ריכזתי לכאן את כל הקטעים שנשלחו לי, וכעת הם מוצגים במלואם!

שימו לב, כל מי שמשתתף חייב להצביע לשלושה סיפורים ב-ד-י-ו-ק (כדי לעשות את זה, פשוט כתבו בתגובות האין ליין שאתם מצביעים לסיפור הזה).

לכותבים אסור להצביע לסיפורים שלהם (ואני יודעת מי אלה, הצבעה לסיפור של עצמכם תביא לפסילת הקטע מהתחרות, גם אם הוא קיבל את הניקוד הגבוה ביותר).

גם מי שלא משתתף מוזמן להצביע, אבל יצטרך לעשות זאת לשלושה סיפורים בדיוק. אני אשמח שכמה שיותר אנשים יצביעו :)

במוצ"ש אני אפרסם את הקטעים הזוכים ואת המשתמשים שכתבו אותם. אם משתמש כלשהו לא רוצה להיחשף, הוא יצטרך להודיע לי על כך.

כדי לעזור לכם בהצבעה, הוספתי למעלה את התמונה עליה המשתתפים היו צריכים לכתוב :)

וואטפד עושה לי קצת בעיות, אז אם יש בעיות עם הקטעים, אני אשמח שתכתבו לי.

ועכשיו, לקטעים (בכל פעם שיש שלוש נקודות - ••• - מתחיל קטע אחר):

•••

אתה הומו? -

אני בן אחד בין קבוצה של בנות.
ככה זה מתמיד.
אני לא שונא בנים, אני פשוט לא מחבב את הבנים בסביבה שלי.
תמיד הסתובבתי עם אותן בנות, תמיד הציקו לי אותם בנים.
"אתה הומו?"
שמעתי את המשפט הזה כל יום בזמן בית הספר. כל ילד שני ירק אותו לכיווני וברח, לא רוצה להידבק במחלה.
לא תמיד זה היה ככה.
פעם, כשעוד היינו כולנו קטנים, לאף אחד לא היה אכפת.
מההתחלה העדפתי לשחק בבובות, ולא במכוניות וברובים מזויפים.
כשהזמן  עבר זה התחלף, כל הבנים שיחקו כדורגל, ואני רקדתי.
אבל אז, כשהעולם התחיל להשפיע עלינו, זה השתנה.
נהיה להם אכפת.
פתאום, לרקוד עשה אותי נשי. פתאום מי ששיחק בבובות אוהב ורוד, ואוהב בנים.
מאז, בכל יום אני מתגעגע לזמן הישן הזה, לתקופה בה הילדים עוד לא הבינו ולקחו דוגמא מהסובבים אותם. הילדים היו הם עצמם, ולא גרסה קטנה של ההורים שלהם.
הייתי צריך לדעת שזה לא ימשיך לתמיד. הייתי צריך לדעת שהסביבה תמצא דרך להשפיע על הלב שלהם.
לילדים כבר אין דעה משלהם, הם מייצגים את העולם האכזר הזה שאנחנו נמצאים בו.
והם אכזריים בדיוק כמוהו.
התחלתי להתרגל להרגשה של המכות שגופי ספג, של הדמעות שהכילה הכרית שלי בכל לילה עצוב.
התרגלתי לתחושה של הקללות, התרגלתי להעמדת הפנים, התרגלתי לשקר, להראות לכולם שכל המילים חולפות ולא פוגעות בי.
רק ההורים שלי שמו לב שמשהו השתנה, שלא הייתי אותו ילד חייכני כמו פעם.
אבל מה כבר יכלו לעשות? הילדים לא יכלו פשוט להיעלם.
לא משנה כמה בתי ספר עזבתי, המצב רדף אותי.
הייתי שונה, ולכן התייחסו אליי שונה.
הייתי בטוח שיש ילדים כמוני. ידעתי שרובם מתחבאים, מפחדים מילדים כמו הילדים ששברו אותי.
אף אחד לא הגיע למסיבות יום ההולדת שלי. אני זוכר כל אחת מהן, מוקף במשפחה ושולחן גדול וריק.
יום שני אחד, אחרי סוף שבוע ארוך בו בכיתי על העוגה שנשארה שלמה במקרר, ועל הילדים שלא באו לחגוג את השנה בה גדלתי, המורה החליטה לשחק משחק עם כל הכיתה.
במשחק היא הוציאה ניירות עליהן כתובים שמות של ילדים, כל ילד שאת שמו שלפה, בחר ילד אחד מהכיתה ושאל אותו כל שאלה שעלתה על דעתו.
זה היה בשעת חינוך, אז כולם היו חייבים להשתתף, וגם אני.
התפללתי שלא יפנו אליי. התכווצתי ודמיינתי שאני בלתי נראה, שאף אחד לא מודע לקיומי.
זה לא עזר. ילד אחד הסתכל עליי בתורו.
הפנים שלו נראו כמסתירות סוד. יכולתי להישבע שעיניו זהרו באור מרושע מסוים, מהסוג שרואים רק בסרטים.
הוא פנה אליי, בקול מתקתק וסמיך, ושאל: "אתה הומו?"
כל הכיתה צחקה. המורה ניסתה להשקיט אותם, אך הם היו יותר מידי.
אני ישבתי שם, שפתיי חתומות ועיניי דומעות.
כשהגיע הצלצול הלכתי מיד לקבוצת החברות שלי, כועס ופגוע.
"למה לא הגעתן ליום ההולדת שלי?"
הן שתקו.
באותו יום הבנתי שילדים תמיד יישארו ילדים, תמימים ונאיביים.
מאז, בכל יום חזרתי מבית הספר חסר תחושה.
אני לא הומו. אין לי שום בעיה עם שלל הנטיות המיניות, אבל מעולם לא נמשכתי לבנים.
אימא שלי שאלה אותי יום אחד אם אני מרגיש כמו בת, אם אני רוצה להיות אחת.
אני לא מאשים אותה, גם אליה העולם הגיע.
לפעמים אני מרגיש שני היחיד אליו לא הגיע העולם, שאני היחיד שמיוחד.
תמיד הייתי בן אחד בין בנות, אחרי בית ספר, אף פעם לא הרגשתי שייך.

