שבוע עבר, שבוע שבו התרחקתי מהבחור הנוראי הזה והתעלמתי מקיומו מכל מה שיכולתי.
פניתי לליז, אך היא לא ידעה מדוע הגיע אלינו שד.
אף אחד לא הבין או רצה לדעת.
כל השדים התרכזו במקום אחד, במסדרון אחד, בכיתות אחדות.
וחוץ מקייל, רק חמישה שדים חיכו לבואו.
השלישייה הזאת, מדלן, נאלה וג'וני, תמיד היו מסתגרים במסדרון השדים, אורבים לטרף או משוחחים על החדשות הכי מצחיקות ודוחות שיש לשדים לחשוב עליהן.
בלי קשר לחבורה המוזרה, בבית הספר חיו שני שדים נוספים- קילר, קילר הייתה פרימיטיבית, איש לא ידע מדוע לא יכלה לדבר או ללכת או מי הכניס אותה לבית הספר.
היא לא לומדת, לא משתתפת בשיעורים, אלא רק קוראת בספרייה, עוזרת לשרת, ומתנהגת כמו איש מערות.
קול הינו השד החמישי, הוא לא מדבר הרבה, אבל הוא כן מקובל בהתחשב בכך שהוא בנבחרת בית הספר. אין הרבה מה לדבר על קול או קילר, הם לא חשובים מבחינתי והם לעולם לא יהיו, הם בסך הכול שדים.
אבל לעומתי, שאר המלאכים חושבים שיש להתנהג אליהם בבוז, בגועל, כאילו השדים הינם מפלצות שיש לבודד מהעולם החיצוני.
ואני חושבת כמוהם, רק לא מתנהגת בחוצפה כזו.
לגבי המלאכים, אנחנו שישה;
אני וליז, גייב, אנני, אדוארד ואביגיל.
גייב הוא ראש מועצת התלמידים, לשנינו יש רגשות הדדיים אחד כלפי השני, אנחנו מחבבים אחד את השני, אבל לא משתמשים בכינוי "זוג", כי מה הטעם להשתמש בכינוי הזה כשכולם מודעים לאהבתכם?
אביגיל ואדוארד הינם תאומים, בעלי יכולת שירה גבוהה ונגנים לא רעים על פסנתר.

כעת, כשישבתי בכיתה בעיניים סגורות, ראש על השולחן, ואוזניות באוזני, יכולתי להרגיש כאילו מישהו טפח על כתפי. באנחה כבדה פקחתי את עיניי, מביטה בליז, שנראתה מעט מבולבלת.
"נשארתי אחרונה?” שאלתי, הכיתה הייתה ריקה מתלמידים.
“כן." פניה נהפכו לזועמות.
"מה קרה הפעם?"
"הבחור הזה שאת יושבת לידו." היא הצביעה אל מעבר לחלון, גורמת לי להרים את ראשי ולהביט.
קייל התיישב על הדשא, נשען על גזע העץ שהיה המקום שלי ושל ליז במשך כל הזמן הזה.
כל כך הרבה בנות התאספו סביבו ופלירטטו איתו. זה לא הזיז לי. שנאתי אותו.
“הוא שד רודף כוח.” אמרתי באנחה שנייה, היא הנהנה והתיישבה לידי, תופסת את המקום שבו ישב קייל.
"הוא מעצבן. אבל נצטרך לדבר עליו אחר כך. יש את נשף התחפושות בקרוב, זוכרת?" שאלה, משחקת בקצוות שיער.
נשף התחפושות היה נערך בליל כל הקדושים, אבל לעומת הילדים הקטנים, בית הספר היה נערך לנשף שבו כולם התחייבו להגיע מחופשים.
אני זוכרת את היום במדויק, לבשתי תחפושת של פיה ורקדתי עם בחור בעל שיער בלונדיני ועיניים ירוקות. גייב.
גייב היה ראש מועצת התלמידים, והיה חשוב לו שבית הספר יפעל כמו שצריך, אך הוא כל כך חמוד כשהחליט לפנות זמן בשבילי, בריקודים.
לא הייתה לנו בעיה שלא יצאנו, היינו מודעים לרגשות שלנו והסתדרנו עם זה, חייכתי כשחשבתי על גייב מביט בי ברחבת הריקודים.
ועוד להרגיש את שפתיו...הסמקתי קלות כשחשבתי על זה,ליז הביטה בי בחיוך ומיד מיהרתי לעצור את הסומק, אבל בגלל שכל כך הובכתי הוא חזר במהרה.
“את וגייב כל כך חמודים ביחד.” אמרה, השפלתי את מבטי.
“אני תוהה אם תתנשקו בנשף.” הוסיפה והסומק רק גבר עד שכיסה את כל פניי.
“למה את מתכוונת להתחפש?” שאלתי אותה, ממהרת להעביר נושא.

