"לילה!לילה!" נשמעו קולותיהם של הוריי, קוראים לי, זועקים מכאב. רצתי אליהם, ללא מחשבות מיותרות, מחזיקה בידיהם שהיו מעוטרות בסימני הצלפות.
"אמא, מה קורה פה?" שאלתי בפחד, היא פתחה את פיה בכדי לדבר, אבל השמיעה רק צרחה חירשת. הרגשתי כאב חד מפלח ברגלי, נפלתי, מביטה ברגלי המדממת, אין שום היגיון בחלום הזה...שמעתי את הצרחות של הוריי, ראייתי נחלשה, עיניי נעצמו ו-

קמתי במהרה. התנשפתי והבטתי סביבי, החדר המוכר והריח הצונן, בעוד שריח הזיעה של החולצה הדבוקה לגבי נכנס לאפי. חייכתי בהקלה, זה היה רק סיוט.
הבטתי על השעון המעורר שקולותיו פגעו באוזני, הנחתי את ידי עליו במהירות ופיהקתי, מנסה להפיג את הפחד מהסיוט.

"לילה?" נשמע קולה של אחותי הקטנה, היא התעוררה במיטתה שהייתה במרחק כמה מטרים ספורים ממני, עיניה היו כמעט רדומות, עצומות ברובן.
"בוקר טוב." אמרתי ופיהקתי שוב. קמתי מן המיטה והלכתי לעבר הוילון עם רגליי היחפות, הסטתי אותו בתנועה חדה ונתתי לאור השמש לפגוע בפניי, עצמתי את עיניי ונהניתי מהאור הנעים.
פתחתי את החלון, נשימה רגועה של בוקר יצאה מגרוני, אהבתי את הבוקר, ההרגשה הנעימה של לקום משינה טובה, ואם יש לי סיוט, אני אפילו יותר שמחה שאני מסיימת אותו.
ירדתי במדרגות ועשיתי את סידורי הבוקר הרגילים שלי: ארוחת בוקר, צחצוח שיניים, החלפת בגדים, וסירוק השיער.
כשהייתי מוכנה הנחתי את המסרק ואת הציוד הלימודי בתיקי.
שיערי היה מסודר כעת לקוקו גבוה בצבע שיערי- אדום. פתחתי את הדלת והגעתי אל הסלון. אחותי הקטנה שיחקה בטלפון המשוכלל שלה ואימה סדרה את שערה השטני של אחותי לצמה ארוכה.
אבי ישב וקרא עיתון גדול, וכשהבטתי סביב, הבנתי כי אחי נעלם.
"הוא יצא מוקדם, מתוקה, הכול בסדר." הסבירה לי אימי, כאילו קראה את מחשבותיי.
הנהנתי בקוצר רוח, והידקתי את התיק על כתפי.
"ביי." קראתי לכולם, הם סובבו את פניהם לעברי וחייכו אליי או הנידו בראשיהם. פתחתי את דלת הבית ויצאתי.
בדקתי את השעה בשעוני, שבע וחצי בדיוק, חייכתי כשהבנתי כי לא אאחר היום, לעומת המון ימים קודמים.
סגרתי את הדלת והבטתי אל השמיים, הרוח הקלה גרמה לי לנעימות בכל גופי, השמיים בהקו בצבעים שהתערבבו ליופי עוצר נשימה והעננים היו בצורות מושלמות.
כאילו היום הזה נוצר בדיוק בשבילי.

