אני לא יודעת מה אני מרגישה, הכל מתערבב. הראש שלי מסוחרר מהאלכוהול והדבר היחיד שאני מצליחה להרגיש בבירור הוא את הקצב המטורף שבו פועם הלב שלי. הוא משחרר את היד שלי, כמעט כאילו זורק אותה. הוא עצבני ומתחיל להתהלך בחוסר סבלנות מצד לצד, שולף סיגריה מהקופסא ומדליק אותה. אני נאנחת מעט בקול ומתיישבת על המדרכה. אני מדליקה לעצמי סיגריה ומחכה שיואיל בטובו לומר משהו אחרי שהוציא אותי משם כאילו שעשיתי משהו שהוא לא בסדר. אני נועצת בו מבטים כועסים, אבל לא יכולה להתעלם מהיופי העוצר נשימה שלו. אני מקללת לעצמי בשקט, שבמקום שאקח את עצמי, אראה לו זין אחד גדול ואכנס פנימה למועדון אני עוד יושבת פה, נועצת בו מבטים מפשיטים ומחכה שיאמר הוא את המילה הראשונה.

שני גברים שעוברים על ידי, זורקים לי כמה הערות ונועצים את עיניהם בגופי בחוצפה. אני בוחרת אפילו שלא לטרוח להגיב ולבזבז אנרגיה ומגלגלת את עיניי, אבל עידן בוחר לעשות הפוך. הוא מתקרב בעיניים כמעט שחורות, מכווץ את ידיו לאגרופים ומעיף אותם ממני באיומים שממש בעוד רגע מתממשים. כשהם הולכים בהתנצלות על כך שלא ידעו שאני איתו, הוא סוף סוף מתיישב לידי ואני מרגישה את עיניו בוהות בי. מבטי מורכן אל הרצפה. "אני משתגע" הוא מודה בקול שקט. אני לא מגיבה, אני כבר מזמן השתגעתי, בגללו. "תראי מה עשית ממני" הוא אומר בקול מיוסר, אני לא יכולה להסתכל לו בעיניים, לכן עיניי נועצות מבט בשפתיים שלו. אני עוצרת את כל המחשבות שמתחילות להשתלט עליי בנוגע לשפתיים האלה. "אני לא מסוגל לראות אותך עם מישהו אחר" הוא חושף בפניי עוד הודאה. "אנחנו כבר לא ביחד. אני לא חייבת לך שום דבר, בדיוק כמו שאתה לא חייב לי. זה נגמר ואנחנו צריכים להתגבר אחד על השנייה" אני עונה. "אני יודע, אבל אני לא מצליח לשלוט על עצמי. ניסיתי.. תאמיני לי שניסיתי. לא הצלחתי" האצבעות שלו נוגעות לא נוגעות בשפתיים שלי ואני מעזה סוף סוף להסתכל לתוך העיניים שלו. כחולות כהות ומבריקות. אני עוצמת את עיניי בכאב כשאני מרגישה את המגע שלו על השפתיים שלי, יודעת כמה אני מתגעגעת לזה. "עידן, אני יודעת שגם אני לא הייתי מושלמת, ועשיתי טעויות. אבל לראות אותך עם אחרות גומר אותי. זה לא עושה לי טוב" אני נזכרת בכאב שהרגשתי כשראיתי את הבלונדינית בדירה שלו ושל אלון. רציתי להתפוצץ, והוא עוד סילק אותי משם. "אנחנו עושים רע אחד לשנייה ואני רוצה שיפסיק לכאוב לי הלב, וזה יקרה רק אחרי שאתגבר עליך. לכן לקחתי צעד אחורה ממך ומאלון.." אני נושמת עמוק ואוחזת בידו הגדולה והחמימה. הוא משחק עם האצבעות שלי ומביט בי במבט מאוהב שצובט לי את הלב. אני מחזיקה מעמד שלא להישבר לידו. "את לא צריכה לקחת צעד אחורה מאלון, הוא אחיך. ורק ה' יודע כמה הוא דואג לך" הוא נוזף בי. "אני לא