כשאנחנו נכנסים הביתה, אני בורחת ישירות אל החדר שלי והוא אל המרפסת לעשן. אלון בהה בנו מבולבל ויצא מיד אחרי עידן. זה לא מתקדם טוב, בכלל! אני מחליפה את הנעליים לשטוחות, כדי לא למשוך יותר מדיי תשומת לב אצל אמא שלי. אין לי מושג מאיפה לאגור את הכוחות לארוחה המזוינת הזאת. אני עומדת מול המראה, אוספת את השיער שלי ברישול ויוצאת אל המטבח. אני מוזגת לעצמי כוס מים ויוצאת אל המרפסת. 

"גם את עם מצב רוח מחורבן?" אלון שואל בעיניים בוחנות. "אני צריכה ללכת הביתה, לאמא ואבא. ברור שאהיה במצב רוח מחורבן" אני עונה במרירות. אני מדליקה סיגריה ומתיישבת. עידן בוהה בי, תוך כדי שהוא מעשן. לא מוריד ממני את עיניו לרגע. מה הקטע? המבט שלו אטום, העיניים שלו בהירות כ"כ ואני מתחילה לזוז במקומי עקב המבט המנקר שלו. "איך היה בראיון מלכה שלי?" אלון שואל בחיוך גאה, עיניו יורדות להביט על הסיגריה שבידי אבל הוא לא מוסיף על כך דבר. אני אסירת תודה, כי הדבר האחרון שיש לי כוח אליו זה חפירות. "היה בסדר. נראה מה יהיה הלאה" אני עונה בקול שקט. "היא הקסימה אותו, הוא כבר הספיק לשלוח לי הודעה" עידן מחייך סופסוף ומושיט לאלון את הטלפון. אני יודעת שאני נראת כמו זעפנית כשאני יושבת כאן עם המבט הזה על פניי ולא מגיבה בחיוך. אבל הרגשתי שמבלי שאני והוא נריב, קרתה תקרית כלשהי בינינו. השיחה הזאת שקיבל, היא זו שגרמה לכך. לא אמרתי לו על כך מילה, והוא לא הסביר שום דבר. אני כבר לא יודעת אם אני רוצה לעבוד במקום העבודה שלו, עם כל הנואשות האלה סביבו - אני בטוחה שעוד לא ראיתי את כולן. "אני אקפיץ אותך ואחזיר אותך מההורים" אלון מסתכל עליי בדאגה, כנראה שאני נראת לחוצה ומודאגת מדיי. "תקפיץ אותי, בחזור אסתדר לבד. אני אלך לישון אצל הדר היום כנראה" אם מבט היה יכול לשרוף, עידן היה שורף אותי בזה הרגע. הוא מסתכל עליי מבלי למצמץ. הוא כועס, אני בטוחה. הסיבה לכך היא לא בגללו, אלא בגללי. אני רוצה קצת להיות איתה, לדבר איתה ולשתף אותה במה שעובר עליי. לישון אצלה זו הדרך המצוינת, ועל הדרך גם לתת לעידן קצת זמן לנשום בלעדיי. אני חושבת שהוא זקוק לזה. "דיברת עם המנהל שלך בעבודה?" עידן שואל, בנימה שדיי מעצבנת אותי. היהירות הזו שלו שלפעמים נוחתת עליו, משתלטת עליו. "על מה?" אני מחזירה באותו הטון. "על זה שאת מתפטרת" הוא רוכן אל השולחן, שולף סיגריה נוספת מהחפיסה ומדליק אותה. "הוא מודע לזה שאני יכולה בכל רגע להודיע לו שאני מתפטרת. הוא לא יעשה לי בעיות. אתה אומר את זה כאילו שכבר התקבלתי" הוא מחייך חיוך מעצבן בתגובה. אני מגלגלת את עיניי ומסמסת להדר, מזמינה את עצמי לישון אצלה. "רבתם?" אלון שואל משועשע, לאחר שקלט מה מתרחש מולו. "לא" אנחנו עונים ביחד, אני בתוקפנות ועידן בנינוחות. "אוקיי, הבחורה במצב רוח תוקפני, הבנתי" הוא מרים את ידו כמוותר ונכנס פנימה. "בהצלחה אחי" הוא זורק לעידן בחיוך של 'נדפקת אחי'. אני נועצת בו מבט והוא מוחק את החיוך וסוגר את הדלת אחריו. "את בורחת" עידן זורק אליי. הוא נשען אחורה כשרגלו מונחת על ברכו, ועיניו מעמיקות