“ובכן, השנה אתחפש לאלפית, סביר להניח." אמרה בעודה מביטה לתקרה, מתנדנדת מעט עם הכיסא.
לאחר כמה שניות של שקט סובבה את פניה אליי, כשחיוך מסוקרן מופיע עליה.
"ואת?"
"אני רוצה להתחפש למשהו אפל." ליז כמעט נפלה מהכיסא ממילותיי, היא זקפה את גבה בתוך כמה שניות ופערה את עיניה ואת פיה.
רציתי לשבור את הקרח, היה נמאס לי להתחפש לדברים מתוקים עם רק טוב, חוץ מזה זה רק נשף תחפושות, שום דבר לא באמת יצדיק את האישיות שלי.
אני אוכל להיות מה שאני אף פעם לא אהיה.
“כבר כמה זמן שאני חושבת על זה-”
“את תהיי הראשונה שתעשי את זה!”
“אני יודעת אבל-”
“את בטוחה שגייב ירצה לרקוד איתך?” אמרה, קוטעת אותי בפעם השנייה.
כעת אני הייתי המופתעת. יכול להיות שהיא צודקת, אולי אני בכל זאת מנסה להתחפש בגלל הסקרנות שלי לשדים? אולי אסור שזה יקרה בגלל היותי מלאכית?
“הוא ירקוד אותי כי הוא אוהב אותי.” השבתי לה לבסוף, היא הנהנה וחייכה, היא תמיד דאגה לי בהרבה משדאגתי לה, וכעסתי על עצמי מהמסקנה הזאת.

“טוב ההפסקה עומדת להיגמר, ביי בינתיים.” אמרה לאחר שהביטה אל מעבר לכתפי כמה דקות, מחפשת משהו, יצאנו מהכיתה, היא התקדמה לעבר המסדרון שלה עד שנהייתה כתם קטן שנכנס לאחת הכיתות דרך הדלת.
הלכתי אל הקולר שנמצא במסדרון הימני, נשמתי עמוק ונכנסתי אל המסדרון, הוא היה היחיד בכל בית הספר, ודווקא שם.
כעסתי על זה, אין לבית ספר מספיק כסף כדי לספק יותר מקולר אחד?
הסטתי את שיערי ולגמתי מהמים הקפואים שהרטיבו את שפתיי והרחיקו את היובש שהרגשתי בשעה האחרונה.
אך משהו סובב אותי, זורק אותי לקיר ומחזיק בחולצתי בכעס.
עיניי נעצמו מעוצמת המכה, וכשפקחתי אותן, הרגשתי סחרחורת. אך האישונים נפערו כששמתי לב לשיערה הסגלגל של מדלן.
"חתיכת כלבה!" קראה בעודה מקרבת אותי אליה, ואז זורקת אותי בחזרה אל הקיר.
גופי רעד. זאת הייתה הסיבה העיקרית מדוע נסלדתי מהשדים. הם היו חמומי-מוח, שכחו לחשוב ופעלו לפי הכוח שקיבלו על ידי מי-יודע-מי.
"תירגעי, לא עשיתי דבר!" קראתי בחזרה. ראייתי כמעט והטשטשה, החלק האחורי של ראשי החל לפעום בכאב, ונשכתי את שפתי התחתונה בתקווה שהכאב יחלוף.
מדלן שתקה, נושפת בכעס.
אך היא שיחררה אותי, ורגליי הפילו את גופי על הרצפה מחוסר כוחות.
היא התכופפה, תופסת בסנטרי וגורמת לי להביט בפניה.
עיני הפחם המפחידות שלה נעצרו את מבטן בי.
"שם המשפחה שלי הוא דמון, אני אחותו של קייל. מה עשית לו?" שאלה, עיניה רושפות.
ברעד בלתי נשלט פתחתי את פי.
"אני לא יודעת מה קורה לאחיך, אבל הוא זה שמתנהג כמו אידיוט. הוא מתיישב לידי בחיוך ומפלרטט איתי, יש לו התנהגות משונה והוא מוקף בבנות בלי לדבר איתן. הוא לא מתנהג כמו שד, הוא מתנהג כמו פלייבוי." הסברתי.
לבסוף, הגמגומים הפסיקו, והבנתי שהסיבה לכך הייתה הכעס.
כעסתי עליו, הוא עוד יהרוס את חיי אם לא יפסיק וכבר שבוע שאנחנו לא מדברים או מתקשרים, למה? מה קורה כאן? השאלות לא עצרו להופיע, כשחדשות תופסות את הישנות בקצב מסחרר.
היא חייכה לפתע, חיוך פתוח עם שיניים חדות ומרתיעות.
אצבעותיה קירבו את פניי אליה, והיא נשפה על שפתיי.
היא הייתה משוגעת בדיוק כמו קייל. לא פלא שהם אחים ושדים.
"לקייל יש טעם טוב." במילים אלו עזבה אותי, היא קמה ממקומה ומחברת את ידיה אל מאחורי עורפה. מתקדמת לעבר כיתתה, רחוק ממני.

