שבוע טוב לכולם.

אני רק אגיד שוואטפד עושה לי קצת בעיות. אם יש בעיה עם הפרק הזה, אני אבדוק אותו ואסדר.

ובלי לבזבז הרבה זמן, אני אציג כאן את כל הזוכים!

•••

ב

מקום השלישי: river909 עם הסיפור: "דרמות נסתרות":

לא! בבקשה! אל תמות!" צעקה הנערה בשמלה היפה בעודה מתעלמת משלולית הדם שהכתימה את בגדיה. כל מה שעניין אותה זה הזקן שששכב שם, בעוד החיים אוזלים ממנו במהירות.
או לפחות ככה זה נראה.
"נכדתי…" אמר בעודו מושיט יד רועדת, "אל תאבדי תקווה" לחש, וגופו נרפה.

כך כולם הביטו בהצגת החובבים שהייתה באמצע העיר, אף אחד לא הסתכל על הכיס של עצמו.
כמה נוח.
ארנק פה, שטר שם, אולי אפילו תכשיט. ההופעות האלו הם ברכה לאנשים כמוני, התאספות גדולה וצפופה של הרבה אנשים שמסתכלים לאותו כיוון.

בגלל שההצגות האלה כל כך נוחות לי אני חושב שאני כבר זוכר את התסריט בעל פה; אני לא יכול לספור כמה פעמיים ראיתי את מותו של הסב האהוב ואת ניקמתם של נכדיו.
ולא רק את התסריט אני מכיר היטב, אלא גם את השחקנים ואת הסיפורים הקטנים שמקיפים אותם.
למשל שירה - השחקנית הראשית, אחותה מתה מסרטן.
או דוד, אחד המארגנים העיקרים שהוא במקרה גם הזקן שמעמיד פני מת. הוא הקים את הקבוצה הזאת כדי שתהיה לו חברה ותעסוקה לאחר מותה של אשתו.
ויש את שוהם ודני, שהיו אחד מהזוגות היפים ביותר בעיר עד שההצגה שלהם כאוייבים דלפה גם לחיים האמיתים.

אני מכיר את כולם, אבל הם לא מכירים אותי. ככה זה צריך להיות. הם בהצגות הגדולות של חייהם - אחת על הבמה ואחת במציאות. לי אין הצגה, אם הייתי מופע שאנשים רואים זה היה מצביע על זה שאני לא עושה עבודה טובה. לי יש רק סיפור אחד קטן, והמון כיסים וארנקים לטפל בהם.

•••

במקום השני: julyka18 עם הסיפור: "הייתי שם":

ראיתי אותה, הייתי נוכחת בכל רגע מחייה.

הייתי שם כשהחלה ללכת את צעדיה הראשונים, הייתי שם כשאמרה את המילה הראשונה, הייתי שם במבחן הראשון שלה, הייתי שם בזכייה הראשונה שלה, הייתי שם בעגיל הראשון שלה, הייתי שם בחבר הראשון שלה, הייתי שם בריב הראשון שלה, הייתי שם בכל רגע ורגע מחייה.

בתור אחות גדולה ראיתי בעצמי מנהיגה ומובילת דרך, לקחתי על עצמי את האחריות לדאוג לאחותי היחידה.

ג'ין, אחותי היקרה, שלרוע מזלה זכתה בשני הורים אלכוהוליסטים שלא שמו לב אליה.

אך יחד איתם, היא קיבלה גם אותי. ואני שמחתי, שמחתי והייתי שם בכל רגע שלה. רציתי לתת לה את הילדות שמגיעה לה, הבגרות שמגיעה לה. החיים שמגיעים לה.

בעיניי דמיוני ראיתי את שיערה הגלי והזהוב מתנופף ברוח, עינייה הכחולות מביטות בי בשחוק אך יחד עם זאת עם עצב עמוק.

כולם היו מאוהבים בה, אך היא אף פעם לא רצתה את אהבתם של אחרים, היא רצתה את אהבתם של הוריה- הורינו. ואת האהבה הזאת היא לא זכתה -ולא תזכה- לקבל אף פעם.

ניסיתי לתת לה את עצמי, ויתרתי על הלימודים הגבוהים, על המסיבות, על החברים, על מה שהגיע לי. ויתרתי על חיי- בשביל חייה.

ועכשיו היא איננה.

הייתי שם. הייתי שם בכל רגע ורגע מחייה.

הייתי שם גם כאשר החליטה לקפוץ מגג הבניין, עשרים קומות- בלי שום סיכוי להגיע למטה בחיים.

היא הביטה בי בעינייה הכחולות- בלי שום שחוק, רק עצב.

"אניס" היא אמרה אז, מחייכת מעט, גם לפני מה שעמדה לעשות, "את תמיד היית שם, את אחותי היחידה ותמיד תיהיי, אני אוהבת אותך ולמרות הכל גם אותם", דימעה יחידה התגלגלה על לחייה הורודות והיא חייכה חיוך עצוב-מתוק.

"נתת לי את חייך ועכשיו אני מחזירה לך אותם", היא הושיטה את ידה לעברי, כאילו מצפה שאתפוס בה ואז נפלה אחורה.

רצתי לעברה אך זה היה מאוחר מדי, היא נפלה.