בי. "אני לא בורחת.. לא הכל קשור אליך" אני שותה מהכוס מים שלי, ומתיישבת כך שאני מחבקת את ברכיי אליי, העיניים שלי מביטות בנקודה מרוחקת בשמיים. "השיחה ההיא הציקה לך. למה את לא שואלת שום דבר? לא מעניין אותך מי זו הייתה?" הוא שואל, ממשיך בטון הנינוח והמזויף שלו. אני מרגישה כאילו אני נמצאת אצל פסיכולוג. "לא" אני עונה. "ממש.." הוא מגחך. "אז מי זו הייתה?" אני שואלת, הקנאה נוטפת ממני. אני כזו שחקנית גרועה. עידן מחייך בשביעות רצון ופורץ בצחוק. "אני מת לנשק את השפתיים המכווצות מכעס שלך" הוא אומר בשקט, מקניט אותי בחיוך המרוצה שלו. "עזוב, אני כבר לא רוצה לדעת" אני אומרת בכעס ונעמדת על הרגליים. "בואי הנה" הוא אומר בקול רם, עיניו נוצצות והוא מושך אותי ומושיב אותי על רגליו. "חיכיתי שתשאלי, בשביל שאוכל לספר לך. אבל את משחקת אותה שהכל בסדר.. כשבעצם אני יודע שאת מתה מקנאה" הוא נוזף בי. "אם זה היה הפוך, כבר מזמן הייתי מוציא ממך את השם והולך אל הבן זונה" אני מביטה בפניו הכועסות, וכל מה שעובר בראשי זה כמה אני רוצה להיצמד אליו, לנשק אותו עד שיגמר לנו האוויר ולא לעזוב אותו לעולם. "אני לא רוצה לחנוק אותך עידן.. גם זה יגיע אבל לאט לאט" אני מנסה להסביר את עצמי. "אמרנו שאנחנו ביחד! אני יודע שקשה לך לסמוך עליי, אבל אני רוצה לגרום לך לסמוך עליי. זה חשוב לי! אני רוצה שתשאלי אותי אם משהו מציק לך, אני לא אסתיר ממך שום דבר תהיי בטוחה" הוא "צועק" בשקט, כדי שאלון לא ישמע. "אוף, אתה רק גורם לי לרצות אותך יותר" אני נאנחת. "וזה משהו רע מבחינתך? אה?" הוא שואל בחיוך ונושק לירך שלי, נושך אותו ברכות. "בואי נלך לישון ביחידה של ההורים שלי היום" הוא מציע. הלב שלי מפרפר. "נדבר קצת, ונראה מה עושים עם אלון" הוא ממשיך. אני מהנהנת בהסכמה. "אני אקח אותך להורים שלך" הוא קובע, מקים אותי ממנו ונעמד על רגליו. "בואי נכנס, קר" הוא מושך את ידי, ולוקח את הכוס הריקה שהשארתי על השולחן. "זהו? סולחה?" אלון צוחק ולובש מעל גופו קפוצ׳ון. "אני אקח אותה אחי.. תנוח" הוא אומר לאלון וגורם לי לגחך. זה נשמע כמו טובה שהוא עושה לאלון, אבל זה בעצם טובה לעצמו. "נרגעה?" אלון שואל אותו בדאגה. "כן, זה סתם בגלל ההורים שלך היא ככה" הוא מרגיע אותו. הם ניהלו שיחה, אומנם בשקט, אבל שמעתי כל מילה. "שירוש את ישנה אצל הדר היום?" אלון קורא אליי, עדיין מודאג. הוא כמו אמא פולנייה. "כן, יהיה לך קצת שקט ממני" אני  נושקת על הלחי שלו ומחבקת אותו חזק. "מי ישמע כמה רעש את כבר עושה" הוא צוחק ומלטף את שערי ברכות. אני הולכת אל החדר לארגן כמה דברים לשינה, ותוך כדי שומעת את עידן אומר לאלון שגם הוא לא ישן הלילה בדירה. אלון שואל אותו עם מי הפעם? והוא עונה לו שמדובר באיזו מישהי מהעבודה. אני מרגישה עלובה, אני משקרת את אח שלי, הדבר הכי יקר לי בעולם! אני לא רוצה להגיע לרגע שבו אני אצטרך לעמוד מולו ולספר לו על זה שאני מזדיינת עם החבר הכי טוב שלו.

כשדלתות המעלית נסגרות, בנוהל, אנחנו מתנפלים אחד על השנייה ומתנשקים כמו חיות שלא התנשקו שנים.