רודפי בצע, סוטים, נרקומנים, מכורים למין, סמים ואלכוהול.
אלא הם השדים. הזן המפחיד ביותר על כל כדור הארץ.

בשיעור קייל המשיך להביט בי, מחייך בפלירטוט עם נשיכת שפתיים, כאילו ניסה לגרום לי להתחיל איתו בחזרה.
"תתרכז בשיעור." הערתי לו, מנסה בכל כוחי לנעוץ את מבטיי בלוח שהיה עמוס במילים.
הוא גיכח, עושה כמוני.
כל השיעור חשבתי על הדבר שקרה במסדרון. מדלן הייתה משוגעת, זה ברור, אך מדוע נלחצה כל כך ממלאכית פשוטה? היא הייתה אגרסיבית יתר על המידה, והראתה זאת.
הצצתי כמה פעמים על פניו של קייל, ובכל פעם מחדש הבנתי כמה השניים דומים-
בין אם זה בעיני הפחם, בגבות העבות, בגוף החסון ובהתנהגות.
לא פלא שהם אחים, המאפיינים ביניהם דומים כל כך.
ולחשוב שקייל הוא אחיה הגדול של מדלן? אחרי הכול, היא שנה מתחתיי, כיתה י"א.
לבסוף, השיעור נגמר, והמורה התקרבה לשולחן שלי ושל קייל.
"המנהל מבקש לראות אותך." קייל לא היה מרוצה, הוא תפס את תיקו ותלה אותו על כתפו, מתקדם בכעס אל מחוץ לכיתה.
החלטתי שבזמן שהוא לא מציק לי, אלך לספרייה ואסיים את שיעורי הבית, יש לי שם שקט.

פתחתי את דלתות הספרייה הגדולות, ובשקט רב ישבתי על הכיסא, מניחה את התיק למרגלות רגליי בעודי מוציאה את הקלמר והציוד הלימודי הנדרש.
בזמן שהשלמתי את שיעורי גיאוגרפיה, הרגשתי כיצד מישהו נשם נשימות פרימיטיביות על רגליי.
סובבתי את ראשי, פוגשת בעיניה הסגולות של קילר.
היא חייכה לעברי, מרחרחת את תיקי ומכניסה את ידה.
חייכתי בעודי עוצרת אותה, מוציאה בעצמי את מבוקשה.

“את רוצה את זה?” שאלתי והבאתי לה את הטוסט שלי, היא לקחה אותו מידי במהירות והריחה את הטוסט, שאפה לאפה את הריח, לאחר מכן הביטה לעברי בחצי חיוך ונהמה שוב, הפעם כתודה.

היא אכלה את הטוסט במהירות עד שהגיעה לחצי שלו, היא הביטה לעברי שוב, מגישה לי את מה שנשאר מהטוסט, הנדתי בראשי לשלילה.
קילר הייתה שדה שונה, בגלל פגיעה מוחית שקיבלה בלידתה, היא לא יכלה להוציא מילים או ללכת על שתי רגליים.
עם קילר היה אפשר לדבר, היא לא הייתה מונעת מרצון לעושר וכוח, אלא מרגשות, היא תמיד הקשיבה ותמכה.

היא לא נחשבת שדה, רוב המלאכים והשדים לא מחשיבים אותה כך, אבל לא אני, היא פשוט שדה שונה לטובה, לרוע המזל זאת רק היא.
“למה קייל מסתובב איתך פתאום?” שאלתי בפתאומיות, היא מיד הרימה את ראשה שהיה נפול.

