכותיות, עכשיו הזמנתי, זה עולה שבע מאות שקלים, וביחד עם זה מגיע סט של פיג'מות סגולות בתוספת של אלף חמש מאות שקלים!" קראה. "אנג'ל!! תני לי את אנג'ל רגע," אמרה. נתתי לאנג'ל את הטלפון. אחרי דקה בערך, אנג'ל אמרה, "אהא, כן, טוב, ביי" וניתקה. "גם לך היא חפרה על נעליים ופיג'מות? מה עובר עליה?" שאלתי. "כן, ולא סתם, היא רוצה שאנחנו נקנה את זה גם. רק החנונים לא קונים כאלה! אנחנו חייבות להשיר את זה!" אמרה. "מה, ברצינות?" שאלתי. "כן, וכמה שיותר מהר." הנהנה. "אבל אין לי כסף לזה" מלמלתי. "גם לי. אולי אמא תיתן לנו?" שאלה, ומיד מיהרנו שתינו לבקש מאנה.

"לא. אם אתן רוצות סף, לכו לעבוד. אתן כבר בנות חמש עשרה!" פסקה אנה. "אבל אמא..." נאנחה אנג'ל, מבואסת.

"בייביסיטר! שמעתי שיש איזו משפחה עשירה שמשלמת מלא למי שיצליח לשמור על הבנים שלהם." אמרה אנג'ל כשחשבנו על רעיון לעבודה. "אוקיי. מה השם שלהם?" שאלתי. "משפחת קאט. לוסי וקרלוס קאט אלה ההורים," הסבירה. "איפה הם גרים?" שאלתי. "פה, בשכונה. הם עברו לא מזמן." ענתה לי. "הממ, אוקיי. נפנה אליהם!" חייכתי.

"מה לכתוב עכשיו?" שאלה אותי אנגל. "מעולה? ניפגש? נגיע?" תהיתי. "נגיע, זה טוב." אמרה, והקלידה. "בשני, נכון?" שאלתי. "כן" השיבה לי ושלחה את ההודעה.

התרגשתי לקראת המפגש עם התאומים שאני ואנג'ל קבענו לעשות עליהם בייביסיטר. בשני בשש ועשרים בערב, יצאנו מהבית לכיוון בית מספר 33. אבל כשהגענו, לא עמד מולי בית. זאת הייתה אחוזה ענקית, עם לפחות חמש קומות.

פתחתי את השער לגינה רחבת ידיים. קראתי קריאת התפעלות קצרה. דפקתי על הדלת.

אחרי לא יותר מחמש שניות, הדלת נפתחה וגילתה אישה דקיקה, עם שיער חום גולש. "שלום, אתן בטח שני ואנג'ל! הילדים למעלה. אנחנו נחזור באחת עשרה. להתראות!" צפצפה, ומיד יצאה מהדלת. ביחד איתה יצא גם איש בחליפה אפורה עם תיק גדול ושחור על גבו. הוא חייך אלינו וסגר את הדלת. הטלפון שלי צלצל. זה היה איתי. "אנג'ל, תלי בלעדי, מתקשרים אלי" אמרתי. "מי זה?" שאלה. "אה, נעמה." אמרתי והתרחקתי. אנג'ל עלתה קומה למעלה. עניתי לטלפון. "היי, שני, מה הולך? תשמעי, רציתי לומר לך שהלך לי מעולה במבחן, והכל בזכותך. תודה!" אמר לי איתי. "בשמחה. אני צריכה ללכת. ביי!" אמרתי לו וניתקתי.

אתם בטח רוצים לדעת מי זה איתי. טוב, מגיע לכם לדעת. איתי הוא החבר שלי כבר שלושה וחצי חודשים, הכרתי אותו בבית הספר שלי. הוא לומד שכבה מעלי. אבל זה הכל סוד. אף אחד חוץ משנינו לא יודעים את זה. למה? אני לא יודעת. איתי פשוט אמר לי שהוא מעדיף בינתיים לשמור את זה בסוד.
אף פעם לא היה לי חבר. לא ידעתי איך הדברים האלה עובדים. פשוט יום אחד אני התחלתי להרגיש כל מיני דברים, אני גמגמתי כשהייתי לידו, הלב שלי פעם חזק. וטוב, אני לא סתומה. אני יודעת מה זה אומר.
שבוע אחר כך איתי איך שהוא השיג את המספר שלי, וכתב לי. וככה נהינו ביחד. (דרך אגב, איתי לא יודע על המתת שלי. עדיין אין לי אומץ לספר לו.)

הפלתי עליכם חתיכת פצצה, אה? טוב, תחזרו לפוקוס. הפעם לא עברו עלי יותר מדי הרפתקאות בדיוניות. הפעם, אתם הולכים לשמוע קצת על החיים שלי. ושל אנג'ל. אני ואנג'ל חווינו הרבה. אולי זה לא סיפור מטורף עם חייזרים, אבל החיים שלנו הם גם ככה לא כל כך רגילים.