•••

אוויר -

אני עומדת מול המראה שבחדרי הקטן, מולי השתקפות שקצת קשה לי לזהות. זו הפעם הראשונה שאני הולכת למשחק השנה. אני לבושה בחצאית בצבע כחול, וחולצה באותו הצבע גם כן, ונעלי ספורט. אני מתרגשת ולחוצה בו זמנית כשאמא קוראת לי לרדת למטה. כשאני יורדת למטה אני לא שוכחת לקחת את הפונפונים יחד איתי. הכול קורה כל כך מהר שאני בקושי מצליחה לעכל משהו. אנחנו מגיעות לחצר בית הספר שבו מתקיים המשחק. אמא מחנה ומסתכלת עליי, ואני מחייכת אליה בשקט. "בהצלחה," אמא אומרת שנייה לפני שאני סוגרת את הדלת. "תודה, אמא." אני מחזירה. אמא שולחת לי נשיקה ומסמנת לי ללכת. אני מצחקקת ורצה לשירותים של בית הספר. רוב הבנות של הקבוצה כאן. חסרות עוד כמה בנות אבל זה בסדר. יש עוד שעה למשחק, חצי שעה עד שהכיסאות יתמלאו, ורבע שעה עד אנחנו, המעדדות נכנסות למגרש. אני יושבת בפינה מחכה שקלואי, המעודדת הראשית, תכנס. קלואי היא סוג של מלכת השכבה. היא בלונדינית עם עיניים כחולות כים וחיוך מושלם. באופן מפתיע היא גם ממש נחמדה. משי שמה לב שאני יושבת לבד כשהיא נכנסת. "את לחוצה." היא קובעת ומתיישבת לידי. משי הכריחה אותי ללכת לקבוצת המעודדות בטענה שאם אני לא אהיה פה, אני סתם יהיה פספוס. אני הסכמתי, רק בתנאי שגם היא מצטרפת. כל מה שאני מצליחה להוציא מפי זה "כן," קטן וחלש בגלל שאני לחוצה בטירוף. משי מנסה לעודד אותי אבל אני לא מצליחה להתרכז בה. אני חושבת רק על הרגע שאני אראה אותו ואעשה פשלה. כשאני מנסה להסדיר נשימה בגלל החרדות שלי קלואי נכנסת. השיער החלק שלה מתוח בקוקו גבוה, היא לבושה כמו כולנו עם חצאית וחולצה בצבע כחול. היא מחזיקה בפונפונים ביד אחת וביד השניה היא מסמנת לשאר הבנות לשבת. כמובן שכולן יושבות ברגע שהיא רק אומרת ומפסיקות לדבר. "סליחה על העיכוב, הייתי צריכה לעשות משהו.." היא פותחת בדבריה ואז היא מתחילה לעבור על השמות של הבנות ועל מה שהן צריכות לעשות. הלחץ בחזה שלי גובר עוד יותר כשמודיעים לנו שרוב הכיסאות מלאים. החמש דקות הבאות עוברות כל כך מהר עד שאני חושבת שאני הוזה. אנחנו כבר על המגרש, מול כל הקהל. הבנות מסדרות מאחור, ובעוד שאני שורה ראשונה. ביקשתי מקלואי כמה פעמים להעביר אותי אך היא לא הסכימה והיא אמרה שיש לי תפקיד כל כך חשוב והיא רוצה שיראו אותי. קבוצה הבנים נכנסת וכמובן שמריאים להם. שהמוזיקה מתחילה, אני מתחילה להרגיש עוד יותר לא טוב. הכול מסחורר לי אבל אני כן מנסה לעשות את התנועות כדי לא לאכזב את קלואי, את שאר הבנות בקבוצה. אני מתבלבלת בתנועות ויש לחשושים בקהל וזה לא מוריד