הדרך חזרה הביתה מלאה ברגשות מעורבים - עצב מהול בשמחה. מצד אחד אני משאירה את מיתר - החברה הכי טובה שלי בתקופה האחרונה, ואת אילת - העיר החמה והאהובה, מאחור ומצד שני אני חוזרת הביתה, לבית האמיתי שלי. הדמעות זולגות מעצמן ואני מרגיעה את עצמי שזה בכי טוב. בכי טוב שהגיע אחרי הרבה בכי רע. סוף סוף. כ"כ רציתי שאני ואורי נשאר בקשר ידידותי. אבל אני יודעת שזה לא אפשרי. היינו חברים טובים. אני אזכור לנצח את כל החוויות שצברתי איתו ועם החברים שלו. כמובן שאני ומיתר נשאר חברות טובות לנצח, ואני מקווה שהיא תמצא את האושר שלה והדרך הנכונה ותחזור הביתה במהרה. עכשיו הגיע הזמן שלי לצבור חוויות חדשות, עם עידן.

בשנייה שהעיניים שלי פוגשות בעיניים הירוקות והנוצצות של אלון הדמעות זולגות מעצמן, הוא מחייך ואני יכולה לראות שהוא אפילו יותר מתרגש ממני. אני זורקת את המזוודה הצידה וקופצת עליו. הוא עוטף אותי וממטיר עליי אין ספור נשיקות. "הגיע הזמן אחותי, היית חסרה לי" הוא אומר לאוזני בשקט ומלטף את שיערי ברכות ואני מתפרקת עליו. אני ואלון זה תמיד היה קשר מיוחד, שונה, לא כמו כל הקשרים של האחים והאחיות שהכרתי. אלון הוא האמא, האבא, האח והחבר הכי טוב שלי בעולם. אני חייבת לו כ"כ הרבה. אני לא יודעת מה הייתי עושה אם הוא לא היה נמצא בחיים שלי. איך הייתי שורדת אותם? היום אני מודה לה' על הריב הענק שהיה לי עם ההורים שגרם לי בסופו של דבר להשלים עם אלון. אולי אני צריכה להודות גם להם על זה.

אני מביטה מהחלון של האוטו של אלון אל העיר, תוך כדי הנסיעה - והלב שלי מוצף. אני יודעת שהתגעגעתי אל העיר, למרות שהתכחשתי לזה. אלון כאילו מרגיש אותי ומלטף את היד שלי. "היי, מזה כל הדמעות האלה? זה רק אני" הוא מקניט אותי ואני צוחקת ובוכה. "את בבית שירה, סופסוף בבית" הוא אומר רציני ומנשק את ידי.

כשאנחנו נכנסים אל הדירה היא דיי שקטה ואני מסתערת פנימה כאילו שהיה חסר לי אוויר והחמצן שלי בפנים. אני בוחנת את הדירה ויכולה לראות שהתווספו דברים נשיים שלא היו קודם, בטח הם של הילה, שמבלה כאן יותר ממה שהיא מבלה בדירה שלה. "את רעבה?" אלון שואל בדאגה. "לא, תודה" אני מוציאה את הסיגריות שלי ויוצאת אל המרפסת. "את לא משתנה מה?" הוא צועק לי מבפנים ואני מחייכת אליו. "תפסיק להיות כזה מתנשא ותרד אל העם. בוא תעשן איתי" אני צוחקת והוא תוך דקה מתייצב עם בקבוק קולה קר וכוסות. המבט שלו לא יורד ממני לרגע, ואני מרגישה את המוח שלו חושב ושהוא דואג לי. "אני שמח שהכל הסתדר. טוב לך?" הוא שואל ומושך אותי אליו, אני מכבה את הסיגריה ומתכרבלת על החזה שלו, כמו התינוקת שלו. "טוב לי מדיי אלון, זה מפחיד אותי" אני מגלה לו. "הפחד הוא רק בראש. תבטיחי לי שלא תהיי פזיזה מדיי. גם אם את כועסת, קחי לך רגע לנשום ולחשוב על הדברים תמיד" הוא צודק. אני חייבת. אין מקום למשחקים ילדותיים יותר.

"אני מפריע?" הקול האהוב עליי בעולם נשמע וגרם לי להרים את עיניי מהחזה של אלון עליו, כמעט נרדמתי עליו, והוא נתן לי. תוך רגע נעמדתי על רגליי וקפצתי עליו. כ"כ התגעגעתי, שהרגשתי שכל יום הוא עוד יום הישרדות בלעדיו. הוא מנשק אותי ברכות על שפתיי ועוטף אותי לחיבוק מלא בריח שלו. "מצטער שלא יכולתי לבוא לפגוש אותך" הוא אוחז בפניי ומביט בעיניי. אני נמסה. "זה בסדר, אני סולחת" אני חוזרת להניח את ראשי על חזהו ונושמת את הריח שלו. אני רואה את אלון ועידן מעבירים את המבטים שרק הם מבינים, ומניחה לזה. במילא אני לא אבין והם בטוח לא ישתפו אותי. אני מאושרת שאני נמצאת עם שני הגברים הכי יקרים, והכי אהובים עליי בעולם!