"אני לא יכול יותר.. אנחנו חייבים לספר לו שירה! אני לא רוצה להתחבא ואני לא רוצה לשקר לו. הוא כבר מזמן לא רק חבר, הוא אח שלי" הוא מתייסר, היד שלו עוברת על פניו בעצבנות. "תתן לי לעבור את הארוחה אצל ההורים שלי, ואני מבטיחה לך שנחשוב אח"כ איך עושים את זה" אני מנסה להרגיע אותו, למרות שאני בעצמי נמצאת בסערת רגשות. אנחנו יוצאים החוצה, הולכים זה לצד זו, לא נוגעים אחד בשנייה אבל מרגישים קרובים מתמיד. כל הנסיעה הוא מנסה להרגיע אותי מהמתח, למה לעזאזל הסכמתי ללכת לשם לבד? היא תרמוס אותי. "את רוצה שאני אבוא איתך בכל זאת?" הוא שואל, ואני מנידה בראשי לשלילה. אמא שלי רוצה שנעשה את זה לבד. מעניין מה היא מתכוונת להגיד? אני רוצה לחסוך מעצמי את הבושות מול עידן. "אני אסתדר, מספיק לי לדעת שאתה איתי" הוא מנשק את הלחי שלי ואז שפתיו מוצאות  את פי. לא רציתי לעשות את זה כאן, ליד הבית של ההורים שלי, ליד כל השכנים הרכלנים אבל אני חייבת, אחרת אעלה באש. אני מטפסת עליו ומתיישבת עליו בפישוק. הוא גונח בקול כשאנחנו מתנשקים בנואשות והמפשעות שלנו משתפשפות זו בזו. גם על יבש זה טוב איתו, אלוהים. "אני אתפוס מונית אליך, תחכה לי" אני מתנשפת, עומדת להגיע אל הקצה. אני בוהה לתוך העיניים שלו ומצליחה להירגע מעט מהמתח כשאני גומרת. "אני לא זז מפה, אני מחכה לך פה" הוא מלטף את הגב שלי ולשונו מלקקת את תנוך האוזן שלי. "תלכי כבר" הוא מתחנן כשאני עדיין נעה מעליו ברעידות. הזיקפה שלו ענקית, ואני מצטערת בשבילו שאני צריכה ללכת. "אני הולכת. אני אפצה אותך מבטיחה" אני מחייכת אליו בחום. "חתיכת פיצוי את חייבת לי" הוא מחייך אליי ומנשק אותי נשיקה אחרונה.

"היי" אני קוראת כשאני נכנסת אל הבית. שום דבר לא מרגיש לי ביתי בבית הזה. "שירה" אבא אומר במבט שמנסה להיות חם, כאילו שהוא התגעגע אליי לרגע. "מה שלומך?" הוא שואל, אבל אני יודעת שהוא לא באמת מתעניין. "בסדר, מה שלומך?" אני שואלת, לא מתעניינת גם אני. "בסדר גמור.. אלון לא בא איתך?" הוא שואל בחוסר הבנה, ומביט מהחלון. "לא, עידן הביא אותי והוא מחכה לי בחוץ. הוא לא מוכן לנסוע מכאן. אמא אמרה שאגיע לבד בלי ליווי" אני מדגישה בקול רם, כדי שגם היא תשמע מהמטבח. "את כזאת חסרת נימוסים שירה" היא יוצאת משם במהירות, מנידה את ראשה בזעזוע ויוצאת לקרוא לעידן. אבא שלי מחייך אל עידן שנכנס עם אמא אל הבית, לוחץ לו את היד ומחבק אותו. אם רק היה מתרגש ככה כשאני נכנסתי הנה.. עידן מדבר איתו קצת והם צוחקים. כולם מסתדרים איתם חוץ ממני???

השולחן כבר היה ערוך ואמא מוסיפה עוד צלחת אל השולחן. היא לא נותנת לי לעזור בשום דבר, רק מבקשת שאשב.