מהלחץ שלי. הנשימות שלי הופכות לכבדות ואני צריכה להחזיק במשהו אבל אין לי איפה. מבלי לשים לב, עיניי נעצמות. אני שומעת רעש נפילה אך אני לא רואה כלום. אני לא מצליחה לפקוח את עיניי. ואז ההגיון מכה בי, זה התקף. אני פוקחת את עיניי בבת אחת ומחפשת אחרי המשאף שלי. כל מה שאני רואה זה מעגל ענקי של ילדים שברגע אני לא מצליחה לזהות. אני מחפשת את המשאף על הדשא עם ידי ואני לא מוצאת אותו. אני זוכרת שהבאתי אותו. "זוזו!" אני שומע קול אחד, קול מוכר. הנשימות שלי מקשות עליי. אני מנסה לבטא את המילה 'משאף', אך אני כושלת. לפתע אני מרגישה יד על פני ואני שומעת את אותו הקול ממקודם. "תסתכלי עליי," אני מנסה להזיז את ראשי קצת אך לא מצליחה. "היי," אותו הקול חוזר, "תסתכלי עליי, דין." אני מצליחה להזיז טיפה את ראשי ואני רואה אותו מולי. אני מנסה לקום אבל הוא מניד בראשו. הוא לבוש בבגדי הפוטבול שלו והוא נראה כל כך יפה. הקסדה שלו לא על ראשו, כנראה היא בצד, אני מניחה. "ה..מאשף," אני מצליחה איכשהו להגיד והוא מבין. "את לא צריכה את זה," הוא אומר ואני עוצמת את עיניי. "היי, היי דין," אני פוקחת את עיניי בבת אחת. "תסתכלי עליי, ותנשמי לאט." אני מנסה להקשיב לו ולנשום לאט יותר. "יופי," הוא אומר. הנשימות שלי מתחילות להיות הרבה פחות כבדות. "לאט..." הוא מוסיף. אחרי כמה שניות אני מצליחה לנשום כרגיל, אך אני טיפה מסוחררת. הוא מרים אותי כאילו הייתי תינוק ואומר משהו לאחד השופטים. אנחנו יוצאים מהמגרש ואני מנחשת שהוא לוקח אותי לאחד השירותים. הוא מוריד אותי ונעלם. אני יושבת על אחד מהספסלים. הראש שלי מתחיל פחות להסתחרר. אני לא יודעת איך או מה או כמה ומה לעאזעל קרה מקודם אבל הוא הציל אותי. "קחי," הוא חוזר פתאום עם בקבוק מים ביד. אני לוקחת ממנו בעדינות כאילו הוא שביר, ולוגמת מהמים. הוא יושב מולי ומסתכל עליי, גורם לי לאי נוחות. "כואב לך משהו?" הוא שואל כשאני מסיימת לשתות. אני מנידה בראשי לשלילה. "תודה, " אני אומרת ומסיטה ממנו מבט. "אין על מה," הוא עונה חזרה. אני רוצה לשאול אותו איך הוא ידע, והאם זה קרה גם לו בעבר אבל אני שותקת. הוא מסתכל עליי כמה שניות בשקט. הוא נראה כאילו הוא רב עם עצמו מה להגיד או מה לעשות, אז אני שואלת בחיוך קטן, "מה?" הוא קם ואני אחריו. אני מועדת טיפה אבל הוא מצליח להחזיק אותי. עיניו הכחולות משולבות עם ירוק בוחנות אותי וגורמות לי לקנא שיש לי עיניים בצבע אחר. "אני.. אני פשוט-" הוא מנסה אך קוטע את עצמו בכך שהוא מרסק את שפתיו על שלי. "תום," אני מלמלת אך הוא לא נותן לי לדבר.

