איך עבר עליכם סוף השבוע?

בלי הקדמות מיותרות, אלו הזוכים של האתגר השבועי:

•••

הזוכה במקום השלישי: claynami עם הסיפור: ארס פאנפיק":

והוא חזר לארץ ההיא, הארץ שמעבר לים.
זאת הייתה אמורה להיות הקלה בשבילו, אבל זאת לא הייתה.
לא הייתה הקלה לדעת שהוא יראה אותה שוב.
יראה איך היא לא באמת שם.
היא צדקה, במובן מסוים, כשהיא אמרה שיש לו את הנצח לחכות לה. אבל זה היה ארוך מדי.
שנה, אחרי שנה, אחרי שנה.
ולדעת שהיא עדיין נמצאת שם, תחת השפעת הכישוף שלה. עדיין נראית כאילו היא מוכנה לקרב אגרופים, כשהיא בעצם מחזיקה את החוטים.
לפעמים הוא יכל לדעת מה היא הייתה אומרת לו- "בחייך. זה כמו שינה. אני אפילו לא מרגישה שזה קורה."
והוא ידע גם מה הוא היה עונה. "אבל אני מרגיש."
והוא ידע שזה נשמע כמו בדיחה גרועה, או כמו סיפור על אהבה נכזבת. וזה באמת היה, מבחינה מסויימת. הוא הרגיש שהוא הכיר אותה במשך כל חייה, מה שגם כן, מבחינה מסויימת, היה נכון. עם חלק מהנשמה של מישהו בתוכך, איך אפשר לא לאהוב אותו?
זה מה שהוא המשיך לשאול את עצמו שוב ושוב, לנסות להבין. הוא לא הבין איך... איך הוא יכל לעשות לה את זה. איך החייזר ההוא יכל לקבל את האנרגיה שלה, ועדיין לזרוק אותה ככה מקצה המגדל.
אם כי הוא יכל לענות על השאלה בעצמו. אחרי הכל, הוא בעצמו קיבל את האנרגיה שלו, ועדיין הסתכל בעיניים הירוקות ההן ללא חרטה ברגעים שהן כבו.
אבל הוא לא הבין- הוא לא היה מסוגל להבין איך החייזר ההוא יכל לעשות את זה, לגרום לזיקוק להקפיא את עצמו. לנסות לכבות את האור היפה הזה לנצח.
הוא חייך לעצמו חיוך עצוב. זה יכל להיות סיפור אהבה יפה, אם הם היו מאוהבים.
מה שאף אחד לא הבין, היה שהם לא היו.
הוא יכל לראות את זה, בהבעות של כולם. כולם חשבו שזה טרגי- שזה כואב לו לראות את הנערה שהוא אהב נהרגת. הם לא הבינו כמה זה כואב לראות חברה, לראות אור יפה אחד מתוך להקה של אורות צורבים, כבה פתאום.
הם לא הבינו כמה כואב זה לשמוע את המילים "אני יודע שאהבת אותה" שוב ושוב ושוב, ולדעת שהם לא יבינו מה היא הייתה בשבילו, מה היא הייתה.
והוא ראה אותה.
עדיין קפואה בכישוף, עדיין אוחזת בחוטים.
הדם עדיין לא זולג.
עדיין מחכה, הריאה עדיין מנוקבת, הלב עדיין לא פועם.
והוא ידע שהיא תצטרך לשבור את הלחש עשרות פעמים לפני שיצילו אותה.
הוא ידע גם שהיא הייתה שונאת את המשפט הזה.
והוא ידע, באופן אירוני, למה הוא מחכה.
מחכה לרגע שהיא תחייך אליו והלב שלה יפעם ולא יאט.
מחכה לרגע שהוא יוכל להפסיק לפחד שהלחש יישבר והיא לא תספיק לתקן אותו.
מחכה לרגע שהוא יוכל לומר לה שאין דבר בעולם שהוא רוצה יותר מאשר אותה, ושמישהו יבין למה הוא מתכוון.
מחכה שהוא ידע שהיה יתרון אמיתי בלהשיג את הנצח.
והוא חיבק אותה, כמו אז, והניח את ידו על שלה. העור היה קר, אבל היה אפשר להרגיש את החמימות שמתחתיו. כמו אש מתחת לקשקשי דרקון, היא הייתה אומרת.
זה היה תיאור מוצלח. היא הייתה חכמה.
כן, היא הייתה חכמה. אחרת היא לא הייתה ממשיכה לעמוד על הרגליים. אחרת היא הייתה קורסת על האדמה, והדם שלה היה נספג בדשא, והמגדל היה ממשיך לעמוד במקומה. אחרת הנשרים לעולם לא היו מגיעים, אחרת סאם היה עולה בלהבות, אחרת כנראה שהחייזר היה זה שמסתכל לו בעיניים, כשהגרון הלבן הוא זה שמדמם. בלי הטריק של ההתערבות, כנראה שהוא לעולם לא היה לוקח את הפיגיון, או יודע בכלל על קיומו.
הוא לא ידע כמה פעמים היא חידשה את הלחש, בעשרות השנים האחרונות. הוא קיווה שהיו הרבה פעמים, הרבה רגעים שהיא חזרה לנשום.
חזרה לנשום...
הוא הרגיש את עורה הולך ומתחמם, כראוי למישהי שעובדת באש. הוא לא יכל שלא לחייך. "ליה."
היא הנהנה, ושאלה רק, "מישהו מהם שם? מהמרפאים החזקים?"
הוא הסתכל עליה, כמעט בפליאה. "זאת את, נכון?"
היא הנהנה שוב, והפעם יותר בחולשה. "הם שם?"
הוא הניד בראשו. "אני מצטער. הם לא שם."
היא הושיטה את יד שמאל מעבר לכתף ימין, יד ימין מעבר לכתף שמאל, וסגרה אצבעות על החוטים. הוא יכל לשמוע את הדופק שלה משתתק בפתאומיות.
והוא הגיע פתאום להחלטה. יש לו את הנצח, והוא ינצל אותו. הוא יחכה לנצח לליה אליאר.

