כשאני פוקחת את העיניים, עידן כבר לא שוכב לידי. אני מתהפכת אל הצד שבו ישן ונושמת את הריח שלו שנספג במצעים שלי. אני מרגישה מעט מטופשת עם ההתנהגות שלי וחיוך קטן עולה על שפתיי כשאני מבינה עד כמה. אני מתמתחת, משפשפת את עיניי  ומרימה את הטלפון מהשידה שעל יד המיטה. אני מעיפה מבט במהירות בהתראות וההודעות שקיבלתי במהלך הלילה. 

קול מוכר נשמע מהסלון, ואני נושפת ברוגז. מי אם לא אמא שלי. מה היא רוצה עכשיו? הרבה זמן היה שקט ממנה, והשקט הזה היה טוב. לפני שאני מוכנה לצאת אלייה, אני חייבת להתארגן על עצמי - אז אני עושה את כל העיסוקים של הבוקר ורק לאחר שאני כבר לבושה ומאופרת, למקרה שכבר אצטרך לצאת מהבית, או לברוח, אני יוצאת אל הסלון. "בוקר טוב" אני מחייכת אל אלון, שנראה כבר סחוט. האישה הזו סוחטת את כל האנרגיות. הוא מחזיר לי חיוך עייף. "בוקר טוב גם לך, אמא"  אני פונה אלייה בטון קר יותר. "בוקר, בוקר" היא ממהרת לבחון אותי. "בשעה כזו את מתעוררת? את לא רוצה לעשות עם עצמך משהו בחיים האלה?" היא שואלת בזלזול, אבל אני כבר לא מתרגשת. "אמא תעשי לי טובה, אם לא באמת אכפת לך אל תגידי שום דבר" אני מגלגלת את עיניי בעצבנות ונגשת למטבח להכין קפה חזק. מיד לאחר מכן אני יוצאת אל המרפסת לסיגריית הבוקר שלי. "אל תתנהגי אליי בצורה הזו, אני אמא שלך!" היא צועקת אליי בכעס, כשהיא יוצאת אחריי. אלון נשאר לשבת על הספה בסלון בייאוש, הידיים שלו אוחזות את ראשו ואני תוהה מה היא כבר הספיקה לומר לו. "את אמא אולי רק על הנייר, אני אתנהג בדיוק כמו שאת מתנהגת. אין לי כבר מה לומר לך, באמת" אני מנסה לדבר ברוגע, אבל מבפנים אני עומדת להתפוצץ. זה כואב שאין לי הורים שאכפת להם, לא משנה כמה אני אשכנע את עצמי שהם לא שווים את זה, זו תמיד תהיה נקודה רגישה אצלי. "אני רואה שכרגע אין לי עם מי לדבר, אני רוצה שתבואי היום בערב הביתה נשב ונדבר" היא אומרת ותוך כדי מנופפת בידה על עשן הסיגריות שהעלתי. היא מביטה בי לתגובה. "על מה יש לנו לדבר?" אני שואלת בחוסר הבנה. "על הרבה דברים, נבהיר אחת ולתמיד את הכל!" היא גורמת לי לגחך. כאילו שיש מה להבהיר. היא שונאת אותי - את הבת שלה! אני לא חושבת שאפשר לשנות את העובדה הזו. "אני אבוא עם אלון" אני לא מעוניינת ללכת לשם לבד, כדי ששוב פעם אצא משם שבורה. "לא, את לא צריכה ליווי. אנחנו צריכים לפתור את זה בינינו" היא אומרת בקול רגיל, פחות מתנשא מבדרך כלל. "בסדר" אני מזרזת אותה ללכת. "מעולה, אז תבואי לארוחת ערב" היא מביטה בי מבט אחרון תוך כדי שהיא מניחה את ידה על הכתף שלי וטופחת עליה קלות. היא מסתובבת וסוגרת אחריה את דלת המרפסת. אני נושמת