הפעם אני לא אקדים בכלל, והנה הזוכים השבועיים:

•••

במקום השלישי: Harley_skys עם הסיפור: נפילתו של השטן:

מאחורי העמודים הגדולים, שהוארו באור הירח המלא, הוטל צלו על רצפת השיש, צלו של גבר גבוה עם שיער בלונדיני וארוך. הוא לא נראה עצבני, אלא דואג. "אז לוציפר, אתה חוזר בך?" קולו העמוק הדהד ברחבי האי. השלשלאות הכבדות רעשו וקרן אור פגעה במתכת בהבזק, וחשפה את הפרופיל של הגבר הכורע. כנפיו הגדולות, שהיו בעבר לבנות ללא רבב, היו אפורות מעפר, מה שלא מנע מהן להזדקף בניגוד לשיער השחור כפחם שלו שנפל על פניו.

הגבר ללא חולצה, גיחך, "אני חוזר בעצמי?" לחזור בעצמו? אבל למה? הוא לא עשה דבר. מדוע טיפלו בו בצורה כזו? קשור, אזוק כמו חיה... אז, זה מה שמגיע לו? גבותיו התכווצו, הוא לא הבין. האם יכול אלוהים, שהיה ידוע בתחושת הצדק שלו, להיכשל? ממתי הוא תהה על מעשיו של יוצרו? איך הוא הגיע לסוף מר כזה?

האחרים היו סולחים לו, כולם תמיד סלחו. זה יספיק לו כדי לחזור, לבקש סליחה, והכל יחזור לקדמותו. הוא יוכל לעוף שוב, האזיקים ייעלמו והסיפור הזה יהיה רק ​​זיכרון רע. כמו חלום שאפשר לשכוח כשמתעוררים. לימדו אותו להיות כן, זה היה בדמו, הוא לא יכול היה לברוח מזה, הוא לא יכול היה לשקר. לעזאזל עם הדם האלוהי שזרם בעורקיו! הוא לעולם לא יוכל לחזור אם הוא לא באמת התכוון לזה. שוב השאלה הזו: אבל מדוע? למה, למה, למה...

"למה אני צריך לחזור?" הוא שאג, משתגע. קולו נעשה יותר ויותר רועד, מלא בשנאה. לשנוא? ממתי שנא אותו? עיניו התרחבו עם הפחד המסוים הזה מהאובדן של כל מה שהפך אותו לישות טהורה. מה אם הוא כבר איבד את זה? אלוהים לא היה נוהג איתו בצורה קשה כל כך אם עדיין היה מחשיב אותו כאח... כמה זמן הוא פקפק באדונו? לפני כן, מעולם לא שאל את עצמו שאלות כאלו. אך עכשיו הכל הסתבך בראשו. המלך שלו אהב אותו, זו הייתה עובדה... נכון? השרף קפץ את אגרופיו כשהוא הבין את התחושה החדשה לגמרי הזו שתופסת את הווייתו. זו הייתה הפעם הראשונה שהוא הרגיש כל כך... זועם. הוא לא הבין. התחושה הספציפית הזו השפיעה עליו באותה מידה כמו התרופה הגרועה ביותר. מחשבותיו היו מבולבלות, אדרנלין מיהר לגופו. הוא כבר לא היה בשליטה. "אני צריך לחזור בעצמי?" הוא צעק כמעט לפני שקולו נשבר.

"זו ההזדמנות האחרונה שלך, לוציפר," הזהיר הגבר.

"למה אתה רוצה שאחזור בעצמי כשאני אפילו לא ידעתי שזה לא בסדר? איך יכולתי לחשוד שדבר כה מתוק, שתחושה כה טהורה יכולה להיות כל כך גרועה?"

"בגדת בנו. אתה אמור להרגיש כשמשהו לא בסדר. אתה אמור להרגיש את זה בכל ההילה שלך, עד קצות הכנפיים. מעולם לא עשית משהו לא בסדר. מדוע אם כן היום, לוציפר?"

"לא ידעתי," חזר ונשבר. "מצאתי את האור הבהיר ביותר מבין כל האורות, איך רצית שאבין שזה כל כך גרוע, שזה חטא כה רציני?" שאל בעיניים אדומות.