אני מניחה שקשה לכם להבין, שאת הסיפור התחלתי במין... לחץ כזה, בחוסר הבנה כלפיכם, ואני מצטערת כי לא תמיד יש לי את הזמן הנכון לספר לכם את הסיפור שאתם עומדים להיכנס אליו.
אז כן, קוראים לי לילה, וכן אני מלאכית. כנראה שאתם לא מאמינים שיש דבר כזה, מלאכים. שאנחנו רק מפרי הדמיון של האנשים שהמציאו זאת, אבל תאמינו או לא, גם הבחור שהמציא את העל-טבעי הזה, הוא מלאך.
החיים טובים לי, אך עם זאת, אנחנו מחויבים להשיג תואר או לפחות להשלים לימודים, ובעבודות מקצוע יש לנו הגבלות: אסור להיות מוזיקאי, דוור, לעבוד במפעל או דברים שמלכלכים את הידיים, חובה להשיג מקצוע שבאמת "עובדים" בשבילו, כי... ככה קבעה המועצה. המועצה מורכבת ממלאכים, הם הרוב הקובע במועצה, אבל בגלל שהם לא רצו להיות רעים ולתת זכויות גם לזן החזק השני, הכניסו למועצה גם כמה שדים ארורים, שהם כמובן, הזן החזק השני.
הם במיעוט, הם מאז ומעולם היו במיעוט, ואף אחד לא יודע מאיפה הם מגיעים ומה לעזאזל קורה בגיהינום שממשיכים להצטרף לעולם הזה עוד כמה מטונפים בכל שנה.
השדים לעומתנו, הרבה יותר פראיים וחסרי כל סדר, הם שותים דם, מלכלכים, מבלגנים, לרוב הם הבריונים או אלה שתמיד מגיעים לריתוק. ההורים שלי אומרים ששדים הם סכנה לעולם, לכן מעולם לא ניסיתי ליצור קשר איתם.
אבל... לעומת המון מלאכים אחרים -כגון, ההורים שלי- אני מבינה את כל הכיף הזה שהשדים עוברים, כי בעיקרון הם חסרי חוקים, ואפילו השדה המובילה במועצה נהנית.
לשדים יש חופש, הם לא חייבים להשלים בית ספר, הם הולכים למועדונים ימין ועל שמאל, הם בוחרים את דרך החיים שלהם ועושים מה שהם רוצים, דברים שהמלאכים תמיד נסלדו מהם. אבל אני לא, אני אפילו קצת מקנאה.
אז זה העולם שלנו, שדים, מלאכים, בני אדם שלא לוקחים לרוב חלק במלחמות שלנו. זה עולם קצת מוזר ומרתיע, ואם בני האדם היו מודעים ליצורים המשונים שחיים בסביבתם הם היו מתחילים במצוד, כי בני האדם נמנעים מכל קשר עם דבר חדש או חזק יותר, הם הורסים כל דבר שנראה להם שונה ומדכאים את התקדמותו בעולם.

כעת, כשהלכתי לבית הספר בדרך המוכרת, שמעתי התנשפות וצרחות בשמי, הסתובבתי וחייכתי כשקלטתי את ליז.
ליז היא החברה הכי טובה שלי, מאז ומעולם, וכפי שניחשתם, היא מלאכית.
היא תמיד רצתה לצבוע את השיער, והוא צבוע כל כך הרבה זמן שאני כבר לא זוכרת איך נראה המקורי שלה.
השיער שלה היה תכלת, כי זה כמובן מה שמלאכים חייבים לעשות כשהם רוצים לעשות משהו מרדני. העיניים שלה בצבע חום אגוז, הן תמיד בעלות אנרגיה וחיוך בעצמן.
"היי ליז." חייכתי אליה בנעימות כשהוציאה מכיסה סוכריה ודחסה אותה לתוך פיה.
"היי לילה, וואו שמעת על מה שקרה אתמול?"
"תני לי לנחש, השדים?" שאלתי בגלגול עיניים, כן, הם היו הבעיות המרכזיות של ליז, היא שנאה אותם ונסלדה ברמה די מוגזמת, היא הייתה יורקת בפנים של שדים והולכת להפגנות.
גם אני לא אהבתי שדים, אבל הלוואי שליז לא הייתה מתנהגת בפזיזות שכזו ומפסיקה עם כל המרד הזה, למרות שלרוב ההורים שלה אומרים לה ללכת לשם.
"כן, הם הרסו מכולת. אומרים שאחת מהם הייתה בחורה שרצחה את ההורים שלה, ושהשני אוכל בשר מלאכים לארוחת בוקר!" קראה, גיחוך מלגלג התפרץ, ומיהרתי לכסות את פי בגב ידי.
"מה כל כך מצחיק?" שאלה בכעס, נאנחתי.
"ליז, אף פעם לא חשבת שהשמועות האלה נוצרו בשביל להרוס את המוניטין של השדים עד עפר? תחשבי על זה, העולם שלנו מלא בשמועות מזויפות ואנשים תמימים כמוך מאמינים לכל השטויות האלה."