אני מתיישבת על יד עידן כשאמא ואבא מולנו. "את מוכנה להגיד לנו למה את לא מוכנה לחזור הביתה?" היא שואלת "בנינוחות", אבל כמו שאני מכירה אותה, היא זועמת. הנוכחות של עידן מרככת אותה מעט. "כי טוב לי מחוץ לבית" אני עונה בסתמיות. "שירה'לה, זה לטובתך! שני בחורים צעירים כמו אלון ועידן לא צריכים שתפריעי להם, אני גם לא רוצה שתחשפי לכל מה שקורה אצלהם. הם שני רווקים שאני לא רוצה שתקחי מהם דוגמא" העיניים שלי מביטות על הצלחת הריקה שמולי, ואני מגלגלת את עיניי. כאילו שאני בת 15 שהיא אומרת לי את זה. "אורנה, היא לא מפריעה. זו היה רעיון שלנו. ואז מה שאנחנו רווקים? זה לא אומר שאנחנו עושים סדום ועמורה בדירה" עידן מתערב בשיחה. "אני מבינה.. שירה תראי אני יודעת שאת ואלון קשורים אחד לשנייה כמו כפפה ליד. תמיד הייתם כאלה, אבל זה לא בריא לכם" היא לא בריאה בנפשה, מה זאת אומרת לא בריא לכם? היא השתגעה? עידן מלטף את הירך שלי, אני מרימה אליו את עיניי בתחינה והוא מסמן לי להישאר רגועה. לא לקחתי ביס מהאוכל, בא לי להקיא. "מה זאת אומרת לא בריא? אמא, יש לנו קשר של אחים, כמו אצל רוב האחים שנמצאים ביחסים טובים" אני מרימה את קולי, החום כבר עלה לי וזה עניין של שניות עד שאני אתפרץ ממש. אני קוברת לרגע את פניי בתוך כפות ידיי. עידן מוזג לי מים. "תשתי" הוא מבקש, עיניו כועסות, אני רואה שהוא מנסה להרגיע את עצמו אך לא מצליח. אני לא אתן להם להרוס לי את הקשר ששיקמתי עם אלון! "עידן, יכול להיות שאתה שמת לב לזה. מאז שהם היו קטנים היה להם קשר כזה, אתה יודע, יותר מדיי קרוב בשביל אחים" היא ממשיכה בשלה. אבא הפסיק לאכול, הוא  לא ידע איפה לקבור את עצמו. הוא מסתכל על עידן שנראה בהלם. אני בולעת את רוקי. אני לא מבינה לאן היא מנסה להביא את השיחה הזו. "את פשוט אוהבת את אלון, יותר מאהבה של אח ואחות" היא  מסתכלת עליי כאילו דואגת,  ואני פורצת בצחוק מריר. "את השתגעת, וגם אתה אם אתה משתף איתה פעולה" אני פונה לאמא שלי ואח"כ לאבא שלי שלא אמר עדיין מילה. עידן בהלם מדיי בשביל להגיב. "אנחנו נטפל בזה שירה, נקח אותך לטיפול אם יהיה צריך. את חייבת לחזור קודם כל הביתה" התחלתי לבכות מרוב עצבים, זה נראה לי כמו סרט כל מה שמתרחש כרגע. "אורנה, אני לא יודע איך להגיב על דבר כזה. זה לא נורמלי" הוא נעמד בעצבנות ומעביר את ידו בשיער - לא יודע איך לאכול את זה. זה פסיכי. למה היא עושה לי את זה? "אני יודעת שזה לא נורמלי, בגלל זה אני צריכה את העזרה שלך ושל אלוני" היא ממשיכה. "לא אורנה, את כנראה לא הבנת. מה שאת אומרת זה לא נורמלי. אני חושב שאתם שניכם צריכים עזרה מקצועית" הוא מושך אותי ממקומי ומשעין את פניי הדומעות על החזה שלו. "תודה רבה לכם" הוא אומר בציניות ומוביל אותי החוצה. החולצה של עידן  נהיית רטובה בשניות מהדמעות שלי. "סיימתי איתם, לכל החיים" אני מודיעה רשמית, תוך כדי שאני נחנקת מהדמעות. "דיי חיים שלי" הוא מבקש, מסתכל עליי בעצב. העיניים שלו עוד רגע דומעות בעצמן. הוא מדבר עם אלון בטלפון ומספר לו את הכל רחוק מאוזניי, אני בכל זאת מצליחה לשמוע. "תן לה להירגע אחי, היא בוכה פה כמו מטורפת. שירה נכון שאת תדברי איתו מחר דבר ראשון על הבוקר?" הוא פונה אליי. אני מהנהנת. "היא תתקשר אליך מחר, אל תדאג! אני לוקח אותה להדר" הוא מעדכן אותו, ואני מפסיקה להקשיב למה שנאמר ביניהם. זה באמת מה שהיא חשבה כל השנים האלה? או שזה סתם תירוץ בשביל להפריד בינינו פעם נוספת ה' יודע למה? שמחתי שעידן היה איתי שם, אני לא יודעת איך הייתי מתמודדת עם זה אחרת.

אנחנו נוסעים משם, וכל מה שאני מצליחת לחשוב עליו זה שאני רוצה להוציא משם את כל הדברים שנותרו לי! לא רוצה לחזור לשם לעולם!