•••

הזוכה במקום השני: river909 עם הסיפור: "כבר לא מאמינה בקסם":

דני ואני עמדנו ליד עץ, מסתכלים על גן השעשועים. דני הסתכל על הילדים מתגלשים, בונים ארמונות בחול, צוחקים... אני הסתכלתי על הנדנדות, או יותר נכון לומר - על הילדה שישבה על אחת מהן.
סתם ככה היא יכלה להראות כמו כל ילדה אחרת שמשחקת בגן השעשועים, אבל אם הסתכלתם טוב, הייתם שמים לב שהיא לבד.
"דני, אני הולכת שניה לדבר עם אחד הילדים, בסדר? תחכה לי כאן."
דני הינהן, עיניו הכחולות ננעצו בעיניי וגרמו לי לחשוב שאולי הוא יודע. גרשתי את המחשבה הזאת מראשי והלכתי לעבר הנדנדה.

הלכתי לנדנדות ותפסתי בעדינות את הנדנדה השמאלית, מאטה אותה קצת. "רוני?" שאלתי את הילדה הקטנה.
היא הרימה אלי את עיניה בתמיה, "כן, מי את? אמא שלא מרשה לי לדבר עם זרים."
"אני לא זרה, אני אלפית."
"את משקרת, לאלפים אין שיער שחור כמו שלי - יש להם שיער בהיר ונוצץ."
"אני כאן בהסוואה, אסור שהטרולים ידעו שאני פה. באתי להגיד לך דבר חשוב."
"אני לא מאמינה לך שאת אלפית."
"איך אני יכולה לגרום לך להאמין לי?"
"אממ... תגידי לי על איזה מספר אני חושבת?"
"36, נכון?"
רוני פערה את עיניה בתדהמה, אבל לפני שהיא הספיקה לענות, התחלתי לדבר במהירות. אין לי הרבה זמן להיות כאן.
"רוני, גם לגיבורים מותר לכעוס, בסדר? ויש אנשים רעים בעולם, לא רק טרולים. אל תסמכי על אף אחד שיעזור לך עם הבעיות שלך, רק את יכולה לעזור לעצמך."
עצרתי לרגע, ובעודי מסתכלת על העיניים הפעורות והעצובות של הילדה הקטנה הרגשתי שאני מתחילה להתחרט. זה באמת מה שאני רוצה? לא תיהיה לי הזדמנות נוספת לדבר איתה. אלה הכלים שאני באמת רוצה לתת לילדה הטהורה הזאת?
נשמתי עמוק, "אני גם רוצה שתזכרי שיש חברות ואהבה בעולם, וכל עוד את מאמינה בהם - את יכולה להתגבר ולעשות הכל. את חזקה יותר ממה שאת חושבת."
פניתי ללכת, אבל רוני עצרה את הנדנדה ותפסה את היד שלי, "איך קוראים לך? למה אמרת לי את כל זה?"
סובבתי אליה את ראשי וחייכתי חיוך עם קורטוב של עצב, "העולם אף פעם לא ממשיך באותה דרך, יום אחד האלפים יעלמו וישארו רק בני אדם וטרולים, אני רוצה שתיהי מוכנה לקראת זה."
"לקראת מה? מה יקרה לאלפים?"
השפלתי את מבטי, "אני מצטערת" אמרתי והתרחקתי מישם.