בית הספר היה גדול, מלא בתלמידים שנהרו לכיתותיהם. השער הירוק והמוכר התקדם והתקדם עד שנעלם לכמה מטרים על מנת שהתלמידים יעברו דרכו, ואז המשיך בדרכו הירוקה עד שפנה הצידה, טוב, השער צריך להקיף את כל בית הספר.
הידקתי את התיק אל כתפי, וכשליז החלה לדבר על כמה שהלימודים קשים לה בכיתה י"ב אני הנהנתי לשומר בנעימות כמו בכל יום אחר, ונופפתי לכל הנערים שהחשיבו את עצמם לחבריי. מלאכים מחויבים להיות בעלי חברים, כדי להיות מקובלים ובעלי מוניטין נכון, אבל העדפתי להסתתר באיזה צל ולא להיות כמו "מקובלת".
נכנסו לבית-הספר, הכיתות הרגילות והכיתות המיוחדות התפרשו בטורים ברחבי המסדרונות, ובין כל הדלתות הללו שכנו לוקרים בגוון כחול חזק. נורות זהובות ברקו מהתקרה וכל צלילי המריבות, החברויות, ועוד כמה נגלו לאוזניי במין... מנגינה מוכרת כזו.
המסדרון המשיך ישר, עד שהתפרש לשלושה מסדרונות חדשים- ימינה, שמאלה, וישר.
ליז פנתה למסדרון הימני, בעוד שאני הוצאתי את הטלפון ונשענתי על לוקר רנדומלי. אסור לי לפנות למסדרון השמאלי, מכיוון שהבחור שאחראי על סידור התלמידים בכיתות הוא מלאך, והוא בחר לשים את כל השדים המעטים בבית הספר שלנו באותן עשרות כיתות שכולן נמצאות במסדרון אחד- המסדרון השמאלי.
אם אני אפנה לשם, סביר להניח שאני יודעת מי יחכה לי, או יותר נכון, יחכה לטרף חדש להציק לו.
המשכתי להסתכל בטלפון, מעבירה את התמונות ברשת החברתית אחת אחרי השנייה בכדי לראות מה אני אשמור לאחר כך ומה אני אמחק מזכרוני.
התקדמתי, בלי לשים לב לאן אני הולכת.

בסופו של דבר, קול עמוק אך נשי הפריע לי וגרם לי להרים את ראשי.
"היי פרחונית."
אני באמת מנסה שלא לצרוח עכשיו. הקול היה מלגלג ומלא זדון. הבטתי בפנים מעט חמוצות לעבר נאלה, השדה הנחשבת ביותר בבית ספרינו.
שיערה היה פזור, צבוע בשחור וגלי. פיה חייך אליי בממזריות באודם אדום עז ועל צווארה הבריק הקולר הכהה בעל היהלום הלבן.
חולצתה בעלת הגולגולת הייתה מלאת קרעים בשרוולים, וזה נראה כאילו הגולגולת המחייכת צחקה, בדיוק כמו נאלה עצמה באותו רגע שבה ראתה אותי. מכנסי הג'ינס הכהים שלה והקרועים חשפו עור שזוף, בעוד שנעלי הסניקרס האדומות שלה נמחצו כשהקרסול אל הקיר.
תיעבתי אותה, היא הייתה השדה השנואה ביותר על המלאכים בכל בית הספר. כל אצבעותיה היו מלאות טבעות וצמידים שחששתי שגנבה מקורבונותיה, היא אהבה את התכשיטים האלה, וכלל לא התאמצה להסתיר את אהבתה ואף להגזים איתה.
הבטתי בטבעות ,כל טבעת זוהרת עם יהלום.
"מה את רוצה הפעם?" שאלתי בלגלוג, הרי היא עוקבת אחריי, לא?
"את יודעת טוב מאוד שרק השדים לומדים במסדרון הזה, אז ובכן, מה את עושה כאן. פרחונית?" שאלה. הבטתי סביב, וכשהבנתי שהמסדרון הזה הוא הישר ולא השמאלי, אני שונאת לטעות, ועכשיו כנראה שאשלם ביוקר. הלכתי כמה צעדים אחורה, והרגשתי שאני נתקלת במישהו.
הבטתי מעלה, וראיתי שמביט אליי שד נוסף, ג'וני. עיניו הירוקות הביטו עליי בזדון והוא חייך אליי חיוך מלא עגילים, וזה עוד מבלי לכלול את העגילים שהיו תקועים ברחבי פניו, רבים מכדי לספור.