רוצה שיצטרך לבחור ביני לבינך" אני אומרת בכאב לב אחד גדול. הכנסתי לו בלאגן אחד גדול לחיים, וזה לא מגיע לאלון כל החרא שלי ושל עידן. אני עוד מעט עוזבת, ואז הכל יתחיל להסתדר. "הוא אח שלך, הוא לא צריך לבחור בין אף אחד. אני בחיים לא יגרום לו להתרחק ממך רק כי אני ואת לא ביחד יותר" הוא כועס עליי ומשחרר את היד שלי, הוא נשען על מרפקיו וקובר את ראשו בתוך ידיו. "אני לא יודעת אם אתה זוכר את מה שאמרת לי, אבל אני זוכרת..זוכרת יותר מדיי טוב ואני לא חושבת שאי פעם אשכח" אני אומרת וגוש גדול מתיישב בגרוני וחונק אותי. "אתה שונא אותי ואתה לא רוצה לראות אותי יותר, אז אני מנסה להתרחק. ואז אתה מופיע כאן ועושה לי סצנות על זה שאני מנסה להמשיך הלאה, מה שאתה כבר עשית.. ה' יודע כמה פעמים" הדמעות כבר זולגות. "עם כל האהבה אליך, אני מתחילה להבין שאני ואתה באמת היינו טעות אחת גדולה. אם לא היה קורה שום דבר היינו מונעים את כל הבלאגן הזה. את כל הכאב. אני הפלתי את התינוק כי לא היה לזה עתיד ועכשיו נהרסו לי פאקינג החיים!" אני צועקת בצרידות והוא מושך אותי אליו, משעין את ראשי אל חזהו ועוטף אותי. הוא מחבק אותי חזק ומרגיע אותי. אני רועדת ונשברת. "אני עוזבת" אני מגלה לו, למרות שזה לא היה התכנון לגלות לו. "מה מה מה?" הוא שואל בחוסר הבנה ומרים את ראשי אליו למעלה. אני מתרחקת ממנו ומנגבת את הדמעות שלי. "אני עוזבת" אני חוזרת על דבריי, למרות שאני יודעת שהוא שמע מעולה. הוא נושם נשימה עמוקה שיוצאת עם קצת רעידות. "לאן את עוזבת?" הוא שואל בדאגה. "אני עוברת לאילת" אני זורקת את הפצצה ומחבקת את גופי, מסיטה את עיניי אל הכיוון השני. "למה? מה זה יתן לך להיות כ"כ רחוקה מכולם ולבד?" הוא שואל בכאב ומלטף את שיערי. הוא מתקרב אליי, קרוב קרוב, אני יודעת שהוא ינסה לשכנע אותי לא לעזוב בטקטיקות האופייניות לו. אני פורצת בצחוק גדול וכואב. "כאילו שכאן אני לא לבד" אני אומרת בגיחוך. "יעשה לי טוב להיות רחוקה ממך" אני מודה. "סיפרת לאלון?" הוא מתעלם ממה שאמרתי. "לא. אני אדבר איתו מחר, זה היה התכנון שלי. אני עושה את זה גם בשביל אלון, שיפסיק לאסוף את השברים אחריי וידאג גם לחיים שלו" אני עונה בשקט. כל הסטלה שהייתה לי כבר ירדה מזמן, מצאתי את עצמי יושבת עם עידן, הבן אדם שבגללו אני עוזבת, בורחת.. רחוק, ומספרת לו על זה. "הוא לא יקבל את זה טוב. תישארי שירה, אני ואת נסתדר, נעשה ככה שנצליח להסתדר" הוא אומר בעצב ומצמיד את אפו לאפי. "כל עוד אנחנו לא יחד, אנחנו לא מסתדרים – אתה יודע את זה. אנחנו נפריע אחד לשנייה להמשיך הלאה. אני רוצה להמשיך הלאה.. וגם שאתה תמשיך הלאה מבלי שיכאב לי על כך. אנחנו צריכים להיות רחוקים אחד מהשנייה, רק ככה נצליח לעבור הלאה" אני אומרת בעיניים