12 שנים אחכ:
אותו מרגש,  אותו המקום. אני מתיישבת באחד הכיסאות ומחכה שהילד שלי יעלה למגרש. למרות שבהתחלה לא רציתי ולא הסכמתי שהוא משחק פוטבול, יש לו את הגנים של אבא שלו. לא לוקח הרבה זמן עד שכולם עולים על המגרש. אני זוכרת את מה שקרה לי כאן, כאילו זה קרה אתמול. את תום, המציל שלי, שעד היום לא מוכן לגלות לי איך כמה ולמה הוא ידע איך להציל אותי, הכרתי עוד הרבה לפני המקרה. היה לי סוג של קראש עליו, יותר משנתיים וחצי. הוא לא ידע על קיומי עד מסיבת הלווין של כיתה י'.תום ואני  היינו אחראים לארגון המסיבה. ומשם התחלנו להתחבר. הוא היה בא אליי כמעט בכל יום והקראש הקטן שהיה לי עליו התגבר והתעצם. באותו היום, תכננתי שאחרי המשחק אני אגיד לו מה אני מרגישה, במקום זאת הוא אמר לי. ומאז הוא ואני בלתי נפרדים. אני לא אשקר ואגיד שהכול הלך חלק, והכול היה חדי קרן ונצנצים בצבע ורוד, אך הוא המתנה הכי גדולה שיכולתי לבקש. כשאני רואה את הבן שלי, טיילר, אני מנופנפת לו לשלום ושולחת לו מלא נשיקות. אני רוצה לקום אבל הבטן ההריונית שלי מקשה עליי בטירוף. ואת כל מה שקרה כאן, אני חושבת שאני בחיים לא אשכח.

•••

תופסת או שחמט? -

"תפסו אותם! אסור לתת להם לברוח הפעם!" צעקתי בכל כוחי. השוטרים האחרים שהיו איתי הגבירו את מהירות הריצה שלהם בידיוק כמוני, אבל לא הצלחנו לעלות על מהירות הרכיבה של הגלגשות והאופניים עליהם הנערים האלה רכבו.
אחרי מספר דקות של ריצה מאוד מאומצת, אני והשאר התנשמנו בכבדות. הפסקנו לרוץ, וחלק מהשוטרים הניחו את הידיים שלהם על ברכיהם בניסיון לייצב את הנשימה שלהם.

"ג'יימס," אחד השוטרים, ניק, התחיל לדבר. "אולי- אולי נוכל לעזוב אחת ולתמיד את התיק הזה?" הוא התנשם בזמן שדיבר. "אנחנו רודפים אחרי הנערים האלה כל כך הרבה זמן, וזה פשוט לא שווה את זה!"
קימטתי את גבותיי והתקדמתי אליו בצעדים כעוסים. אחזתי בצווארון חולצת המשטרה שלו כשהגעתי אליו, מכריח אותו להסתכל לי בעיניים.
"חבורת הנערים הזו, היא בין הדברים העיקריים שמפרים את השקט והשלווה במקום הזה! אנחנו מערכת הביטחון והסדר כאן! איך אתה יכול לקרוא לעצמך שוטר, אם אתה לא מסוגל להתמודד עם מקרה פשוט כמו זה?" עזבתי את החולצה שלו ודחפתי אותו קצת לאחור.
"בואו נחזור לתחנה, בהזדמנות הבאה שתהיה לנו, נפתיע אותם שוב," אמרה שוטרת בשם לילה. כל השאר הסכימו איתה פה אחד, כולם היו עייפים.

הנערים האלה אותם אנו ניסינו לתפוס, חומקים לי מבין האצבעות כבר כמעט למעלה מארבע שנים. בהתחלה כשהתיק הזה הגיע אלי לראשונה, הייתי בטוח שמדובר במשחק ילדים. אבל הייתי תמים, הייתי ממש תמים, הם הצליחו להערים עלי ועל הצוות שלי בכל-כך הרבה דרכים מחוכמות, שקשה להאמין שהמבוגר ביותר מבניהם הוא בסך הכל בין עשרים ושלוש!
זה התחיל מכך, דאז לפני שש שנים, שהיו מספר תלונות פה ושם על חבורת בני-נוער שעשו רעש בלילות. עם השנים זה עבר לתלונות על גניבה, קיורים (גרפיטי) בלתי חוקיים ושימוש וסחר בסמים.
לפני שלוש שנים בערך, הצלחתי להשיג לראשונה תמונה של כל חבורת הנערים יחד. התמונה צולמה במשחק פוטבול, וזו התמונה הראשונה בה הצלחתי לראות את כל הפרצופים שלהם בצורה ברורה. בעזרת התמונה הזאת, הצלחתי להשיג את רוב המידע הדרוש לי על הילדים האלה. השגתי את שמותיהם, המוסדות בהם למדו, מידע על המשפחות שלהם וגם איך קוראים לנחש המחמד המשותף שלהם.
רוב הילדים האלה הגיעו ממשפחה טובה ועמידה כלכלית, ככה שאי אפשר לתרץ את המעשים שלהם בכך שהייתה להם ילדות נוראית שהובילה לטראומה.
הם בערך באותה שכבת גיל, המבוגר ביותר בן עשרים ושלוש, והצעירה ביותר בת עשרים ואחת. בחישוב מהיר, הם התחילו להפר את השלווה במדינה עוד מאז שהיו בגיל הטיפש-עשרה.