"האור הבהיר ביותר הוא האמונה. היא מאירה את נשמתך ומנחה אותך, אבל נראה שאיבדת אותה ברגע שהחלטת לסטות מהדרך שהיא ציינה. לא עקבת אחרי אורה. תן לה להאיר אותך שוב, חזור בך, לוצי."

שוב הבקשה הזו, המילים האלה. הם הסתובבו בראשו שלו, משגעים אותו וגורמים לו לשקוע בטירוף. "לא! לא! אני לא אחזור! לא עשיתי שום דבר רע! מצאתי אור בהיר אפילו יותר משלך. הרגשתי שאני חי. אהבתי את זה, זה החטא שלי!"

"אם אינך מרגיש עוד צורך באור האמונה, זה מכיוון שכבר לא מגיע לך לשאת את האור שלה. תן לחושך למלא אותך ושלעולם לא יאיר אותך שוב!" הכריז אלוהים בקול רם, קול שלוציפר מעולם לא שמע קודם.

המקדש רעד ונעשו סדקים בשיש ואבק נפל. הסדקים התרחבו והעמודים רעדו, כאילו נאבקו לתמוך במשקל.

הוא ימות או ידון לעינוי נצחי. הגיעה השעה. אדונו נעלם בערפל ועכשיו זה היה רק ​​הוא, לבדו, ממתין לעונשו. השרף הרים את מבטו לשמיים. מעבר לעמודים, קרני הירח הנוקבות הגיעו אליו, והכו אותו. הוא צרח כשהאור שרף אותו. המלך שלו הפך אותו לרגיש לכל מקור אור. לעולם לא יחשוב על עלות השחר ואף לא יוכל להעריץ את הכוכבים. העונש הגרוע ביותר עבור מלאך שנולד מקרן השמש. הוא הרגיש את עורו נשרף לאט. לרגע הוא חשב לתת לעצמו למות, אך רצונו לחיות היה הרבה יותר חזק.

הוא הרגיש כל קרן של אור נעוצה בו, קורעת אותו. בכאב וסבל הוא הזדקף על רגליו, הוא פרש את כנפיו הגדולות המכוסות פיח. הוא גרם להן להתנועע שוב ושוב, מנסה לקום למרות האזיקים שלו. הוא משך את השלשלאות ללא רחמים עד שהם פגעו בעורו.

ואז לפתע, צמחים שחורים יצאו מהסדקים והגיעו ללטף את עורו של לוציפר. ראשו של השרף נפל לאחור כאשר הצמח חדר אליו ישירות ללב. הוא רצה לצרוח, אך גרונו היה חסום. האפלה החלה להתפשט בתוכו.

גופו כאב ורעד. ואז, בזו אחר זו נפלו נוצותיו, נקרעו כמעט באלימות. עד מהרה לא היה זכר יותר לכנפיים היפות שלו שהוא היה כל כך גאה בהם. קרניים גדולות פילחו את עורו וגדלו על מצחו. הוא עצם את עיניו כשלפתע נשברו שלשלאותיו. במקביל האדמה רעדה שוב ועמודי השיש החלו להתמוטט.

החושך פלש אליו במלואו. לוציפר החליק מחוץ לבניין שהתמוטט. המפלים שהקיפו את המקדש החלו לזרום באותו צד והביאו עימם הריסות. מבול אמיתי נוצר. לוציפר האמין לרגע שהוא ימות. הכאוס שוחרר והוא הובא לקצה האי על ידי המים. הוא התנשף וברגע האחרון תפס את הסלע מסרב להרפות, הוא לא רצה ליפול. הוא לא רצה למות. מי יודע מה יש שם למטה? איש מעולם לא העז ללכת לשם ואפילו שומר הידע, זה שקרא את כל הספרים בספרייה הגדולה, לא ידע מה מכיל המקום הזה.

אך כוחו לא היה אינסופי. מפרקי אצבעותיו כאבו ואצבעותיו שחררו לבסוף את הסלע שחתך את עורו. הוא החליק לאט כשהוא מאבד אחיזה בסלע שהחליק מהמים, ואז גל גבוה במיוחד היכה אותו במלוא העוצמה וגרם לו להשתחרר לצמיתות. הוא צעק כשנפל לשמיים. הנפילה הייתה קצרה.