עידן מוודא עם אחותו שהיחידה פנויה בשבילו, ורק לאחר שהוא דואג שאף אחד לא יפריע לנו, אני יוצאת מהרכב. אני קורסת על המיטה שלו ברגע שאני נכנסת. "אולי תעשי מקלחת חמה?" הוא מציע ומלטף את שיערי. "אח"כ" אני ממלמלת ומביטה בעיניו היפות והמודאגות. הוא עומד מעליי ובוהה בי בחזרה, מנסה להקנות לי את השלווה שאנע כל כך זקוקה לה. אני מושכת אותו אליי, הוא נראה מופתע ומבולבל. אני מתרוממת ומתיישבת עליו בפישוק. אני מנשקת אותו, מוצצת את שפתיו, אני צריכה אותו. הוא אוחז בגבי, תומך בי ונותן לי לנהוג בו כרצוני, מבלי שישתלט על העיניינים.

***אני נעה מעליו מעט, ומצליחה להוריד את שמלת הסריג השחורה שהייתה עליי. העיניים של עידן אוכלות את העיניים שלי, הוא נראה מאופק בכל מה שקשור לכך שאני עושה מה שבא לי. אני יודעת שזה לא באמת ככה, ושהוא נאבק עם עצמו. אני מפשיטה ממנו את החולצה ויורדת עם שפתיי אל החזה שלו. הוא מוריד לי את החזייה מתחיל לחפון את שדיי ואז לצבוט קלות את הפטמות שלי. הוא רוכן עם שפתיו אליהן, ומתחיל למצוץ אותן בכוח. אני גונחת בקול וגבי רוכן לאחור. כשהוא נושך אותן אני צורחת. אני קמה מעליו, פורמת כפתורי המכנס שלו ומפשילה אותם מטה. הוא מתרומם מעט ועוזר לי להעיף אותם ממנו. הכל מתנהל באמצעות העיניים - דיברנו, צעקנו, הוצאנו את הכל באמצעות מגע. אחזתי בגומי של תחתוני הבוקסר שלו, ומשכתי אותם למטה. הזין שלו קיפץ ענק ומזמין. אחזתי בו בבסיס והכנסתי אותו לפי. "שירה" עידן נוהם בשקט. אני מעבירה את ידי על כולו ותוך כדי מכניסה את הקצה אל פי, מוצצת ומלקקת. אני עושה את זה במהירות, לא מפסיקה. מכניסה אותו עמוק יותר. אני עושה לו טוב, ואנע מתה על ההרגשה הזו. הוא אוחז בראשי ומכניס אותו אפילו עמוק יותר, מכתיב קצב רצחני ומזיין לי את הפה כמו שמעולם לא חוויתי עם דור. "אני רוצה שתגמור בתוכי" אני מתחננת אליו, אני מוציאה אותו מפי. הוא מעורפל ממני. הוא אוחז בתחתונים שלי בחוזקה ומושך אותם כל כך חזק שהם כמעט נקרעים. "בואי אליי" הוא כמעט מתחנן. הוא תופס במותניי ומושיב אותי עליו. אני מכניסה אותו לתוכי עד הסוף, חזק. אף פעם לא הרגשתי את הצורך החזק הזה, זה רק איתו.  אני גונחת בכאב ובעונג כשחודר כ"כ עמוק. עידן דוחף את עצמו לתוכי מלמטה ואני נעה עליו כמה שאני רק יכולה, אני אפוסת כוחות. כשהחדירות מתחילות להיות מהירות וחזקות יותר, אני גונחת בקול רם ונועצת את הציפורניים שלי בעור הגב שלו. אנחנו מביטים זה לזו בעיניים, רגע כל כך מיוחד שאני רוצה לנצור לנצח. אני אוהבת אותו! אני גומרת בצעקה, הגוף שלי מתכווץ פעם אחר פעם. אני חושבת שהרעידות האלה לא יגמרו לעולם. עידן חודר אליי בדחיפות עמוקות, חזקות עד שאני מתמלאת בנוזל החם שלו. הוא גומר באנחה קולנית של שמי. הוא נשאר בתוכי, ואני מתה על ההרגשה הזו."

"אני אוהב אותך שירה, אני איתך ואני לא הולך לשום מקום!" הוא מבטיח כשאני עטופה בזרעותיו. הדמעות שלי כבר זולגות מעצמן, כ"כ הייתי זקוקה למילים האלה. "אני אוהב אותך" הוא ממשיך למלמל ומוחה את הדמעות מפניי. עיניו מוצאות את עיניי ואנחנו מסתכלים אחד על השנייה, כאילו שכל העולם עצר מלכת. השפתיים שלו נושקות לי ברוך ואני עוד לא מעקלת את מה שקרה כאן. זה אני ועידן מול כל העולם.