עצומות, ומרגישה את הבל פיו עליי. "אני לא יכול לעבור הלאה, הלב שלי מרוסק, והוא אצלך" הוא ממלמל. "כל הבחורות, הן סתם.. אני בכל פעם מדמיין אותך שם. ככה אני מתמודד עם זה" העיניים שלו נעוצות בשלי, כחולות נסערות. הוא מצמיד את שפתיו לשלי ואני מתפרקת בין הזרועות שלו. פותחת את פי ונותנת לו לנשק אותי בנזקקות. איך אצליח להמשיך הלאה ולשכוח מהגבר הזה? אני שלו, על מי אני עובדת? אני שייכת לו, לנצח. הלשון שלו שעושה פלאים בפי גורמת לבטן שלי להתהפך ואני מנסה לשנן את הטעם שלו, את ההרגשה הזו שהוא מצליח לזיין אותי רק בנשיקה. הוא קובר את אפו בצווארי ואני לא רוצה להתנתק ממנו. בסופו של דבר אני אוזרת את הכוח ומתנתקת ממנו. "תמסור להם שאני פרשתי הביתה. לילה טוב עידן" אני בורחת ממנו, נכנסת למונית ונוסעת.
כשאני מגיעה הביתה אני מוצאת את עצמי מתפרקת במיטה, כמו תינוקת קטנה ושברירית. ה', אני כ"כ אוהבת אותו. אני חייבת לשכוח אותו, אחרת לעולם לא אזכה להיות מאושרת.

כשאני מתעוררת בבוקר מליטופים בשיערי, אני רואה עיניים ירוקות נוצצות מביטות בי. "תעשי מקום" הוא מבקש ומזדחל למיטה איתי. "את מנסה להתרחק ממני? מהאח האחד והיחיד שלך?" הוא שואל בעצב ומדביק נשיקה ארוכה במצחי. "אני אוהבת אותך, זה לטובתך" אני עונה ונשענת על החזה שלו. הוא משחק בשיערי. "עידן סיפר לי על אתמול" הוא אומר בשקט. "יופי לו" אני עונה ביובש. "אני מת שתישארי פה. אבל אני יודע כמה עקשנית את, ואני לא רוצה להיות זה שינסה לשכנע אותך ולהשפיע עלייך להישאר כאן כשזה משהו שיכול לעשות לך רק טוב. אני יודע כמה את סובלת עכשיו, אני מכיר אותך כ"כ טוב.." הוא מדבר בשקט ואני מקשיבה. "עברת הרבה בשנה האחרונה. אם את סגורה על המעבר במאה אחוז, אז אני איתך בסיפור הזה" הוא תומך בי, אני לא מאמינה! אני מחייכת ומרימה את עיני אליו. "אתה רציני?" אני שואלת כששמחה משתלטת עליי. "אני רציני. אבל אנחנו סוגרים הסכם. את מספרת לי קודם כל לאן את עוברת בדיוק ועם מי, כשתהיי באילת אנחנו הולכים לדבר לפחות פעם אחת ביום, ולפחות פעם בחודש אני בא לבקר אותך!" אני מתנפלת עליו בנשיקות והוא צוחק. "שתדעי שעידן ניסה לשכנע אותי לגרום לך להישאר.. אבל אני בטוח שאת יודעת הכי טוב כרגע מה טוב לך" אני נושמת את הריח של אלון שמרגיע אותי. "אלון, אני חייבת את זה לעצמי. זאת הזדמנות מצוינת גם לעידן להמשיך הלאה. למרות שאני שונאת אותו קצת, אני אוהבת אותו ורוצה שיהיה לו טוב. וגם לך מגיע קצת נחת ושקט ממני" אני מחייכת חיוך עצוב. "תפסיקי לדבר שטויות, אני רק הולך לדאוג לך יותר. אבל כל עוד תעמדי בהסכם שלנו זה יהיה בסדר" אני מדביקה לו נשיקה גדולה על הלחי. "תודה!" אני מודה לו מכל הלב והוא מחזיר לי חיוך גדול ומבט מבטיח שהכל יהיה בסדר.