כשנגע באדמה, הוא יצר מכתש. העולם הפך לכאוס ברגע שנוצר העולם התחתון ולוציפר הצטרף אליו.

***

מאה שנה עברו מאז שנפל. היום העולם התחתון היה משגשג והוא היה האדון. מלאכים רבים הצטרפו אליו, היה צריך לומר שהעולם התחתון היה מפתה בהרבה מגן העדן.

מאה שנים חלפו והמלאכים כבר הפסיקו לבוא, כולם כבר עשו את הבחירה שלהם, אך עדיין היו כמה, מעטים שנשארו במרכז האיזון, מבלי שהיו מסוגלים לעשות את הבחירה שלהם. לעתים קרובות נקרעו מהנאמנות שלהם לאלוהים ולמשפחתם או לחברים שעזבו את גן העדן. מבין אלה נותרו יצורים חזקים מאוד שכאשר הלכו לבחור צד, היו מטים את הכף בצד החושך או האור, נותנים אפשרות לצד לנצח במלחמה.

באותו יום בשעה שהוא ישב על כסאו באולם הגדול בארמונו, אדון העולם התחתון בוודאי לא ציפה לראות את אחד היצורים האלה יורדים... במיוחד לא אותו.

נדחף על ידי שני שומרי שדים שהסבירו כי ראו אותו זוחל ליד הגבול, עמד מלאך עם כנפיים לבנות ושיער לבן קצר. מיד קם אדון האופל מכסאו. "גבריאל?"

הוא הורה לשומרים להרפות מהמלאך שיכול היה לנקוט צעדים אחדים לעברו מהקצה השני של החדר.

"לא מכרת אותי," השיב בשלווה, הוא לא איבד מהשלווה המלאכית שלו.

"זה לא בגלל שאני כבר לא מלאך שאני כבר לא נאמן," הרים בעל הקרניים את גבותיו.

"הגיע לי גורל כמוך," טען האחר.

"אני הייתי זה שלימד אותך," אמר האדון.

"ניגררתי. צריך להיות שניים למשחקים מהסוג הזה, לוציפר." הוא קימט את מצחו.

"אל תקרא לי יותר לוציפר!"

המלאך נראה מבוהל, אך הוא התאושש במהירות. "אז... איך?"

"שטן," הוא ענה, "אני השטן, אדון הגיהינום."

"אז ככה אנחנו קוראים למקום הזה?" מלמל המלאך.

"כן. אתה אוהב?" שאל השטן בחיוך רחב.

"אני עוד לא יודע, הכל כל כך... אפל..."

השטן צחק במרירות. "כל זה אשמתו של אלוהיכם אשר שלל ממני את האור!"

"הוא כבר לא אלוהיי," אמר המלאך והתקדם לעבר השטן.

"אפילו אם היית עדיין מאמין בו, לא תהיה לך ברירה אלא להתייחס אליי כאדון החדש שלך, בכל מקרה נפלת, מאוחר מדי לחזור. אתה מודע לכך שברגע שנפלת אי אפשר לעלות!"

"אני לא חף מפשע. לא ידעתי שהשתנת כל-כך... היו שם שמועות רבות, שם למעלה, עליך, אבל אני..."

השטן צוחק בקול, לועג . "אבל מה? למה ציפית, גבריאל? שאהיה מתוק וחביב אחרי כל מה שעברתי? יש דברים שהבנתי וביניהם, שסכסוכים מסוימים נפתרים רק באלימות ושלא מספיק להיות מנומסים ומכבדים בכדי לפנות את מקומכם להיררכיה. נפלת לעולם אכזרי מאוד, גבריאל, לעולם אמיתי, רחוק מכל השקר בו חיית ולצערי אתה כבר לא יכול לצאת מזה."

אולם נראה כי המלאך שנפל לא הושלך. "אל תגרום לי להתחרט שבאתי... ויתרתי על הכל בשביל-"

"בשביל מה?" השטן שאל, בביטול.