בהתחלה הייתי בטוח, שאוכל למצוא אותם על ידי כך שאבדוק את שירותיי המיקום בטלפונים הניידים שלהם. ורק אחרי תבוסה קשה והשפלה נוראית שעברתי לאחר שהם הערימו עליי והובילו אותי למבוי סתום, התברר לי שאחד מהם הוא פצחן מומחה שלמד את המקצוע מאז שהיה בן חמש.
בסיכום קצר, נוכחתי לדעת שהמשחק אליו נכנסתי הוא קשה משחשבתי.

***

נכנסתי לתחנה המשטרה עם כוס הקפה בידי. השעה עכשיו הייתה יחסית מוקדמת, שש בבוקר, אבל כמו שאומרים: "הפשע אינו נח."
נכנסתי לחדר שלי, ואחרי שלקחתי לגימה ארוכה וצורבת של הקפה החם, התחלתי לעבוד. הפשע במקום הזה לא גבוה. לכן מבחינתי, ברגע בו צצה תלונה, גם אם מדובר במישהו שלא אסף אחרי הצרכים של הכלב שלו, אני אקח את זה ברצינות.
שוב מצאתי את עצמי מתעסק עם חבורת הנערים שמוציאה אותי מדעתי. התרכזתי בתמונה הקבוצתית שלהם שהייתה ממוקמת באמצע לוח העץ הענק שהיה למולי. בתמונה היו נעוצים מספר נעצים, שמהם יצאו חוטים דקים בצבע אדום. כל קצה חוט הוביל למידע שיש לי על כל אחד מהנערים האלה.
"מה הסוד שלכם?" מלמלתי לעצמי בזמן שעיניי התרוצצו מפיסת מידע אחת לאחרת. בכל פעם כשאני מתכנן לתפוס אותם, הם מגלים על כך ובסוף משאירים אותי עם אבק בפה. אבל איך? מה יש להם שאין לי?
הרמתי את עיניי לעבר הדף שהיה מצוייר עליו סימן שאלה מרושל מוקף בעיגול. יש אחת בחבורה הזאת שאין לי עליה פיסת מידע נחוצה. בתמונה הקבוצתית, הפרצוף שלה מוסתר ככה שכל מה שאפשר לראות הוא השיער הבלונדיני שלה. חוץ מהעובדה הזאת, היא כמו לא קיימת. הילדה הזאת ננטשה בלידה שלה, וגדלה עד גיל שמונה עשרה במוסד. אחראי המוסד אמר שהיא הייתה קוראת לעצמה "מוס", מפני שאין לה שם. בכל מקרה... "מוס" הזאת ממש מסתורית, מאז שברחה מהמוסד, הצטרפה לחבורת הילדים האלה. אין לי תמונת פנים שלה, אני לא יודע אם היא עוסקת במשהו ברגע זה, ואין שום תיעוד שלה במקום שהוא לא המוסד שבו גדלה. היא באמת כמו רוח רפאים. יכול להיות שהיא הנשק הסודי שלהם בכל מה שקשור לבריחות?

"לילה!" יצאתי מהמשרד שלי לעבר השוטרת שהייתה מקובעת למסך המחשב שלה. היא ישבה על הכיסא שלה בישיבה ישרה וגב זקוף, המבט שלה היה רציני כרגיל והבגדים שלה היו מסודרים כראוי על גופה. לילה היא השוטרת האחראית על התיק הזה ביחד איתי, והיא לוקחת אותו ברצינות רבה. היא שוטרת יחסית חדשה, קצת יותר משנתיים, לכן היא מראה רצינות וסדר בכל צעד שהיא עושה. מעולם לא ראיתי את הבגדים שלה מרושלים, היא לא מורידה את כובע השוטר שלה אפילו בארוחות הצהריים, מפני שהיא רוצה תמיד להיראות רשמית. כשחושבים על זה, הבנתי מה צבע השיער שלה רק בזכות זה שראיתי את הגבות החומות שלה. אני אוהב את המסירות שלה, זה מה שצריך בשביל להיות שוטר אמיתי.

"כן, המפקד?" היא קמה מהכיסא שלה ועמדה מולי בזקיפות. "היום אנחנו חייבים לתפוס את החבורה הזאת. הצלחתי להבין מה מקום המסתור שלהם, עדי ראייה אישרו שראו את חלק מהילדים בורחים לבית פרטי נטוש בקצה העיר." הילדים האלה לא טיפשים, באופן מפתיע, הם תמיד מופיעים מולנו באמצע רחוב מלא באנשים עם בתים שבנויים בצפיפות זה לצד זה, בלי כבישים, ככה שאנחנו לא יכולים לרדוף אחריהם בניידות.
"הבנתי. שאסדר את שאר הצוות?" היא שאלה וכבר התכוונה ללכת לעשות זאת.