כשהילה מגיעה, אני מגרשת את אלון ואת עידן מהמרפסת. אנחנו מוציאות בקבוק יין למרפסת ואני מתחננת אלייה שתספר לי דברים טובים עלייה ועל אלון. אנחנו מנהלות שיחה ארוכה והיא מספרת לי את הדברים לעומק, לא כמו אלון שסיכם לי את הכל במשפט אחד. "למה את לא עוברת לגור פה? את במילא רוב הזמן פה" אני שואלת, לא כ"כ מבינה. אני אוהבת אותה, היא טובה לאלון. היא בתגובה - צוחקת. "לאט לאט" היא עדיין בשאנטיות שלה. "מה לאט לאט? טוב שאתם לא זקנים כבר. חבל על הזמן הילה, תתחילו לקדם עיניינים או שאני אתחיל" אני מאיימת עלייה בחיוך. אלון והילה זה סיפור אהבה לא פחות טוב משלי ושל עידן. שנים של אהבה שמסתתרת מתחת להסוואות. תמיד ידעתי שהם יהיו ביחד בסוף. "איך אני שמחה שאת כאן. מהרגע שהחלטת שאת חוזרת אלון ועידן בעולם אחר. הם כ"כ מאושרים" היא מביטה פנימה אל הסלון ועינייה מנצנצות. אני מסובבת את ראשי ורואה את שניהם צועקים כמו בבונים למול משחק הכדורגל שהם צופים בו. "כל כך חיכיתי לרגע ששניכם תפגשו, שתחזרו.. פחדתי מזה שהוא וירדן יקחו צעד קדימה" היא מדברת איתי פתוח, כמו תמיד. אין ביני ובין הילה סודות. היא תמיד התנהגה אליי כאל חברה, אך פעם לא הסתייגה מכך שאני קטנה ממנה. "הם חשבו לעבור לגור ביחד" היא לוגמת מהכוס יין ולא מורידה ממני את עינייה. "עצרת את זה בזמן" היא מוסיפה אחרי שלוגמת. "הוא אמר לי שהוא הולך להציע לה, נשברתי.. לא יכולתי להחזיק את זה יותר בתוכי. הוא האהבה הכי גדולה בחיים שלי. לא יכולתי לתת לו להיות של מישהי אחרת לנצח" אני מושיטה יד לסיגריות שלי, ובעצבנות האופיינית לי מדליקה אחת. המחשבות האלה לא עזבו אותי לרגע. מה אם לא היינו נפגשים באילת? הוא היה מתחתן איתה.. ומה היה איתי?

אנחנו יוצאות אל הסלון באמצע המשחק ואני מתיישבת על ברכיו של עידן. הוא נותן לי נשיקה רטובה על הפה וממשיך לבהות במסך כשהוא פולט כל רגע קללות, הוראות לשחקנים וצעקות. הוא לא כ"כ מתייחס אליי. אני קמה מברכיו בתסכול והוא מושך אותי בחזרה מהמותניים. "לאן את הולכת?" הוא שואל בחיוך ועיניים נוצצות. "להתקלח" אני מעבירה את ידי על פניו. "דווקא נהנתי לראות את המחשק כשאת איתי" פרצתי בצחוק ודחפתי אותו על גב הספה. "כן, כאילו שבכלל שמת לב שאני כאן" אני מגחכת, בעוד אלון והילה צוחקים עלינו. עידן מעוות את פניו ואני מגלגלת את עיניי. "את שוב עושה את זה?" הוא שואל ואני מחייכת ורצה אל המקלחת. הוא בא אחריי, תופס אותי מהמותניים ומדביק אותי לקיר שליד המקלחת. הוא מנשק אותי רחוק מעיניהם של אלון והילה. הלשון שלו חודרת לפי ומסחררת אותי. היד שלו מלטפת את הבטן שלי מתחת לחולצה ואני משתחררת ממנו בבת אחת. "בואי לפה, התגעגעתי אלייך" הוא מנסה למשוך אותי אליו בחזרה. אני מרגישה את החום ואת העיקצוצים, אבל עדיין מסרבת. "אני הולכת להתקלח, ואז אני אצא לראות את הבנות האהובות שלי שהתגעגעתי אליהן מאוד, ואז כשאחזור תראה לי כמה התגעגעת אליי" אני מתקרבת אליו, נושכת את השפה שלו, מוצצת אותה בהתגרות ואז הולכת אל החדר הריק שלי. "לאן את הולכת?" הוא שוב שואל. "הפכת להיות סנילי?" אני צוחקת. "אמרתי לך, להתקלח" אני מסתובבת אליו. "החדר שלך פה" הוא מצביע על החדר שלו ואני מתקשה להסתיר את ההתרגשות שלי. "חשבתי שתרצה שבינתיים נהיה ככה, כל אחד עם החדר שלו" הוא מחבק אותי אליו ונצמד אליי עם הזקפה שלו שכבר התעוררה לחיים. "כבר אמרתי לך, אין יותר בינתיים ואין נעליים. אני ואת ביחד, וזה אומר שאנחנו גרים באותו החדר ובקרוב באותה הדירה - לבד" הוא אומר בקול שקט ומנשק את הצוואר שלי בנשיקות קטנות, רטובות ומצמררות. "את שלי שירה, לנצח. תקלטי את זה" אני מתקשה לנשום כמו שצריך. האהבה שלי אליו יותר מדיי גדולה ואני כבר לא יודעת איך להכיל את כולה. לב אחד לא מספיק. 