"בשבילך, כי אני אוהב אותך." שוב, נראה כי המילים הללו מכות את האדון האפל במעמקי הווייתו. הוא נעצר לפתע. אפילו אם הוא סירב להפגין את רגשותיו, חלפו בליבו שלל רגשות תוך פחות משנייה.

"אני חושש שאין בי יותר אהבה." החושך איכלס את ליבו. עם זאת, נראה שגבריאל לא התייאש. הוא צעד לעברו, בקו ישר, מביט בשום דבר מלבדו.

"כאן, זה לא פשע לאהוב אותך. בגללי נפלת לכאן," גבריאל צעד שוב קדימה, נוגע בלחיו. השטן כבר לא העז לזוז, הוא אפילו עצר את נשימתו ואם הייתה לו שליטה על זה, הוא היה מפסיק את פעימות לבו התזזיתיות. "אם אתה לא יכול לאהוב אותי יותר, אז תן לי לעשות זאת עבור שנינו."

השטן לא אמר דבר, אך הוא הינהן בתנועה כמעט בלתי מורגשת. הוא לא יכול היה לאהוב יותר, זה היה נכון. הוא הקריב את האהבה לשנאה. עם זאת, זה לא הפריע לו לחוות שמחה שלא ניתנת להערכה כשגבריאל אמר שהוא יכול לאהוב אותו למרות זאת, למרות שהוא לעולם לא יוכל להחזיר את רגשותיו אליו כפי שהוא רצה לעשות.

"אני יכול לנסות," הוא בסופו של דבר אמר אחרי שתיקה.

"אז תעשה את זה," לחש לו המלאך.

"למה לקח לך כל כך הרבה זמן, מלאך שלי?" שאל בקושי.

"מאה שנים זה כלום. הייתי צריך את זה. סוף סוף הבנתי שהאהבה שלי אליך גרמה לאובדן שלך, אבל לא המשכתי לאהוב אותך כי הרגשתי אשמה. פשוט אהבתי אותך. התחלתי לדאוג כי בהדרגה, תפסת את כל השטח בראשי, וגרמת לי לשכוח את אלוהים, אבל הבנתי, האהבה שלי אליך הייתה גדולה מכפי שהיתה לי לאלוהים. בגלל זה הצטרפתי אליך. אני אוהב אותך."

"תזהר, אני אתרגל לזה," הזהיר השטן.

גבריאל חייך והתקרב אליו, גופם התחכך זה בזה, גבריאל הטה אפוא את החושך שבשטן כשהוא מטה את ראשו של אהובו ומנשק אותו בעדינות ככל שיכול. השרף לשעבר מצא את המצב מוזר, להתנשק עם מעדן כזה, אך עם זאת לא לחוש דבר? התחושה היחידה שחש הייתה של לשונו של גבריאל מחליקה כנגדו, אבל אם זה המחיר שיש לשלם כדי להיות מסוגל להשאיר את הצעיר לצידו לנצח ולאפשר לו לאהוב אותו, אז הוא ישלם את זה אלף פעמים נוספות. שום דבר לא היה דומה לזוהר האוהב בעיניו הכחולות של המלאך שלו. כן, בדרכו שלו, הוא אהב את גבריאל.

•••

במקום השני: fuckingmarshmello עם הסיפור (יותר נכון, השיר): אביגיל :

זו שכה אהבתי, הילדה עם הצמות.
עם הפה הורדרד, העיניים החומות.

אהבתי אותה מכל, אביגיל שלי,
היא הייתה מתרגזת, ואני? שבר כלי.

מעולם לא אהבתי כמו שאהבתי אותה,
את התחושות והרגשות, בלילה במיטה.

לפני שהכרנו, הייתי כה אבוד,
אך עכשיו איני מבין - איך הצלחנו לחיות לחוד?

בכל פעם שאותה רואה אני מחדש,
מתפרצים לי בבטן פרפרים של ממש.

קצוות פיה שהתעגלו כאשר היא חייכה,
לחייה הסמוקות כשמזעם רתחה.

כשהיינו הולכים למסעדה הייתה טועמת מכל המנות,
ואחר כך מול המראה מתלוננת על יריכיה השמנות.

היא הייתה לי חוף מבטחים, בעולם של אכזבות,
מגעה הרך, שפתייה האהובות.