"לא, הפעם לא נזדקק לצוות. תמיד כשאנחנו באים עם הרבה שוטרים, הם עולים עלינו מהר יותר. נלך רק אני ואת, אם נצליח לתפוס רק את אחד מהם, כאילו תפסנו את כולם." סימנתי לה עם ראשי שהיא משוחררת ללכת להתארגן.
"כן, המפקד. אהיה מוכנה עוד חצי שעה."

***

אני ולילה התגנבנו יחד לעבר אותו בית פרטי בקצה העיר. הלכנו בצעדים שקטים וכל כמה שניות בדקנו שאף אחד לא מציץ מהחלונות לעברינו.
בסופו של דבר עמדנו אני והיא ליד דלת הכניסה לבית, כל אחד מאיתנו מכל צד שלה. החלפנו מבט עם העיניים ואז היא הנהנה. בבת אחת היא בעטה בדלת בחוזקה ושלפה את האקדח שלה קדימה. "משטרה! כולם על הרצפה!" היא צעקה ואז נכנסתי אחריה פנימה כשהאקדח שלי שלוף גם.
הידיים שלי נשמטו כעבור שנייה. הבית... היה ריק. לא איבדתי עשתונות, מיד התחלתי לרוץ בכל החדרים ולחפש זכר למשהו. אבל חוץ מכמה כלי מטבח ישנים ופופים, לא מצאתי כלום.
"איך לעזא-" לפני שסיימתי את המשפט, שמעתי קול של מנוע של רכב ואחריו חריקת צמיגים רועשת. הם בורחים!
רצתי החוצה מהבית ביחד עם לילה, רואה את הטנדר השחור שכבר דהר מלפנינו על הכביש. 
אחד מהנערים במטען מאחור צחק והראה לעברינו אצבע שלישית.

"משטרה, אני לוקח את הרכב!" אמרתי לאזרח כלשהו שבידיוק יצא מהרכב שלו. נכנסתי למושב הנהג ולילה לידי, היא נראתה נחושה יותר מאי פעם.
נסעתי אחרי הטנדר בכביש, שהיה בפער מאוד גדול לפנינו. הוא עשה פניות חדות, גרם לתאונה כמעט שלוש פעמים וחריקות הצמיגים שלו צרמו באוזניים של כל מי שהיה באיזור.
הטנדר פנה עוד פנייה חדה, ואחרי תשע שניות פניתי גם. ראיתי את הטנדר מתהפך מספר בפעמים באוויר לפני שהתרסק על האדמה כשהוא הפוך. יכול להיות שהם עשו תאונה...?
עצרתי את הרכב שבו אני ולילה נסענו. שנינו יצאנו בחיפזון מהרכב לבדוק מה קרה שם. כשהתקרבנו, ראינו שהטנדר היה ריק לגמרי, גם המטען שלו וגם המושבים הקדמיים.

בזמן שאני ניסיתי לפענח מה קורה, לילה הצביעה לעבר כניסה של בניין גבוה כלשהו. "מה?" שאלתי מבולבל.
"יש על הגג מנחת מסוקים!" היא צעקה ורצה פנימה. רק אחרי חמש שניות עיבדתי את המידע ורצתי אחריה. הם מתכננים לברוח!
אני ולילה עלינו במעלית לקומה העליונה ביותר. פצחנו בריצה ברגע שהו המעלית נפתחה, אבל זה היה מאוחר מדי, המסוק כבר התחיל לנסוק לשמיים. הפסקתי לרוץ בהרגשה שנכשלתי, נכשלתי בגדול.
לילה עמדה לידי ותקעה בי מבט, דחפה לידי נייר והמשיכה לרוץ.
"לילה, לילה? לילה! מה את עושה?!" צעקתי לה כשרצה לעבר המסוק שכבר היה באוויר. הרוח העזה שנגרמה בגלל המסוק, העיפה את הכובע של לילה ככה שלראשונה יכולתי לראות את צבע השיער שלה. והוא היה... בלונדיני?
המסוק פתאום ירד למטה, לילה הורידה את חולצת השוטר שלה ונשארה בגופייה לבנה וצמודה. היא שלחה את ידה ככל שיכלה כלפי מעלה, ויכולתי לראות יד שנשלחת מהמסוק ותופסת בשלה. אפילו שהיינו יחסית רחוקים, יכולתי לראות את החיוך הקורן שהיה על פניה כשנכנסה למסוק ששוב היה באוויר, ונסק הרחק ממני.
מה שעלה לי לראש מיד אחרי, הייתה אותה תמונה קבוצתית וארורה, בהתמקדות על הילדה הנסתרת מאחור עם השיער הבלונדיני, הילדה שמעולם לא ידעתי מי היא.
"מוס...?" מלמלתי לעצמי בשאלה. למשך כל הזמן הזה... לילה הייתה מוס?
ניסיתי לעכל את המידע החדש, ואז נזכרתי שלפני שרצה, לילה דחפה לידי נייר. פתחתי אותו בסקרנות, וגם במעט חשש.

