אז היי.

לא הייתי כאן די הרבה זמן בגלל הלימודים, ועכשיו כשחזרתי קצת מההפסקה חיפשתי בין כל הקטעים שלי משהו לפרסם ומצאתי את זה, אחד הקטעים האהובים עליי.

:)

----

אם הייתי מסוגלת, בוודאי שהייתי שואלת את עצמי "למה?". אין שום שאלה, הייתי שואלת את עצמי "איך?". וברור שהייתי מוסיפה גם "מה?" אחד.

אם הייתה לי את האפשרות, הייתי חוזרת לעבר ושואלת את עצמי שאלות כאלו.

הייתי מנסה בעיקר להבין למה. למה זה ככה? למה זה קרה? למה לא הייתי מספיק חזקה? למה למרות שהיה לי קשה, זה קרה בכל מקרה?

אחר כך הייתי מנסה להבין איך. איך זה קרה? איך ילדה מגיעה למצב שכזה? איך ילדה חזקה, אמנם לא בכמות גבוהה, מגיעה למצב שכזה?

מאוחר יותר, ורק אם היה לי זמן, הייתי שואלת מה. מה עבר לי בראש? מה חשבתי כשעשיתי את זה? מה תכננתי לעשות? מה רציתי מעצמי?

אם היה לי את האומץ, הייתי שואלת את עצמי עכשיו.

איך אני מרגישה עם זה? מה אני חושבת על זה? איך אני חושבת שזה קרה? למה אני לא מסוגלת לסלוח לעצמי? למה אני חושבת שזו אשמתי? למה לא הייתי חזקה יותר?

אם היה לי את האומץ, אולי גם הייתי עונה לעצמי.

אם היה לי את האומץ, הייתי שואלת את אמא שלי שאלות.

מה היא מרגישה ביחס לזה? היא כועסת? היא מאוכזבת כמוני? מה היא חושבת שחשבתי? מה היא חושבת שאני חושבת? היא בכלל סומכת עליי?

אם היה לי את האומץ, אני בטוחה שהייתי מקבלת ממנה תשובה.

אם היה לי את האומץ, הייתי עומדת מול מראה, רואה ילדה חזקה ומדהימה, מחייכת לעצמה, מאושרת.

אם גם היה לי את האומץ, בטח שלא הייתי מדלגת על המראה.

אם היה לי את האומץ, הייתי שואלת את עצמי למה.

למה את מרגישה ככה?

רק "למה?" אחד. מספיק.

ואולי יום אחד אצליח לשאול את אותן שאלות אולי יום אחד אקבל תשובות. אולי יום אחד אצליח להיות מי שאני באמת, בלי לפחד מאנשים שישפטו אותי, ויותר מזה, בלי לפחד מעצמי.

אולי.