דני חיכה לי ליד העץ, "זאת היית את, נכון?" שאל והחווה בראשו לעבר עצמי בת השש.
"כבר לא." מילמלתי בעודי מתרחקת משם ללא כוונה לחזור

•••

הזוכה במקום הראשון: shinyshahaf עם הסיפור: "תגידי לי רק":

זו את, נכון?

את יודעת? גדלתי במשפחה נורמאלית ככל האפשר אבל תמיד הרגשתי שמקומי לא איתם.
תמיד הייתי ילדה טובה – לא רבתי עם המורים, לא נכנסתי לרכילויות לא הלכתי מכות. שנאתי מכות עוד מאז...

הייתי מאוד קטנה אז אבל אני זוכרת, אני זוכרת כל כך טוב כל מה שהיה בחדר המעופש ההוא, אני זוכרת את הצרחות, אני זוכרת את צלילי ההטחות על הקיר על הרצפה על הגוף, את ריח הדם.
המראות חוזרים אלי כל לילה בסיוטים למרות שהייתי בת שלוש בלבד.

אז תגידי לי רק, זו את, נכון?

כל חיי הסתכלתי על אחיותיי, לעזאזל לא יכולתי להיות יותר שונה מהן בכל מובן המילה.

להן לא היו זיכרונות מחיים שתמיד אמרו להן שהמציאו עם דמיונן המפותח לכן לא הייתה להן שום בעיה לייצר קשרים, לחייך לאנשים ולהיפתח. בעוד שאני נרתעתי כמעט מכל אינטראקציה חברתית קיימת ובעיקר עם גברים, לעזאזל פחדתי ואני עדיין מפחדת מהם.

אחיותיי תמיד מאז ועד היום היו מטופחות, השיער הבלונדיני שלהן תמיד חלק ללא אף מאמץ, הפנים שלהן באופן כמעט תמידי מקושט בחיוכים רחבים חושפי שיניים מושלמות, ועיניהן הכחולות דומות לשמיים הצלולים. אך השיער שלי למרות כל המאמצים שלהן להחליק את תלתליי השחורים תמיד שב לצורתו העגלגלה והקופצנית ועיניי דמו יותר לשלוליות הבוץ שהיו מופיעות עם בוא החורף.

תמיד ידעתי שאני לא אחת מהן למרות שהוריי טענו אחרת.

אבל עכשיו אני יותר ויותר בטוחה שזו את, נכון?

את יודעת? בגיל שלוש עשרה שלחו אותי לפסיכולוגית הראשונה שלי, לקח להם זמן להבין שהפסיכולוג שהיה לי במשך שנתיים רק גרם לי לבכות למרות שלא היה עוול בכפו.

הפסיכולוגית שלי הייתה משהו מיוחד, האהבה הראשונה שלי אני אפילו אעז לומר, כשהיא דיברה אני הבנתי למה מתכוונים כל שירי האהבה אבל המזל הרע שחוויתי בחיי המשיך, היא הייתה גדולה ממני במספר שנים, אני הייתי קטינה ולהיות איתי היה בניגוד לחוק, כך לפחות היא אמרה לי לאחר שנישקתי אותה שנתיים לאחר הפגישה הראשונה שלנו.

ממש נשבר לי הלב באותו היום.

זה היה היום בו התחלתי לתהות לעצמי אם את קיימת מחוץ לחלומות שלי, אם את אמיתית, אם יש הסבר רציונאלי לכל מה שאני מרגישה בחיי. וככל שאת מסתכלת עליך יותר ויותר עכשיו יש לי תחושה שכן, שזאת את, נכון?

אחרי הפגישה ההיא עם הפסיכולוגית עליתי על האוטובוס הראשון הביתה ורצתי ישירות לידיים של אמא שלי שהייתה העתק מושלם של אחיות שלי בהפרש של כמה שנים. כמו תמיד היא חיבקה אותי, ליטפה את ראשי ואמרה לי מילים מנחמות.