הוא דחף אותי לקיר והניח את ידיו לידי, נשנעות על הקיר, מבטו היה כעוס וזועם, מראה על רגשותיו למצב.
"תירגע ג'וני." נשמע קול שלישי, מדלן נראתה משועממת והתרווחה באנחה כבדה על כיסא, מניחה את רגליה על השולחן.
שיערה של מדלן היה סגול צבוע, ועיניה שחורות כמו פחם, היא לבשה שמלה בצבע שחור עם ז'קט בצבע כחול כהה.
על אפה היו מונחים המשקפיים השחורים שלה בעלי הקוצנים בקצוות, שיערה הסגול היה פזור וחלקו היה נמצא על כתפה, גולש עד לקו חזה.
"מישהו עוד עלול לבוא." הוסיפה ונאנחה שוב, מביטה לתקרה.
"אבל אני יודע לשמור על הסודיות, את יודעת כמה אני אוהב לענות מלאכים שפונים למסדרון הלא נכו-"
"תשחרר אותה כבר!" אמרה נאלה ברוגז, ג'וני פלט קללה ושיחרר אותי.
ברעד בלתי נשלט לקחתי את התיק שלי ורצתי משם, פונה במסדרון הנכון הפעם.

ליז ואני התיישבנו על הדשא, ליד העץ, תמיד אהבנו לשבת שם ולדבר, כי המון אנשים שנאו את הדשא, אבל לא אנחנו. זה נתן לנו את השקט שלנו.
"זה מה שקרה?" שאלה ליז, היא נגסה בתפוח ונשענה עם גבה אל העץ, ישבנה על הדשא וידה מונחת על ברכיה.
כפות רגליי היחפות מנעליים נגעו בדשא, זאת הייתה הרגשה מסחררת ונעימה. הבטתי על פרח נבול, שהיה ממש לידי, הבטתי בעליו חסרי הצבע וגבעול הרפוף, אקח אותו לאחותי, והיא תעזור לו.
"יאפ." חזרתי להביט בה, אומרת זאת בחיוביות שלא ממש תאמה למצב. הנדתי בראשי לחיוב. ליז כעת שכבה על הדשא, מסתכלת על העלים והענפים של העץ שהיה מעלינו.
"אני כל כך שונאת את השדים האלה...למה אי אפשר להרוג אותם ודי?" אמרה בכעס ולקחה עוד ביס מהתפוח.
"את יודעת טוב מאוד, אם נהרוג אותם בשטח בית ספרי..." אמרתי, היא הנהנה ומלמלה משהו לא מובן, אם נהרוג שדים בשטח שבו נמצאים אנושיים, חסרי קסם, אז יכול להיות שאחד מהם יראה את הקרב, זה מסוכן מדי.
"כי זה החוק, אם חסר קסם רואה את השדים והמלאכים בדמותם הקסומה חייב להרוג את האנושי." חיקתה את המועצה, וסביר להניח שהם שמעו אותנו, אבל זה לא ממש חשוב, יש לנו כאן חופש לדבר איך שאנחנו רוצים.
לפני שהגענו לעולם הזה עשינו הכשרה מיוחדת וקיבלנו חוקים.
"טוב קדימה, הזמן נגמר." אמרתי, מנערת את רגלה. היא הנהנה, פלטה קללה שהייתי מעדיפה לא לחזור עליה, וקמה ממקומה. ניקינו את הדשא שניתלה על גופנו ומיהרנו לקחת את התיקים. הבטתי עוד כמה שניות על הפרח הנבול, אני באמת אצטרך לקחת אותו איתי הביתה. "יו! לילה!" הסטתי את מבטי לעבר ליז, שכבר הספיקה להיכנס לבית הספר, הנהנתי ומיהרתי לרוץ אליה, כמובן, עד שפנינו למסדרונות שלנו.