עיניה היו נוצצות וחמודות, ממש כאילו הייתה ילדה קטנה, היא חשבה מה לענות, ואז השיבה צחקוק קטן, הבטתי עליה בתהייה.
“ד...א...ג...ה...” אמרה, האותיות נשמעו מוזר, מעוותות, כאילו התאמצה בכל כוחה להגיד אותן.
דאגה? הוא דאג לקילר?
לקילר לא היו הרבה חברים, היא לא למדה כמו כולם, אבל כן ידעה דברים בעזרת הספרייה, המון נערים בבית הספר כינו אותה מנודה, היא מצאה נחמה בספרים והתחברה עם הספרנית החביבה.

“הנה את קילר!” נשמע קול מרוגז, הסתובבתי לעבר הנערה בעלת השיער הקצר והגלי תכולת העיניים, אנני.
אנני לבשה על עצמה חולצה לבנה עם ג'ינס בהיר.
ידיה היו משולבות על חזה ופניה זועמות.
“תפסיקי לברוח לי!” אמרה בכעס והניחה את זרועה על כתפה של קילר, מושכת אותה אליה.

קילר נזרקה על הרצפה בכאב, היא ניסתה לומר משהו אבל אנני השתיקה אותה, היא ראתה אותי ופניה נהיו חמודות.
“היי לילה, מה את עושה כאן?” שאלה בפתיחות, היא לא התביישה בהתנהגות שלה כלפי קילר?

“באתי להכין את שיעורי הבית.” אמרתי, היא הנהנה ואז פנתה אל קילר.
“יצורה...את אמורה להכין לי את שיעורי הבית בחשבון!” אמרה אנני ובעטה בקילר, שהייתה נפולה על הרצפה בכאב, פתחתי את פי בכדי לדבר, אבל עצרתי את עצמי, לא יכולתי, אני מלאכית ואני צריכה לקבל את הדרך שבה מתייחסים לאויבינו השדים, אבל הדרך הזאת כל כך לא הוגנת.

קילר אמרה כמה מלמולים שבישרו את זה שהיא מצטערת ומביעה חרטה, אנני נאנחה בייאוש ואחזה במפרק ידה של קילר, סוחבת מרימה אותה אל מולה.
“קומי כבר!” אמרה בכעס, קילר ניסתה לעמוד על שתי רגליה, אך נכנעה משום שרגליה החלו לרעוד.

“את כל כך פריקית! עכשיו בואי איתי! השיעורים לא יכינו את עצמם.” אמרה בכעס, היא הלכה משם בצעדים נוקשים ונעלמה כשפנתה אל אחד ממדפי הספרים שהסתירו את דמותה.
קילר הביטה בי בעצב ומיד רצה על ארבע רגליה במהירות, כמובן שארבע הרגליים היו ידייה ורגליה.

קילר נעלמה גם היא, זוחלת אחרי אנני שמטרותיה כלפי קילר היו מגעילות, נאנחתי, גמרתי את שיעורי הבית ותחבתי אותם לתיק,  מנופפת לשלום לספרנית הישנונית שישבה בכיסא, העפתי מבט אחרון בקילר ששכבה על הרצפה והכינה את שיעורי הבית של אנני בעוד אנני יושבת על כורסא נוחה וקוראת מגזין, רציתי לעזור לקילר, אבל מה אוכל לעשות? כלום.

שמתי את התיק על כתפיי ויצאתי מהספרייה, השפלתי את מבטי לרצפה וחשבתי, חשבתי על גייב, חשבתי על הנשף, חשבתי על המילים של ליז, גייב אוהב אותי, הוא היה אוהב אותי גם אם הייתי עוג, נכון?...
בעודי חושבת על הנשף נתקלתי במישהו, נפלתי אחורה וספריי נפלו מהתיק, צקצקתי בלשוני ומיהרתי לאסוף אותם.

“תסתכל לאן אתה הולך!" קראתי, בלי להבין את הדמות.
יד הושטה לעברי, וכשהרמתי את ראשי, נגלה אליי שיערו השחור של קייל.
“נו? זה לא יפה לסרב.” אמר בחיוך מרוצה, נאנחתי ובאי רצון תפסתי בידו, קמה.
לפני שהבנתי מה קורה, הוא תפס באגני, מקרב אותי אליו עד לרווח של עכבר.
"אתה חתיכת-"
"חמוד? יפה? מהמם? לוהט?" שאל בהתחכמות.
פניי נהפכו לאדומות, כל כך אידיוט.
זאת המילה שחיפשתי.
תפסתי בידו המחזיקה בי, והעפתי אותה ממני.
"סוטה." ירקתי אל מולו, דוחפת את חזו לאחור ומרימה את תיקי, כמעט נפלתי ממשקלו.