ידעתי מה אני רוצה לשאול, אבל גם פחדתי. פחדתי לפגוע בה, להעציב אותה לפקפק בה.

אמא שלי אישה מדהימה, את יודעת.

היא מהאנשים האלו שמתנדבים בכל מקום אפשרי רק כדי להפיק בו שמחה, היא מתנדבת בבתי חולים, בתי יתומים, גני ילדים.

כשהייתי קטנה היא תמיד הייתה ליד המיטה שלי בלילות עד שנרדמתי בחזרה אחרי הסיוטים, היא הייתה יושבת שם על הרצפה ומלטפת את תלתליי הסבוכים ולוחשת לי שהכל יהיה בסדר ושהיא מגנה עלי.

אבל באותו היום הייתי צריכה לאזור אומץ ולשאול אותה את השאלה המכריעה: "את אמא שלי?"
את הרגע שהיה לאחר מכן אני כנראה לא אוכל לשכוח מעולם, את השתיקה שהשתררה בין שתינו, את העיניים הלחות שלה שענו לי את התשובה לפני שהיא פתחה את פיה, את השבילים הרטובים שהחליקו מעיניי.

לא, היא לא הייתה צריכה לענות לי, כבר ידעתי.

אבל גם כאשר היא לבסוף פתחה את פיה ונתנה לי את התשובה ששינתה את חיי: "לא". זה הרגיש כמו אגרוף קטלני ישירות לקרביים שלי שהכל להתהפך.

רציתי להקיא אך במקום זה מצאתי את עצמי בורחת ישירות חזרה לקליניקה שלה, פרצתי את הדלת, לא היה לי אכפת שהיא ישבה שם עם מטופל כי היא הייתה היחידה שרציתי באמת לראות, היחידה שיכלה לנחם אותי.

מבט אחד שהחלפנו כנראה הספיק עבורה בשביל להבין את המצוקה הנפשית שלי, היא ביקשה ממני לחכות בחוץ וביקשה לבטל את שאר הפגישות שלה לאותו היום.

כך מצאתי את עצמי בין זרועותיה מספר שעות עד שהסכמתי לספר לה את האמת.

במשך מספר שנים עברתי טלטלות ושינויים בחיי, את יודעת?

היחסים ביני לבין אמא המאמצת שלי הצליחו לשוב כמעט לחלוטין לקדמותם על אף הקושי, אחרי הכל היא הייתה האחת שגידלה אותי.

והפסיכולוגית שלי לשעבר הייתה האחת שעזרה לי בחיפושים, היא חשבה שאולי אם אני אמצא אותה, את האמא הביולוגית שלי, הכל יסתדר – אני ארגיש שלמה עם עצמי, הסיוטים יחלפו מעט ולראשונה לאחר עשרים ואחת שנות חיי אוכל לשוב לחיי הרגילים.

למעשה הסיוטים החלו להפסיק לאחר הפעם הראשונה בה העברתי את הלילה בביתה ביום הולדתי לפני מספר חודשים, היא התנגדה לזה עד אותו הרגע אך כשזה סוף סוף קרה שתינו הרגשנו שלמות עם כך.

ואז לפני שבוע הפסיכולוגית שלי לשעבר והמאהבת שלי בהווה הודיעה לי שהיא כנראה מצאה אותה, את אמא שלי, את האישה שבחלומות שלי צורחת צרחות מקפיאות דם, האישה שבוכה ומתחננת לחיי בפני הגבר שהטיח בה את אגרופיו שוב ושוב עד שהיא העזה לקחת סכין גדולה מהמטבח ולהפטר ממנו אחת ולתמיד.

האישה שלפני שנעלמו עקבותיה לחלוטין דאגה לשלוח אותי לבית הטוב ביותר שהיא יכלה, לידיים של אמא אוהבת שתוכל לתת לי כל מה שהיא לא יכלה.

אז רק תעני לי בבקשה.

זו את, נכון?

את אמא שלי?

•••

אלו הקטעים הזוכים, ברכות לכל מי שזכה!

כרגיל, מחר יתפרסם האתגר השבועי. את הקטעים שלו תצטרכו לשלוח לי עד יום רביעי בשעה אחת בצהריים.

עד אז, שיהיה לכם המשך ערב מקסים ולילה טוב :)