"לאן?" שאלה רעות שוב ושוב. לבסוף, החלטתי לענות לה. "אנחנו לא יודעות, רעות, לא יודעות!" צעקתי עליה. "וואו, מה זה הלחץ הזה, בואי!" לגלגה. "לאן?" צחקתי עליה. "אוף איתך," רטנה בשקט.

"כבר מתחיל להחשיך," מלמלה יערה אחרי כמה דקות. "מה מתחיל להחשיך?! מה זה השטויות האלה? השעה שבע בבוקר בערך!" התנפלתי עליה. "אלי, מה עובר עלייך?" שאלה אותי רקפת בעדינות. "פשוט עזבו אותי" רטנתי, והתקדמתי במהירות כדי לשמור מרחק מהן. הייתי מעוצבנת, מאוד. אני לא יודעת למה. ידי נקמצו לאגרופים, לא הצלחתי לחשוב צלול.

זאת הייתה טעות לצאת למסע הזה. איך אני יכולה לסמוך על רעות שלא תלשין? או על יערה? העונשים שנחטוף... פתאום הכה בי זיכרון, לפני שנתיים, שבו רעות הוכיחה את חוסר אמינותה.

"נו כבר, אלינור, תספרי לנו מה זה!" גערו בי רעות ויערה. "לא רוצה, טוב? זה אישי" מלמלתי בביישנות. "מה אישי?" לחצה רעות. "אלי, תגלי לנו!" יערה התחננה. "אני מתה מסקרנות!" קפצה. "לא בא לי" לחשתי. "אנחנו לא נגלה לאף אחד!" קראה רעות. "מבטיחות" אמרה יערה. "אתן נשבעות לי?" שאלתי. יערה הנהנה. "אני נשבעת באלוהים!" אמרה יערה. "אני נשבעת באמא שלי!" אמרה רעות. "אבל אמא שלך מתה," אמרתי בשקט. "אל תזכירי לי את זה!" רעות שפשפה את עיניה והחלה לבכות, בכי מזויף בבירור. "בסדר, בסדר, אני אספר" אמרתי בשקט, ועצמתי את עיני. "אני חושבת שאני קצת... מאוהבת ב..." לחשתי. "אלי!! את מאוהבת?!" התפלאה יערה. "אה, אולי..." מלמלתי. "אבל אל תצעקי את זה!" נזפתי בה. "נו, אלינור, במי?!" לחצה רעות. "לא רוצה לומר" משכתי בכתפיי. "אבל אלי!!" ביקשה יערה. "מה את משאירה אותי ככה במתח?!" לחצה. "טוב, נו, זה ברועי" אמרתי חרישית. "אוו, הוא כזה חמוד!" התלהבה יערה. "אה, הוא סביר" ירדה עלי רעות. "טוב, בואו נלך לישון כבר" אמרתי בשקט ונכנסתי למיטה.

קמתי בבוקר ליום שטוף שמש ויפיפה, שמחה לגלות שהיום יום שבת, ואוכל לבלות בגינה ולספוג את השמש הקיצית. התלבשתי בשמחה, לא שמה לב שהחדר ריק לגמרי. כשיצאתי אל הגינה, כמה ילדים צחקקו והצביעו על משהו, שבאותו הרגע הבנתי שזו אני. בתחילה שמחתי, חשבתי שאני נראית טוב במיוחד היום, או משהו בסגנון. לפתע, ניגש אלי רועי, שהיה גדול ממני בשנה. הוא חייך אלי, ואני נפנפתי בשערי בגאווה. "אל, זה לא יקרה. שתדעי" אמר לי וחזר אל חבריו. ממתי הוא קורא לי אל? ומה לא יקרה? ניגשתי אל רעות ויערה. "אתן יודעות מה זה? כל ה... התרחשות?" שאלתי אותן והחוויתי בידי על הילדים הצוחקים. "אה..." מלמלה יערה, ורעות החלה לצחוק. "סיפרנו לכולם על מה שגילית לנו אתמול" אמרה רעות, צוחקת. פערתי את עיני. "אבל נשבעתן!" "זו רק רעות סיפרה, לא אני," התגוננה יערה. "טוב, זה נכון" רעות צחקקה. "זה מרושע" צעקתי עליה וברחתי משם. מאז, נטרתי טינה לרעות פאר.

המשכתי ללכת, צופה בעורפה של רקפת, שיערה הארוך מרחף סביבה כמו בתוך ים. היא צעדה בביטחון, ובשקט. בנחישות. רעות ויערה התלחששו מאחוריי ומדי פעם פלטו צחקוק מעוצבן. צפיתי בעננים ונזכרתי ביום בו רעות הגיעה אל בית היתומים.

"חמודים! חכו פה אחרי האוכל!" קראה גברת ניסים בדיוק כשסיימתי לבלוע חתיכה של תפוח אדמה מאודה. "יש מישהו חדש?" הלחששו כמה ילדים מסביבי. "שמה הוא רעות, רעות פאר. קבלו אותה בברכה." הכריזה גברת ניסים, ויצאה מחדר האוכל. לאחר כמה דקות היא חזרה עם ליידי למופת: שמלה ורודה קצרה, שיער ארוך ובהיר שהשתפל במורד גבה, שפתיים עבות ועיניים תכולות כל כך, בהירות כמו השמיים. "היי לכם! אני רעות. נעים להכיר!" הילדה צחקה צחוק צלול ונקי, צחוק פעמונים יפיפה.

"את! תנקי את הרצפה! ותסדרי את המיטות! הקירות לא יתאבקו בעצמם!" נזפה בי רעות, היתומה החדשה, כשהיא נכנסה לחדר. "אני בכלל לא ישנה פה! אני בקבוצה הקטנה! רק באתי... אה, לא חשוב" את המשפט האחרון הוספתי כשנחשפתי למבטה החודר.

כן, אלו היו זיכרונותיי מרעות. היא לא הייתה האדם החביב עלי ביותר.

~💙~

אז אלינור ורקפת ברחו... 
ואיתן רעות ויערה. 
איך זה ימשיך? מישהו מהקוראים שלי אוהב את רעות? 
לא לשכוח להצביע ולהגיב!!