אחותי, ג'ין, דמעות נפלו על פניי.

"לאאאאא" צרחתי בבכי, "לאאאא".

מלמטה התחילו להישמע צפירות רכבים, ידעתי שאני צריכה לרדת, לראות מה איתה, אך לא יכלתי.

התכנסתי לתוך עצמי ונתתי לדמעותי ליפול על פניי ולזעקותיי להצריד את גרוני.

הייתי שם. הייתי שם כשהחלה ללכת את צעדיה הראשונים, הייתי שם כשאמרה את המילה הראשונה, הייתי שם במבחן הראשון שלה, הייתי שם בזכייה הראשונה שלה, הייתי שם בעגיל הראשון שלה, הייתי שם בחבר הראשון שלה, הייתי שם בריב הראשון שלה, הייתי שם בכל רגע ורגע מחייה.

נתתי לה את חיי, ועכשיו, עכשיו היא נתנה לי את שלה.

•••

במקום הראשון: whoevenknowsme2 עם הסיפור: "כיסופי מחשבה":

אני מביטה על צעדיה הזריזים של ניקה בתשומת לב רבה.
נעליה האפורות עם השרוכים המשתוללים נחות ברכות על הקרקע.
צעד צעד, בעדינות ובזריזות, היא מתקדמת בקו ישר.
אני משוטטת עם עיניי לאורך גופה הדקיק. מכנסי הדגמ"ח הרחבים מתלבשים על רגליה הארוכות בדיוק מושלם. חולצת פסים צהובה מבליטה את קימורי גופה העליון ברכות.
אני נועצת את מבטי בשיערה הזהוב, תלתליה זזים לכאן ולכאן, מסרבים להישאר במקום שייעדה להם. הגולגול מתפרק בכל צעד וצעד.
אני מרחפת במחשבותיי, מדמיינת את ידיי נוגעות בהיסוס בזוהר שיערה, מעבירה את אצבעותיי על תלתליה הרכים ומתמסרת לתחושתם.
אני הולכת בשקט מאחוריה, מסתכלת על תנועות גופה כשלפתע היא עוצרת. אני נבהלת, מתנשפת בכבדות ומנסה לזוז לעבר הקיר.
אני רואה את ניקה מזיזה את ראשה מצד לצד, ובהחלטה רגעית היא פותחת בריצה. אני מהססת ומביטה סביב. בזווית עיניי אני רואה תנועה מהירה וכסופה. אני מפנה את ראשי ומסתכלת על שלושה יצורים כסופים. כל אחד מהם אוחז מטה אור גדול וחובש כובע זוהר לראשו. הם מתקדמים אחרי ניקה. מרחפים על הקרקע במהירות ומשאירים אחריהם שובל כסוף.
אני תוהה מה פשר המרדף, ומתחילה לצעוד בחטף אחריהם, נדבקת לקיר בהיסוס ושומרת על קצב אחיד בנשימות מאומצות.
אני רואה את ניקה עוצרת.
היא מסתובבת בפתאומיות אל עבר שלושת היצורים המסתוריים ומסתכלת עליהם באימה.
אני מתקרבת לאיזור ומסתררת בצד הקיר.
אני שומעת את ניקה מתחילה לדבר. "לא, לא היום. בבקשה", היא אומרת בבהלה. "לא היום. אני מבטיחה! אני מבטיחה שאני אבוא, אני מבטיחה! תנו לי כמה ימים. אני חייבת לגמור את זה". עיניה מתרוצצות בפחד על היצורים השקטים.
היא מסתכלת עליהם נואשת, דמעות מתחילות לזלוג מעינייה. "אני מבטיחה!" היא זועקת באימה. מתיישבת בתחנונים על הקרקע.
אני לא מצליחה לראות את מבטם, אבל מתגובתה של ניקה אני מנחשת שמבטם קשה כקרח.
ניקה מייללת בכאב, מושכת באפה ודומעת בקצב.
לפתע, אני רואה את היצור האמצעי מתקרב אל ניקה באיטיות. "קומי". הוא מצווה עליה. היא נעמדת, צעדיה מסורבלים. הוא מושיט לעברה את המטה שמפיץ אור מסנוור. היא מסתכלת למעלה, על פניו של היצור, "בבקשה. אני מתחננת". הפחד נראה בעינייה.
"תגעי". הוא אומר בקרירות. היא נאנחת בייאוש, נכנעת לקולו. ניקה מרימה את אצבעה ומקרבת אותה באיטיות אל קצה המטה.
כשקצה אצבעה וקצה המטה נפגשים, קול פיצוץ נשמע ומערבולת אפורה ועוצמתית מעלימה במהירות את ניקה ואת שלושת היצורים.
אני מנסה לעכל את מה שראו עיניי כעת, אך ללא הצלחה. אני מתקשה לנשום, ולאט לאט כוחי אוזל ואני נופלת על הקרקע. אני עוצמת את עיניי ובוכה דמעות כסופות. "סליחה, ניקה".

•••

אז אלו היו כל הזוכים של השבוע. ברכות לזוכים וכל הכבוד לשאר המשתתפים על המאמץ!

מחר יתפרסם אתגר חדש. עד אז, ערב מקסים לכולם!