עמוק ועוקבת אחריה במבטי. היא מנשקת את אלון ומחבקת אותו, ומיד לאחר מכן היא יוצאת והוא נועל אחריה את הדלת. "מה היא רצתה?" אני שואלת כשהוא מצטרף אליי במרפסת. הוא מדליק סיגריה, ואני מופתעת מכך שהוא לא מעיר לי מילה על כך שאנחנו מעשנים ביחד. "סתם, אמא והשגעונות שלה" הוא עונה בשקט, בוהה באיזו שהיא נקודה מרוחקת. "נו, אלון.." אני מבקשת ממנו בקול רציני. אני לא אתן לה שוב פעם להרוס לנו את הקשר, אם לשם היא חותרת. "זה סתם שירה, היא לא רוצה שתגורי איתי. היא רוצה שתחזרי הביתה" הוא מתבונן בי, והעיניים הירוקות שלו היום בהירות מתמיד. זה גורם לי לשקוע בתוכן. "ומה אתה חושב על זה?" אני שואלת, תחילה דיי מתעצבנת קצת אבל אז חוזרת לעצמי, לא מגיע לו שזה יצא עליו. "אני חושב שאת ילדה גדולה, ואני יודע איך את מרגישה שם. הם עושים לך את המוות. אז הבחירה היא כמובן שלך" אני קמה מהכיסא שלי ורוכנת לחבק אותו. הוא מושיב אותי על ברכיו ומחבק אותי כאילו שאני התינוקת שלו. רגשות האשם שוטפות אותי, אני בטוחה שגם את עידן הם שוטפים ללא הפסקה. הוא נושק לי על המצח ומתבונן בפניי ארוכות. "תלכי לראיון היום במשרד של עידן, מה אכפת לך? אם לא בשבילך אז לפחות בשבילי" הוא מחייך את אחד מהחיוכים הסחטניים שלו, וגורם לי לפרוץ בצחוק. "בסדר" אני משתכנעת מבלי להתווכח, והוא מסתכל עליי בהלם. "בסדר? זהו שיכנעתי אותך?" הוא צוחק. "כן, אני אוהבת אותך, ואני אעשה בשבילך הכל" אני עוצמת את עיניי בכאב. "אני שמח שאת ועידן חזרתם להסתדר" הוא אומר לפתע, וגורם לי לפקוח את עיניי בזהירות. "אני יודע שהוא מעצבן אותך לפעמים, אבל גם את מעצבנת אותו לא פחות" הוא צוחק. "הוא מת עלייך" הוא מוסיף בקול רציני יותר ומדליק סיגריה נוספת כשהראשונה נגמרת. את המתח ששורר ביני ובין אלון בזה הרגע, אפשר לחתוך בסכין. "ברור שהוא מת עליי, מי לא?" אני מנסה להפיג קצת את המתח עם הצחוקים שלי. "מה את חושבת עליו?" הוא שואל, ועיניו חודרות לעיניי, הוא יודע שהן לא יודעות לשקר! אלוהים איך אני אצא מזה עכשיו?! "מאיזו בחינה?" אני שואלת, כאילו בתמימות. "מכל הבחינות" הוא ממשיך להביט בעיניי, וזה מרגיש כאילו כל המחשבות והסודות שלי חשופות אליו. "הוא כמוך" אני עונה בשקט, אחרי כמה רגעים של שקט בהם לא ידעתי מה לענות. "מזה כמוני?" הוא שואל ומצחקק קלות. "כמוך נו. אני יכולה להתנהג עם שניכם בצורה הכי חופשית והכי אמיתית שלי. הוא שם בשבילי תמיד בדיוק כמוך, והוא נראה טוב כמוך" אני צוחקת בעצבנות. "אוקיי, טוב לדעת" הוא אומר בחיוך קטן, ושוב משתלטת הדממה. אנחנו יושבים פה ביחד אני ואלון, אבל כל אחד מרגיש לבד עם המחשבות המעיקות שלו.