"הממציא של המכונית היה..." לא הקשבתי לדבריה של המורה, הייתי עסוקה בלהביט אל מחוץ לחלון, משהו משך את תשומת ליבי בחצר הגדולה שאפשר היה לראות מכיתתי בקומה השנייה.
בחצר אפשר היה אפשר לראות את השער הירוק, עם ביתן השומר, הביתן היה חלוד כבר כמה שנים, ואף אחד לא רצה להחליף אותו, למרות שהשומר פנה כמה וכמה פעמים למזכירה, אבל היא לא הסכימה לפנות עם זה למנהל. השומר האנושי דיבר עם בחור שנראה בגילי, ומשהו בו... משך את תשומת ליבי יותר מדי- שערו היה שחור, ארוך עד צווארו, וברוח נראה פרוע, הנחתי שהוא תלמיד, בחנתי את פניו.
עיניי הפחם שלו בהקו, ועמידתו שידרה רק התנשאות, הוא לחץ את ידו של השומר. כעת הבטתי על בגדיו; הדבר המלחיץ ביותר הוא שהוא לבש רק בגדים שחורים, אם עורו לא היה חלבי כל כך, אולי הייתי חושבת שאפילו עורו שחור. השומר פנה כעת לביתן, והבחור הזה? הביט כעת לכיתה שלי, הוא הוריד מעט את ראשו, אך יכולתי להבחין בחיוך, גופו רעד, אבל לא מפחד, אלא מצחוק שעמד להתפרץ.
לבסוף, הוא הרים את ראשו, והביט עליי. רעדתי, פחדתי, הבחור הזה היה שד, והוא נראה גרוע יותר מכל השדים האחרים בבית הספר שלנו... זאת הפעם הראשונה שאני מרגישה צורך להסתתר משד כל כך הרבה.
הוא נראה כמו שד, התנהג כמו שד, רק היה חסר שהיה מראה את דמותו השדית והמועצה כבר הייתה מחרימה אותו ומחזירה אותו לגיהינום.
"גברת אנדרסון!" נשמעה דפיקתה הקשה של המורה על שולחני, סובבתי אליה את ראשי במהירות, שיערה הבלונדיני היה בקוקו נמוך ופניה זקנות כמו תמיד.
"את מקשיבה לי בכלל?" שאלה, גמעתי את רוקי בפחד. הבנתי את טעותי כעת, נתתי לגבר לקחת את תשומת ליבי, ועוד לשד...
"א-אני מצטערת..." התחלתי להסביר, אך היא הרימה את ידה, גורמת לי לשתוק, לאחר מכן נאנחה בכעס נגלה ופנתה בחזרה לשאר התלמידים, מתקדמת לעבר הלוח וממשיכה להסביר. נאנחתי בהקלה.
הבטתי שוב אל מעבר לחלון, אך הנער כבר נעלם, נאנחתי, הוא יכול לבוא מכל מקום. סובבתי את ראשי למורה ובאי רצון הקשבתי למילים שיצאו מפיה.
לפתע הדלת נפתחה לאט, ואל הכיתה נער צעד שני צעדים.
"ועכשיו-" המורה התחילה לומר, אך נקטעה כשראתה את התלמיד נכנס, הוא היה יפה יותר מהמרחק בינינו.

הוא הביט על כולם בחצי חיוך ששידר ממזריות, עיניי הפחם שלו סקרו את התלמידים, בזלזול, אך ברגע שהביט בי, הזלזול נעלם. ניסיתי לשדר אליו כעס, שיסיט את מבטו, אך רגלי רעדה מתחת לשולחן, ואצבעותיי טופפו בעצבנות על השולחן. משהו פה לא בסדר... משהו במבט שלו -או אפילו בו- מרגיש לא בסדר.
"איזה יופי! קייל דמון!" אמרה, דמון...אפילו שם המשפחה שלו הסגיר את זהותו. הוא סקר את הכיתה, שמעתי לחשושים של בנות וכמה לחשושים של בנים, גלגלתי את עיניי, בתור שד אני בטוחה שהוא חסר מוח, רק חסר לי שישב לידי וזהו, אני אקבל סבל לכל השנה.