והלוואי שמעולם לא קרתה תקופת החיל,
לזו שכה אהבתי, אביגיל.

•••

במקום הראשון: shinyshahaf עם הסיפור: להיות עצמי :

פעם לפני שנים רבות ביער מרהיב יופיו בו היו עצים ירוקים רעננים ומאגרי מים תכחולים וצלולים חי לו שועל, השועל היה קטן בגווני ג'ינג'ים וחומים ובעל גמישות נפלאה. הוא חיי ביער במשך שנים רביות והכיר כל פינה בו, מהמערה בה האהב לרבוץ בשביל לישון, עד נקודת השתייה הטובה ביותר, אך לצערו הוא לא יכל להנות מהדברים הטובים והקטנים שחיי היער הציעו לו בגלל הדובים החומים.

הדובים החומים לצערו הרבה של השועל הקטן שלנו היו רבים באותו היער כך שהשליטה שלהם הייתה מורגשת ביותר, הם היו מגודלים, מגושמים וחומים ביותר או במילים אחרות כל מה שחברנו הקטן לא היה כך שהתחביב הראשי שלהם היה לצחוק על השועל – על צבעו הג'ינג'י, על גודלו שניתן לרמוס עם כפה אחת על ההליכה הקלילה והמתנצלת שלו ובעיקר על דרכו לחיות בעולם.

השועל הקטן שסבל זמן רב מההשפלות אללו החליט יום אחד שנמאס לו ואם ייאלץ לסבול עוד הקנטה אחת מצידם הוא ישתגע לכן החליט לנסות ולהדמות להם ככל הניתן. הוא התחיל במראו החיצוני הניתן לשינוי - פרוותו.

לאחר יום גשום ביותר שיצר שלוליות רבות שנהיו נחלתן של מספר צפרדעים הוא ניגש אל אחת פנויה ומבודדת. הוא הביט בהשתקפותו תוך שהוא מבטיח לעצמו מראה יותר טוב. תוך רגע הוא מצא עצמו מתגלגל בתוך אותה שלולית ומכסה עצמו היטב בבוץ. כאשר הרגיש שהוא מכוסה כפי שצריך הוא יצא מתוכה מרוצה אך בין רגע הוא הבין את החיסרון – הפרווה שלו התקשתה, גירדה, וגרמה לו להרגיש החיה המלוכלכת ביותר ביער. אבל צבעו נהיה זהה לשלל הדובים בדיוק כפי שרצה כל חייו.

לאחר מכן החליט לעבוד על שינוי תנועותיו. לאחר שבמשך יום שלם למד כל תנועה בדרך הליכתם של הדובים הוא החל לחקות אותה – הוא דאג שתנועותיו הקלילות יהפכו למגושמות ככל הניתן על אף שלא הצליח להרעיש על האדמה כמותם. ההליכה הייתה לא נוחה ומגוחכת לטעמו אך ידע שהיא צד נוסף להשגת מטרתו על כן התעלם מגעגועיו להליכה הגמישה ולפרוותו הנקייה שלא הגבילה את תזוזתו.

לבסוף לאחר שאזר מספיק אומץ הוא החליט כי הגיע הזמן להיפטר מהפרווה על זנבו הארוך והנפוח שהסגירה את המראה האמיתי שלו בכל פעם מחדש. הוא אסף פירות יער הנמצאים באזור של טורפי היער והיו האהובים ביותר ואיתם שילם למספר ציפורים לתלוש את הפרווה ממנו עם מקורן. זה כאב מאוד והוא שנא כל רגע.

לאורך כל הדרך הוא הבטיח לעצמו שהשינויים אללו שווים את הסבל כי הרי בסופו של דבר הכל עתיד להשתנות, אך לצערו המציאות הייתה רחוקה מהדמיון במרחק שנות אור. במשך תקופה ארוכה הוא חיי לצד הדובים, חיקה את סדר היום שלהם, הקפיד על מראה חום ועל הליכה מגושמת אך הם סירבו לקבל אותו, למעשה הוא אף סבל יותר.

הוא חש תסכול ולא הבין מדוע הם מסרבים לקבל אותו גם הוא הוא היה מוכן להשתנות עבורם.