'ג'יימס הלא יקר כלל,
הילדה המעצבנת עליה לא הפסקת להתלונן באימרה שאין לך מושג מי היא או מה היא, זו אני.
בטח כבר הבנת זאת אם עכשיו אתה קורא את זה.
תן לי לסדר לך את העניינים, העברתי לחברים שלי כל מידע כלשהו אודות עוד תכנית שלך לתפוס אותם. תמיד שמתי את הכובע כדי שלא תשים לב לצבע השיער שלי וגם צבעתי את הגבות שלי בשביל שלא תחשוד. חוץ מזה, השגתי תעודת זהות מזוייפת בשביל השם שלי. איזו חכמה אני, נכון? אתה כזה לוזר שנתת לשוטרת זוטרה להיות חפרפרת אפילו בלי שתרגיש.
לא היה תענוג לעבוד איתך במשך השנתיים האחרונות, לקרוא לך "המפקד" היה הדבר הכי נוראי שקרה לי בחיי. מזל שדרכינו נפרדו ברגע זה.
תמיד חשבת שאתה משחק עם החברים שלי תופסת: מי שרץ מהר יותר, הוא זה שינצח. אבל האמת היא, ג'יימס, ששיחקת איתנו שחמט, תמיד היינו שלושה צעדים לפניך, כי ידענו מול מי אנחנו מתמודדים, הכרנו את הסביבה. ואתה? אתה היית הרגלי שנשלח ראשון קדימה, האחד שלא שורד יותר משלושה מהלכים.
אז בהחלט אני יכולה להגיד לך, בשמי ובשם החברים שלי, שח מט, ג'יימס.'

•••

תמונה של חברים -

גוללתי מטה את הפיד באינסטגרם. סירטון של אוכל, תמונות של אנימה וקומיקסים משעשעים. שפשפתי את עיני בעייפות. האור הבוהק מהטלפון היה האור היחיד בחדרי באותה שעה מאוחרת.
תמונות ועוד תמונה, קומיקס, סרטון ופרסומת. גוללתי מטה עוד ועוד, מחפשת את הדבר שיעניין אותי, שיתן לי חומר למחשבה.
בום. פרצופם המחייך ניבט אל עיני. העיניים שמחות והם בפוזות מוזרות. חמשת חברותיי הטובות הסתכלו עלי במבטים מחייכים, לא יודעות כמה זה כואב.
התבוננתי בתמונה. לידן עוד כמה אנשים, כולם נראים שתויים מעט, וברקע - משחק בייסלבול, אני משערת.
אנחת יאוש יוצאת מפי. לעזאזל. לעזאזל! חשבתי שהן לפחות יטרחו להזמין אותי. קיוויתי... זה לא משנה. הן לא חשובות. הן לא חלק מחיי יותר. עברתי דירה, למרות שזה לא כל-כך רחוק... אבל עברתי גם בית-ספר! אבל איתי הן מתכתבות...
אולי הן פשוט רצו לבלות קצת לבד, זה הגיוני. לרכל קצת עלי ועל בנים. אין לי מה לדאוג. אין שום סיבה. הן חברות שלי עדיין, גם אם לא הוזמנתי לאיזו מסיבה... נכון?
פרצופן המחייך נראה כחסר דאגות. הן נראות כה,,, מאושרות. הן וודאי כבר לא חושבות עלי כלל. זה בסדר, אני כבר לא בחייהן למרות שרק חודש עבר.
השענתי את גבי על הקיר והצמדתי את רגליי לחזי. הן לא באמת הלכו... זו בטח תמונה ישנה... הן לא ישכחו ממך כל-כך במהרה. הן... הן לא?
עיניי התמלאו דמעות והתקווצתי בכאב. לא אכפת להן כלל, אוכל למות והן ימשיכו להנות בחלל, או פה. זה לא משנה! רק תפסיקי לחשוב על מה שיכל להיות! זה לא משנה! מטומטמת!
הדמעות התחילו ליפול במורד לחיי. נשמתי באיטיות, לא יכולתי להמשיך... דיי! תפסיקי לחשוב עליהן! היה ברור שעדיף להם בלעדייך, וגם לך עדיף בלעדיהן! תפסיקי להיות צומי מעצבנת, פשוט תפסיקי כבר! תחייכי, רק תשתקי, לא קרה שום דבר! תהיי יפה ותחייכי. תהיי יפה ותשתקי. את לא שווה כלום, איתן או בלעדיהן. את לא שווה כלום, בעבר או בהווה. אז תשתקי, את תחייכי, אז תעשי כמו שאומרים לך. את רק נערה קטנה, חסרת נשמה, תהיי מה שאומרים לך.
הכאב גובר עלי והקולות משתלטים. מה זה משנה כבר, אם להמשיך... או להפסיק?