בשבוע שחולף עליי, אני מתפטרת ונפרדת מהאנשים בעבודה, מארגנת את כל מה שאני צריכה לקראת המעבר. ומוודאת עם מיתר, שהייתה החברה הכי טובה שלי בצבא – שהכל מאורגן לקראת המעבר שלנו לעיר החמה. אני מנצלת את הזמן להיות עם אלון, עם החברות שלי ועם מתן. עברה בי המחשבה לעבור בבית של ההורים, להודיע להם על כך שאני עוזבת, אבל הבנתי שאני לא חייבת להם כלום ושהם במילא לא מעורבים בחיים שלי. 

לילה לפני המעבר, אני יוצאת עם הבנות ועם מתן והחברים שלו. זה הדבר הכי קשה שאני צריכה לעשות בחיים שלי. להתנתק מהחברות הכי טובות שלי, שמלוות אותי שנים בכל רגע בחיים. מאלון, שלמרות הכל תמיד היה עושה לי טוב לדעת שהוא קרוב, ממתן שהפך להיות החבר הכי טוב שלי, ומעידן – שממנו אני בכלל בורחת, אבל המחשבה שלא אראה אותו הורגת אותי. כשאני חוזרת עם מתן במונית אל הדירה, אני שיכורה ושמחה משום מה. אני רואה את עידן שעון על הרכב שלו מסתכל עליי כשאני מתקרבת אליו בצעדים כושלים. "מה אתה עושה פה?" אני שואלת לא מבינה, נופלת ישר לזרועותיו. "אל תעזבי" הוא מתחנן אליי כמו שלא התחנן מעולם. "תפסיק לדבר שטויות, אני מחר בבוקר כבר לא פה" אני אומרת במבוכה קלה. מתן זורק לעידן מבט של שלום ונעלם. "אני אוהב אותך שירה, אני לא אצליח להחזיק מעמד פה בלעדייך" הוא אומר בקול חנוק, ואז מנשק אותי ואני על סף שבירה. המילים שלו הרגו אותי. אני אוהבת אותו, ואני לא יודעת איך אצליח להחזיק מעמד באילת בלעדיו. אני יודעת שהמחשבות של מה הוא עושה, ועם מי הוא יוצא יהרגו אותי. אבל אני נוסעת לגמילה. גמילה ממנו. "אני אוהבת אותך. אתה תחזיק מעמד יופי" הפה שלו מסתער עליי בשנית והוא מצמיד אותי אל האוטו, יורד עם שפתיו אל צווארי – מוצץ ארוכות ומשאיר סימן. אני אוחזת בעורפו חזק ומסננת קללה, אני באופוריה שתגמר בקרוב. אני מרגישה את הגוף הקשיח שלו צמוד אליי, ואני מרגישה שחם לי, חם מדיי. "אני צריך אותך" הוא לוחש לאוזני. "אני שלך הלילה, רק הלילה" אני אומרת בשקט בעוד ידיי שורטות בעדינות את עורפו והוא נועץ את עיניו שמלאות בכעס, עצב ותשוקה לתוך עיניי. "את תמיד תשארי שלי" הוא ממלמל ומושך אותי להיכנס אחריו לאוטו. "יש לי חצי לילה, בואי נזדרז" הוא אומר בסוג של תקווה מסויימת. אני מחייכת חיוך עצוב, מלא במועקה. הוא מתניע ואנחנו נוסעים כשידו הימנית אוחזת בידי ולא מרפה.