עליתי גם אני למעלה. עברתי בין כמה חדרים עד שמצאתי את החדר הנכון. הוא היה בגודל כפול משל חדר רגיל, ומלא בהמוני צעצועים. אבל במרכז, עמדו שני ילדים בני ארבע עם חיוך חולמני. הם היו הילדים החמודים ביותר שראיתי מימיי. הראשון, שרק מאוחר יותר גיליתי ששמו הוא סקאי, היה רזה מעט, עם בלורית שחורה כלילה המכסה את מצחו החיוור עיניו היו כחולות ממש כמו השמיים, כשמו. השני, גם הוא עם בלורית, אך בהירה יותר משל אחיו. עורו היה מעט פחות חיוור העיניים שלו היו ירוקות כעלי העץ, והוא חייך חיוך רחב. הייתה לו כרס קטנטנה שבצבצה מתוך חולצתו האדומה. "אנג'ל תראי, יש לי קוביות בבטן!" אמר השמנמן, לקח שלוש קוביות משחק כחולות, והצמיד אותן לבטנו. אנג'ל צחקה צחוק פעמונים מתגלגל. "שני, זה פטר," אמרה כשהבחינה בי, והצביעה על הילד השמנמן, "וזה סקאי," צחקקה והצביעה על הילד השני.

"היי סקאי! היי פטר!" אמרתי וצללתי אל תוך העיניים היפהפיות של הילדים. "היי שני!" הם דקלמו. "טוב חמודים, חכו לי רגע!" אמרה אנג'ל בחיוך. "אוי, הם כל כך מאוהבים בך!" צחקתי עליה כשהלכנו לפינה. "כן, מי שמדברת. בך התאהב חייזר אדום משונה" היא הוציאה לשון. "אל תזכירי לי..." גלגלתי את עיניי.

חזרתי אל מרכז החדר. "אנג'ל! הבאתי לך פרחים!" קרא סקאי, ומיד שמתי לב שידיו הקטנטנות מוכתמות בבוץ ובאדמה, ובין אצבעותיו השמנמנות היו גבעולים, שורשים, ומעט עלי כותרת של משהו שיהיה פעם צרור כלניות יפהפה. אנג'ל גיחכה. "סקאי-סקוי, אסור לקטוף פרחים מהגינה!" פסקה אנג'ל. "טוב אנג'ל!" חייך חיוך רחב. "אתם רוצים לשחק?" התערבתי בשיחה. שלוש זוגות עיניים הופנו אלי. היישרתי מבט אל העיניים התכולות של אנג'ל, ושמחתי שהיא לא נרתעה ממבטי החד. "לאחר מספר שניות של דממה הפניתי את מבטי אל העיניים המדהימות של סקאי, ומשם אל של פטר. "נו? אז רוצים לשחק?" עיניי השקד הגדולות בהו בי, ואז סקאי ופטר רצו מהר, וחיבקו את אנג'ל. "רוצים לשחק עם אנג'ל!!" צעק פטר. "אנחנו אוהבים את אנג'ל!" המשיך סקאי. "מה, ואותי אתם לא אוהבים?" חייכתי חיוך מאולץ. "לא! אנחנו אוהבים את אנג'ל!" פטר צרח. מבטי הפך למופתע. "ואי אפשר לאהוב גם אותי, וגם את אנג'ל?" ניסיתי שוב. "הופה, מישהי פה מקנאה!" אנג'ל ירדה עלי. פרצתי בצחוק. "אויש, זילי, הם לא באמת מתכוונים לזה. תראי," אמרה לי. "סקאי, פטר, תגידו לשני שאתם אוהבים אותה." אמרה בתקיפות מדומה לילדים החמודים. "שני, אנחנו לא אוהבים אותך" דקלמו. גלגלתי עיניים. "רואה? לא שזה משנה לי..." נאנחתי. "נו באמת... סקאי ופטר קאט, תגידו לשני שאתם אוהבים אותה!" נעצה בהם מבט. "זה לא שווה אם הם לא רוצים..." מלמלתי. "מה אמרת?" אנג'ל צמצמה את עיניה. "לא חשוב"

"לא רוצים לישון! רוצים להשתגע!" שרו בפעם החמישית. "טוב, אז אולי נלך לצפות בטלוויזיה?" שאלתי את סקאי ופטר. "לא!" צעק פטר. "איפה אנג'ל?" שאל אותי סקאי. "אנג'ל בשירותים." עניתי בפשטות. "רוצים את אנג'ל!" צעקו.