קשה שלא לראות את המבט הכועס של עידן כשהוא רואה את החצאית והגופייה שלבשתי. הוא מתאפק שלא להגיד שום דבר ואלון מחייך בציפייה למילים המוכרות שלו. אני נזכרת בתקופה של פעם - כשהיינו שירה, האחות הקטנה של אלון ועידן החבר הכי טוב של אלון. מספיק שרק היה רואה ירך/גב/חזה חשופים מדיי והיה מתעצבן כאילו הוא עצמו היה אחי הגדול. 'תחליפי זה חשוף מדיי' זה היה המשפט הקבוע שלו. כל התקופה של התיכון ואחרייה, לפני כל יציאה הוא לא היה חוסך במילים שלו בשביל להעיר לי. היום מסתבר שזה היה מקנאה. "כל הכבוד על המאמץ גבר. רואים שאחותי עשתה לך בית ספר כמו שצריך" הוא מקניט את עידן וטופח על הכתף שלו. "אלון" אני נוזפת בו בכעס והוא מצחקק ויוצא אל המרפסת לעשן. "אל תשתי הרבה, תהני ותחזרי מהר לפני שאני אשתגע" הוא לוחש לאוזני ומעביר את ידו על הירך החשופה שלי. הוא מנשק אותי חזק, בלהיטות ואני לרגע שוכחת שאני צריכה ללכת. "ביי, נתראה יותר מאוחר" אני בורחת ממנו החוצה. אני מתרגשת לצאת החוצה ולראות את ה-חברות שלי. זה לא שלא היו מדברות איתי בטלפון, בהודעות או היו מבקרות. בחוץ אני רואה את הרכב של רעות, ובשנייה שאני יוצאת מהבניין הן יוצאות מהרכב וקופצות עליי. אנחנו מתחבקות כמה דקות, קשה לנו להתנתק וכשאנחנו נכנסות לרכב באווירה של שיכורות - שאפילו עוד לא השתכרו, אנחנו נוסעות משם במהירות האופיינית לרעות עם מוזיקה על פול ווליום. למרות שבאילת הרגשתי שאני חייה, עכשיו אני מבינה שאני יותר חייה מאי פעם!

אני מתאכזבת שמתן לא יכל להגיע הלילה, אבל קבעתי איתו שמחר אראה אותו. אנחנו נכנסות לבר האהוב עלינו, מזמינות כל מיני קוקטיילים מוזרים שמור מתלהבת מהם ומשלימות פערים. בזווית העין אני רואה דמות מוכרת, אני קופאת במקומי עד שהדר מבינה שאני לא כ"כ איתה ואני לא מקשיבה לה. "אני כבר חוזרת" אני מודיעה מבלי להסיר את עיניי ממנו ויורדת מהכיסא הגבוה שלי. "היי" אני מנסה להסתיר את כל הגעגועים שצפים להם לפתע - לגבר הזה. העיניים שלו מביטות בי באותו המבט המבולבל, הרגיש והמאוהב ואני מחבקת אותו חזק למשך דקה ארוכה. הוא מלטף את השיער שלי ומניח את שפתיו ברפרוף על מצחי. "התגעגעתי אלייך" הוא אומר בקול צרוד ומתרגש, אני מחייכת בעצב - יודעת שזו אשמתי. השארתי אותו מאחור. "גם אני אליך" הוא מפנה לי מקום במהרה, החברים שלו מבינים שכנראה לא כדאי להפריע לרגע כזה.

עוד 2 פרקים ה-סוף! :)