יום אחד לדאבונו של השועל הקטן שלנו החל לרדת גשם בעל טיפות גדולות וכבדות, הוא ניסה להגיע למכסה שלו אשר היה רחוק ממקום הימצאו -הרי הדובים החומים לא חיים באזור בו הוא חיי- הוא הלך באותו אופן מגושם כשל הדובים אשר הגבילה את תנועותיו ותר בעיניו אחר מכסה חילופי טוב לא פחות. הוא חש את ליבו הולם בפחד מהמחשבה שהגשם עשוי להוריד ממנו את הצבע החום עליו הקפיד ויחשוף את הג'ינג'יות השנואה שתבדיל אותו מכולם.

ואכן עד שהמבול נגמר הגרוע מכל קרה – פרוותו שבה לצבעה המקורי. הוא מיהר בצעדים קלילים יותר אל עבר מקור המים הקרוב על מנת לבחון את הנזק וכאשר גילה שהוא שוב נראה כעצמו הוא נשכב לצידו ומירר בבכי.

לאחר זמן ממושך בו דמעות מלוחות ירדו במורד פרוות פניו הוא חש שחיה אחרת מכסה אותו בצילה, בחשש רב שמדובר על הדובים ששבו להקניט אותו הוא הרים את מבטו בשביל לפגוש בצבע שחור במקום החום לו ציפה.

מולו עמד פנתר גדול שחור כשמיי לילה נטולים כוכבים ובעל עיניים בהירות ונוצצות שהביטו בו בפליאה.

"למה אתה בוכה?" שאל הפנתר. "אתה פצוע?"

השועל השיב לו מבט מבולבל, הוא מעולם לא נתקל במשך כל שנות חייו בפנתרים ביער שלו והאמין שהם מיתוס אותו הדובים השחורים המציאו על מנת להפחיד את חיות היער, הם תמיד נהגו לספר על ציפורניו ושיניו החדשות והמסוכנות.

"ב-בקשה אל תאכל אותי." היה הדבר הראשוון אותו הקטן פלט בבכי.

"לאכול אות-" החל לשאול. "למה שאני אוכל אותך?" הוא נשכב בזהירות לצד השועל שלפתע הרגיש מעט יותר בטוח. "תספר לי ידידי, מה קרה?"
דמעות שבו לעיניי השועל למשמע המילה ידידיי שמעולם לא הופנתה כלפיו. "ה-הדובים לא אוהבים אותי." הסביר. "אני יותר מידי שונה מהם " הוסיף.

"למה שתרצה להיות דומה לדובים?" שאל הפנתר תוך זלזול במעמד הדובים שגרמה ללסת הג'ינג'ית של השועל לצנוח מטה.

"ל-למה לא?" שאל בחזרה. "אני רוצה שהם יחבבו אותי, אף פעם לא רצית להרגיש אהוב או מקובל בידיי הסביבה?"

"לא." הפנתר ענה באופן ישיר למדיי. "דברים כאלה לא קרובים לעניין אותי, אם מישהו יחבב אותי הוא יחבב את מי שאני באמת, הוא יעריך אותי בגלל יכולות הטיפוס שלי ולא בגלל שאני מרעיש עם כל צעד שלי." ענה וזלזל בדובים בפעם השנייה בשיחתם.

"אתה מיוחד." השועל השיב בעדינות. "אני מצטער ששפטתי אותך לפי מה שהם אמרו."

"זה בסדר, לא אכפת לי מהם, אבל השאלה אם אתה תהיה בסדר."

השועל הנהן וביקש מהפנתר להישאר לצידו וכך מצאו את עצמם יושבים ומדברים על שאת השמיים כיסו כוכבים.

מאותו היום השועל נצמד לפנתר שנתן לו תחושה טובה בפרוותו, הוא לא ציפה או רצה שהוא ישתנה כלל והכיר לו חיות רבות ושונות מהדובים בדיוק כמותם.

הוא הודה בליבו על היום בו פגש את הפתר לראשונה, ומעולם לא טרח להביט לאחור אף לא לרגע אחד.

•••

ברכות לזוכים, וכל הכבוד לשאר המשתתפים!

האתגר הבא יפורסם מחר, ועד אז, לילה טוב ושבוע מקסים :)