•••

מה כבר יכול לקרות? -

מה כבר יכול לקרות?

טוב, גם אני שאלתי את זה אבל... אבל את המשחק פוטבול הזה אני לא אשכח לעולם.

רואים אותי שם מאושרת בין החברים שלי? הזאת עם הצמה והכובע צמר בצבע חרדל, חצי שעה לאחר מכן היא לא חייכה יותר.

לא כשהחבר שלה נרצח.

כולנו היינו מאושרים כשניצחנו, כל החבורה שלנו חיבקה את גריי, הקפטן של הקבוצה.

הוא שיחק, וניצח.

הצטלמנו אבל גריי לא נכנס לתמונה, הוא לא אהב להצטלם.

הוא היה הצלם.

אבל חצי שעה לאחר מכן הוא לא היה יכול לצלם עוד תמונות.

כי הוא נרצח.

ואז הם הלכו מכות.

הוא והקפטן השני.

זה שהפסיד.

אבל אז הוא לא ניצח.

הוא שכב על הדשא מדמם מאפו.

אבל לא רק משם הוא דימם.

כל גופו דימם.

והדם לא הפסיק לנזול מגופו השרירי.

כי הוא הכה בו שוב ושוב.

הקפטן השני.

שוב ושוב ושוב.

ושוב.

עד שגריי לא יכל להכות בחזרה.

וזה רק כי הוא ניצח אותו.

את הקפטן השני.

במשחק פוטבול עלוב.

שבדיעבד גריי היה מוכן להפסיד לו.

בתמורה לחייו.

אבל האופציה הזאת לא ניתנה לו.

כי אלו החיים.

הוא הכה אותו עד שלא נשאר בו טיפת חיים.

הוא רצח אותו.

כי הוא הפסיד לו.

כי הוא היה פחות טוב ממנו.

אז הוא הכה בו.

כי התסכול אכל בו.

הקנאה.

אימא שלי תמיד אמרה שהתכונה הכי כואבת היא הקנאה.

שלמישהו יש משהו שלך אין.

משהו שאתה כל כך רוצה.

כמו הניצחון.

ואז זה לא היה לקפטן השני.

את הניצחון.

אז הוא הכה בו.

הוא הכה בחבר שלי.

גריי סמית'.

והילדה עם הכובע חרדל, כובע שגריי קנה לה, איבדה הכל.

לא נשאר לי דבר.

מה שאהבתי נלקח ממני.

לעולמים.

~

הנחתי את התמונה הממוסגרת בחזרה על שידת הלילה שלי וניגבתי את הדמעה שניה לפני שהיא עזבה את סנטרי.

תמונה שצולמה חצי שעה לפני שהילדה במרכז איבדה את חבר שלה.

והיא הייתה ילדה.

רק ילדה בת 16.

כשהיא איבדה את חבר שלה.

וזה היה לפני שלוש שנים.

אבל היא זוכרת את הכל כאילו זה היה אתמול.

ועדיין כואב לה.

כשהוא נרצח בדם קר.

והשאיר אותה שם לבד.

חסרת אונים.

והיא לעולם לא תוכל לשכוח.

שלפני המשחק הוא אמר לה שהוא אוהב אותה.

והיא אמרה לו את זה גם.

והיא דאגה לו.

למרות שהיא ידעה שהכל יהיה בסדר.

כי זה רק משחק פוטבול.

והוא אמר לה:

"מה כבר יכול לקרות?"

•••

אז אלו היו כל הקטעים.

מזכירה: במידה ותרצו להצביע לקטע מסויים, תצטרכו לעשות זאת בתגובות האין ליין. תגובות אחרות לא יתקבלו.

במידה וכותב לא יצביע לפי החוקים, הקטע שלו ייפסל מהתחרות.

בשבת בערב אני אפרסם את הזוכים.

שוב, אני אשמח אם כולם יצביעו, לא רק כאלו שחייבים לעשות את זה.

שיהיה לכם המשך חג שני שמח והמשך יום מקסים :)