מיהרתי לרוץ מבית הספר, ללכת בדרך הרגילה בלי לחכות לליז, לפתוח את הדלת, ולפתוח בארגוני הצהריים שלי.
אמה חיכתה לי בסלון, מעבירה בין סדרות נוער שלא התעניינתי בהן ומצפה שאני לא אראה אותה מעבירה לסדרה שההורים שלי צופים בה.
בדיוק כשהתכוונה ללחוץ על פליי, לגמתי מכוס המיץ שלי וחטפתי ממנה את השלט.
"אסור לך לצפות בזה." גיחכתי בלגלוג בעודי מתיישבת לידה.
היא ניסתה לחטוף את השלט ממני, אך אני הרמתי את ידי גבוה ממנה. היא הייתה יחסית נמוכה לגילה.
"אבל אני רוצה! ילדות בכיתה שלי רואות!" צעקה מבעד למעשיה. זה גרם לי לשתוק, לדחוף אותה ממני ולתפוס בידה.
שנאתי את זה כשהיא אמרה את המשפט הזה.
"זה שהילדות בכיתה רואות סדרה כזו לא אומר שלך מותר ואת צריכה. אם הם ירצו לעשות עגילים בלשון? תפסיקי ללכת אחרי כולם ותתאפסי על עצמך!" צעקתי.
אמה הביטה בי.
אנחנו דומות ביופי החיצוני שלנו, אותם פנים ואותו שיער -שלי יותר כהה- אך האופי שלנו שונה לגמרי.
אמה תמיד הלכה אחרי העדר, היא אף פעם לא נבחרה למלכת הכיתה ותמיד חשקה בזה, אך אני רוצה שהיא תפסיק, זה לא טוב לה.
כולם בכיתה שלה הם אנשים רעים, נכון, אין לה שדים בבית הספר, אך גם אנושיים יכולים להיות שטניים לא קטנים.
"לא תצליחי להסתדר עם מה שיש שם."
"למה לא?"
"סדיזם, מין בקבוצות, רצח ודם, עינויי תופת והכי גרוע- שריפת תינוקות." כמובן שבחלקם שיקרתי, ההורים שלי לא עד כדי כך מבוגרים.
אמה מצמצה בעיניה, מופתעת ונראית כעומדת להקיא.
העברתי לה את השלט, מסיימת את כוס המיץ וזורקת אותה לתוך הפח בקליעה מושלמת.
לעזאזל עם הגנים המלאכיים, לא נותנים לנו להיכשל וליהנות.
טוב, נקווה שבלילה הזה לא יהיו עוד סיוטים.

נשמעו רעשים, יריות, צרחות, והכול מסביבי, כאילו קרוב אבל רחוק, הפחד הכה בי, פתאום שמעתי קול שבירת ענף, הסתובבתי לעבר הקול, הצל של המפלצת עמד בערפל, שתי ידיים, שתי רגליים...נראה אנושי אך כנפיו נראות לעין.
השד התקרב, רגל אחת שלו עברה את הערפל, הנעל השחורה כיסתה את הרגל.
עוד רגל, ואז את הגוף, ואז את הידיים ולאחר מכן את הראש והשיער.
פניו נראו לא אנושיות, כאילו התערפלו.
לא יכולתי להתרכז בפנים, זה נראה בלתי אפשרי לפיענוח, ואז נשמעה השאגה, צרחתי.

התעוררתי, הבטתי אל שמי הבוקר הרגילים ונאנחתי, זה היה רק סיוט, עיניי סרקו את החדר הרגיל שהתרגלתי אליו ושמחתי לגלות שזה לא סיוט.
השעה הייתה מוקדמת יחסית, 6:30, אולי אם אגיע לבית הספר כמה שיותר מהר אוכל לסיים את היום הזה כמה שיותר מהר ואולי להירגע.

ירדתי למטבח והכנתי לי טוסט נקניק, הכנתי אחד נוסף וחתכתי אותו לחצאים, שופכת אותם לתוך שקית אוכל ששמתי בתיק ליד האוכל שלי, למקרה שקילר תהיה רעבה.
בגדיי כבר היו עליי אז הייתי מוכנה, לקחתי את התיק ורשמתי פתק שבו אני מודיעה שיצאתי מוקדם, תליתי את הפתק על המקרר ופתחתי את דלת הכניסה, מביטה אל השמיים שחלקו נשאר כהה מעט, משאיר שאריות מן הלילה.