"אתה רוצה להסביר לנו קצת על עצמך?" שאלה המורה בחיוך, הוא הניד בראשו לשלילה, היא הנהנה נמרצות, מגעיל. היא הצביעה על המושב שהיה לידי, קיללתי בליבי.
אוי לא.
"אתה יכול לשבת ליד לילה." אמרה בחיוך גדול, אפילו המורה כבר אוהבת אותו, הוא חייך לעברי חיוך ממזרי וארשת פניי הייתה זועמת ומלאת כעס.
הוא לא נרתע, הוא פשוט התקדם לעברי והתיישב בכיסא לידי, זורק את התיק בחיפזון בינינו, מה שגרם לי לכעוס.

"מישהו פעם אמר לך שהעיניים שלך משגעות?" שאל בקול ממזרי, עיניי היו מצומצמות והוא קירב את ראשו לעברי, הנחתי את ידי על מצחו והרחקתי אותו ממני.
"תתרחק ממני." אמרתי בארסיות, מבטו המשיך להיות ממזרי ומלא זדון, נגעלתי מהבחור הזה, הוא צחקק וחזר למקומו, בעודו עוצם את עיניו בהתנשאות.
"טוב אז נמשיך בשיעור." אמרה המורה הזקנה. הודתי לאלוהים בליבי, אבל לא יכולתי להתרכז בשיעור, קייל הניח את ידו על השולחן ונשען עליה, לא מסיר את מבטו ואת חיוכו.
הוא המשיך להביט בי במשך כל השיעור, הבטתי לעבר המורה, מנסה להתרכז בדבריה אך היה קשה עם הריח והמבטים של קייל, הריח היה מצחין ודוחה, כן הוא בהחלט היה שד.
ליבי התחיל לפעום במהירות כשהתקרב אליי יותר, רגלו נגעה ברגלי בעדינות, מיהרתי להרים את ידי לעבר המורה והיא פנתה אליי.
"כן גברת אנדרסון?" שאלה בקול ארסי, זה לא היה טוב לקרוא לה באמצע השיעור.
"אני יכולה ללכת לאחות? אני לא מרגישה טוב." שיקרתי, מנסה כמה שיותר להתרחק מקייל. היא הנהנה ונאנחה.
"טוב אבל תמהרי." הזהירה אותי. במשיכת תשומת לב מידית הרמתי את תיקי ומיהרתי לברוח מהכיתה. אולי באמת הייתי צריכה ללכת לאחות, רציתי להקיא מרוב פחד.
תשומת לב לא הייתה נוחה לי, לעומת המון מלאכים כמוני. אני לא הייתי צמאה כמוהם לפרסום. גם קייל עצמו, ברגע שהוא אמר את המשפט הזה... משהו הרגיש לי לא נכון, כאילו מישהו כבר אמר לי את זה פעם. זה גרם לי לסחרחורת כל פעם שנתקלתי במישהו, כאילו כל פנים של בני אדם או יצור גורמים לי לפחד.

חציתי את המסדרון בתוך כמה שניות, ויכולתי לראות את החצר הגדולה.
נשענתי על העץ, נשימותיי כבדות, הייתי צריכה כמה דקות... של שקט.
הבטתי למעלה, לצמרת העץ, הייתי צריכה לטפס לשם.
טיפסתי על הענפים בכבדות, נזהרת שלא ליפול, העץ היה זקן ואי אפשר היה לדעת איזה ענף חלש מדי ואיזה לא, לכן בדקתי את הענפים לפני שטיפסתי עליהם.
לבסוף הגעתי לצמרת, הבטתי על אחד הצדדים בעץ ועליתי על הענף, צועדת בזהירות לעבר הקצה, לבסוף הגעתי אליו, הבטתי אל הדשא שהיה מתחתיי, לא טיפסתי מספיק גבוה, אבל זה היה מספיק בשביל לנקות את הראש.
אחרי כמה דקות שפשוט האזנתי לטבע והבטתי על השמיים שרק כמה נקודות אור מהם עברו דרך שכבת העלים שהייתה בצמרת, הרגשתי מישהו מטפס על העצים, בהתחלה ראיתי רק את שערו, ואז את פניו ואז את גופו.
קייל דמון -שהיה במקרה גם התלמיד החדש והטיפשי- עלה על הענף שישבתי עליו והתקדם לעברי, נתמך בענפים הגבוהים יותר.
הוא התיישב לידי, לוקח תפוח שהיה תלוי לידי ולוקח ביס, הבטתי על ידו שהייתה מונחת על הגזע, היא הייתה רק כמה סנטימטרים מידי שלי, מה שהראה על כך שהיה ממש קרוב אליי.