"אנג'ל, בואי להציל אותי!" קראתי אל הדלת הצחורה עם העיטורים העדינים. אנג'ל פרצה מהשירותים, ושאלה, "ממה? יש פה עוד פושע מטורף שרוצה לרצוח אותנו לשדוד ממך כוחות על?!" היא נדרכה. "החרב שלי בתיק!" קראה. "לא, לא, מסקאי ופטר!" הרגעתי אותה. היא נאנחה בהקלה. "אה, משני החמודים האלה?" צחקקה ופנתה אל חדרם. "היי פטר, היי סקאי-סקוי! איך היה לכם עם שני כשהלכתי?" שאלה אנג'ל בחיוך. "אנחנו לא אוהבים את שני! לא כיף איתה! את רוצה לשחק איתי אנג'ל?" שאל סקאי, עיניו הכחולות אורו. "לא, תשחקי איתי!" פטר חייך חיוך חושף שיניים, גם עיניו שלו זורחות. "בואו, אני אשחק עם שניכם. במה אתם רוצים לשחק?" היא שאלה. "אנג'ל, אולי תתחתני איתנו?" שאל פטר. "אה, אז אתם רוצים לשחק בחתונה! ברור, נשחק. אז אני הכלה, נכון? מי יהיה החתן?" צחקקה. "אני!" צעקו סקאי ופטר יחד. "אז יהיו שני חתנים!" גיחכה אנג'ל. שמעתי מלמטה את הדלת נפתחת, וכעבור מספר רגעים נכנסה לוסי קאט לחדר. "היי חמודים, מה שלומכם?" שאלה. שמתי לב שהשעה היא עשר חמישים ושלוש, והייתי מעט בהלם כשראיתי שהאם לא מופתעת כלל מזה שילדיה בני הארבע ערים בשעה כזאת. "שני, אנג'ל, קחו. חמש מאות שקלים לכל אחת. אתן פנויות גם מחר? יש אירוע בכורה שאנחנו מוכרחים להשתתף בו. סקאי, פטר, אתם רוצים שאנג'ל ושני יבואו לשמור עליכם מחר?" את החלק האחרון הפנתה לבניה. "אנג'ל!" צעקו. הסמקתי ממבוכה. מצב לא נעים. "אז פנויות מחר?" שאלה לוסי. "בטח," משכתי בכתפיי. "טוב, ניפגש מחר בשבע וחצי. להתראות!" היא הנהנה לעברינו ונופפה לשלום. אני ואנג'ל יצאנו מהחדר, ירדנו במדרגות, ויצאנו מהבית.

בדרך, בזמן שהרוח הקרה נהדפת כנגד פני, אנג'ל החלה לצחוק. "הם לא היו הדבר הכי חמוד שראית בחיים שלך?" "ברור..." נאנחתי. "אוי נו זילי, זה שהם קצת יותר חיבבו אותי לא אומר משהו עלייך, הם ילדים בני ארבע, אין להם דרך-" "קצת יותר חיבבו אותך? את צוחקת עלי?!" פלטתי צחוק מהיר, קצר ועצבני. "תגידי, פתאום נזכרתי, מי התקשר אלייך קודם?" שאלה. "נעמה," עניתי באופן אוטומטי. "מה היא רצתה לומר, שיצאה עוד קטגוריה למו-תג?" לגלגה אנג'ל. "לא, היא, אממ... היא רצתה להודיע לנו, שהיא, אה, לא יכולה להגיע אלינו מחר. כן, בדיוק זה!" חייכתי בניצחון. אני פשוט צריכה לכתוב מאוחר יותר לנעמה שהיא לא יכולה להגיע מחר, ואז הכל יסתדר. "זילי... מה את מסתירה? אני יכולה לזהות כשאת משקרת" היא נעצה בי מבט חודר. "לא, זה באמת נכון!" קראתי. "אני לא משקרת, מבטיחה!" אמרתי, וחיבקתי את כתפה של אנג'ל. "בסדר, בסדר," נאנחה. אבל ראיתי שהיא לא השתכנעה.

כשהגענו הביתה, לא שכחתי לדבר עם נעמה. התכתבנו קצת;

אני: היי נעמה! חדשות רעות. את לא יכולה לבוא מחר.
נעמה: אוקיי, אבל למה?
אני: כי אנג'ל הקיאה, והיא ממש חולה אז אי אפשר.
נעמה: אוי, תמסרי לה שתרגיש טוב!
אני: ברור, ברור. לילה טוב.
נעמה: לילה טוב שני!

היה לי קצת קשה לשקר ככה לנעמה, אבל בשביל להסתיר את איתי אני הופכת עולמות לפעמים. לא חשבתי על ההשלכות של זה כששלחתי לנעמה את ההודעה ההיא. זאת הייתה טעות. אבל מכל טעות אפשר להיחלץ.

הלכתי לישון, מוכנה למבחן בספרות שאמור להתקיים מחר. פיהקתי ושקעתי בשינה.

---

אני גאה בעצמי. 2,000 מילים. זה דיי הרבה בשבילי! 
אהבתם את הפרק? רוצים שאמשיך? תנו כוכב ותכתבו איזו תגובה, כדי שאני אדע את זה!