"רוצה ביס?" שאל וקירב את התפוח לפניי, הנדתי בראשי לשלילה והבטתי אל עבר הענפים שבעזרתם טיפסתי, קייל חסם את דרכי, יכולתי פשוט להפיל אותו...אבל זאת לא דרך המלאכים, לרוע המזל.
"אכפת לך ללכת?" שאלתי בכעס, צקצקתי בלשוני, רומזת לו שילך מפה ולא יציק לי בזמני הפנוי, או יותר נכון הזמן שהצלחתי להשיג.
"למה את רוצה שאני ילך?" שאל בממזריות ושמעתי אותו מתקרב אליי יותר, מקרב את פיו לאוזני.

"נו?" שאל, קיבלתי צמרמורת ועצמתי את עיניי.
"כי אתה שד, ואני מלאכית, ואני לא רוצה להיות בחברתכם." אמרתי בארסיות, חיוכו לא ירד מפניו.
"מי זה אתם?" שאל, עצרתי את עצמי מלהפיל אותו מהעץ, אולי אז הייתה נשברת לו יד ומוחו היה מקבל קצת שכל.
"אתם השדים, בעלי הרצון לכוח ולעושר, אתם גרועים יותר מבריונים אנושיים." אמרתי בכעס, הנחתי את רגליי על הגזע, מוכנה לקום, הוא רק הביט בי, חיוכו עדיין לא ירד.
נתמכתי בגזע שהיה מעליי, מוכנה לקפוץ למטה וללכת, הבטתי על הדשא ועל המרחק ממני ומן האדמה, זה היה גבוה יותר ממה שדמיינתי.
"את צריכה עזרה?" אמר ברשעות וקם, נתמך גם הוא בענף.
"לא!" אמרתי בכעס, כמעט צועקת, עזבתי את הגזע מוכנה לסטור לו, אבל אי היציבות השתלט עליי, הרגשתי שאני מאבדת את שיווי המשקל, חיפשתי במה להיתמך אך ללא הצלחה, הרגשתי את קייל תופס בידי, מנסה לעזור לי.
אבל רגליי עזבו את העץ והוא נפל גם הוא, נפלנו על הדשא, והרגשתי כאב חד מפלח את גבי כשהתנגשתי בדשא, עצמתי את עיניי, מנסה להתרכז ולהוציא את הכאב, אבל גם בזה לא הצלחתי.

פקחתי את עיניי באי רצון, ושמתי לב שלא פגעתי באדמה, פגעתי בקייל, קייל היה נפול על הרצפה כשהייתי עליו, בגבי.
"א-אני מצטערת." גמגמתי ומיהרתי לקום, יצרתי מגע עם שד.
"אאוץ." אמר והניח את ידו על בטנו, איפה שפגעתי בו, הוא קם והביט בי, והחיוך הזדוני חזר אליו.
"מה כל כך מצחיק?" שאלתי והרגשתי בסומק משתלט על לחיי.
"נפלת עליי, או שדמיינתי." אמר וצחק, כעת לא המבוכה השתלטה על לחיי אלא העצבים, העצבים התפשטו לכל גופי וגרמו לידיי להפוך לאגרופים.
"אל תדבר איתי ככה!" קולי נשבר, שפתיי רעדו וכך גם רגליי.
הוא שתק, מרים את גבותיו בהפתעה ושולח את ידו אליי.
אך סטרתי לידו, מרחיקה אותו ממני ופותחת בריצה לעבר כיתתי.
עברתי תלמידים, מורים, מתעלמת מצעקות השרת שאמר לי לא לרוץ ומהתלמידים הדואגים.
לבסוף, איבדתי שיווי משקל.
נפלתי על פניי, מרגישה את הכאב מתפשט עד לשיניי.
"אני שונאת אותך... קייל." לחשתי.