כשאני מגיעה אל בניין המשרדים המפואר, אני בוחנת את האזור וכבר אוהבת אותו. הוא נמצא בדיוק במרכז העיר, בלב העיניינים. אני לבושה בשמלת סריג בצבע שחור ומגפוני עקב שחורים. קיללתי את הרגע שיצאתי מהבית בגרביון, ללא מעיל או ג'קט מעל השמלה, קפוא בחוץ, וזה רק מזכיר לי כמה אני שונאת את החורף. אני עולה אל הקומה העשירית, ונכנסת אל המשרדים הגדולים של עורכי הדין הבכירים שאצלם מתמחה עידן. "צהריים טובים" אני מנסה לחייך אל הפקידה שיושבת בדלפק הראשי. השיער שלה בצבע חום והוא ארוך וחלק. העיניים שלה גדולות בצבע דבש ומבנה הגוף שלה רזה. המחשבה הראשונה שעלתה לי בראש, זה מה טיב היחסים שלה עם עידן. "צהריים טובים, את שירה נכון?" היא מחייכת אליי וחושפת בפניי את שינייה הלבנות. "כן, אני שירה" אני מאשרת. "מורן, נעים מאוד" היא אומרת בקול חנפני ואני ממלמלת לה שגם לי. לא קשה להבחין שהיא בוחנת אותי מכף רגל ועד ראש. "תשבי בינתיים, את רוצה לשתות משהו?" היא שואלת בנימוס. "לא, תודה" אני עונה ומתיישבת על אחת מהכורסאות. המקום מעוצב בצורה מושלמת - שילוב של שחור, כסף ולבן. השנדלירים הגדולים והמרשימים מנצנצים מלמעלה. "שירה" עידן צץ מאחד המשרדים, הוא החל להתקרב אליי בחיוך. העיניים שלו עוברות עליי מלמטה ועד למעלה במבט מפשיט שמחמם את הגוף שלי, ותודה על כך שאין אף אחד על ידי כדי שיראה את הלחיים הסמוקות שלי. הוא תופס במותני ומושך אותי לחיבוק איטי וארוך. שפתיו מוצאות את אוזני והוא לוחש לי "אני לא יודע מי שכנע אותך בסוף להגיע, אבל אני מקווה שזה הייתי אני עם הביצועים שלי בלילה" אני מסמיקה קשות, החום שוטף את פניי. אני נותנת לו מכה קטנה בכתף ומסתכלת עליו בזעם. "תסתום" אני מבקשת ממנו בשקט. מורן מסתכלת עלינו בחיוך ממקום מושבה ואז פותחת את פיה "שמעתי עלייך הרבה.. את האחות הקטנה של אלון נכון?" אני רואה את המבטים שלה על עידן, ומחייכת אליה באילוץ. "עוד כמה זמן היא תכנס בערך?" עידן שואל תוך כדי שהוא מתקרב אל הדלפק, ואז נשען עם מרפקו עליו. "עניין של רבע שעה בערך" היא מלטפת את שיערה ומשנה את התנוחה על הכיסא. זנזונת קטנה. "טוב, אז יש לנו זמן. בואי נצא לסיגריה" הוא אומר לי בחיוך יפה ואז מושך בידי אחריו. ברגע  שאנחנו נכנסים אל המעלית והדלתות נסגרות, הוא נצמד אליי עם גופו ומנשק אותי. טורף את הפה שלי, את הלשון שלי. "התגעגעתי.. אני עוד אתרגל לישון איתך בלילה" אני מתלוננת בפניו בחיוך, והוא מלטף את גבי באופן מצמרר. אנחנו יוצאים אל קומת הגג שמסודרת במיוחד לעישון ומתיישבים צמודים אחד לשנייה על אחד מהספסלים. "את מתה על השמלות האלה שחושפות את כל הרגליים שלך" הוא אומר בטון מקנא ומלטף את הירך שלי כלפי פנים. "נכון, ואם זה מפריע לך.. אז תחייה עם זה בשקט" אני מחייכת אליו בהתגרות, יודעת שזה מעצבן אותו. הוא בתגובה תופס את פניי ומנשק אותי בצורה מכאיבה, נואשת. כזו שבאה לתבוע בעלות עליי ועל הרגליים שלי.. אני אוהבת את זה.

לאחר הראיון עם אחד ממנהלי המשרד,  אני יוצאת בהרגשה טובה. הוא גבר רציני, אך עם זאת יש לו חוש הומור שופע. במהלך הראיון התחלנו לדבר על נושאים שאפילו לא קשורים לענייני העבודה. עידן מחייך בגאווה כשרואה את הבעת הפנים שלי שאומרת שזה נמצא בכיס שלי. אבל עם זאת, אני מהססת אם זה מה שאני באמת רוצה. שני גברים מרשימים יוצאים מאחד המשרדים, ובחורה קטנה יותר משתרכת אחריהם. השיער שלה בלונדיני אסוף כמו זנב ארוך, ואי אפשר שלא לשמוע את הצחוק המתגלגל והמעצבן שלה ברחבי המשרדים. "הולך?" היא פונה לעידן ומלטפת את כתפו בנינוחות. "כן, תכירו את שירה" הוא מחייך ומכיר לי את שני הגברים והבלונדינית. הגברים הללו מטופחים, גבוהים, בעלי תווי פנים יפים - מסוג הבחורים שמייד הייתי נמשכת אליהם. אבל כשעידן עומד על ידם אני לא רוצה להסתכל על אף אחד מהם. הם נחמדים, מושיטים לי את ידם החמימה לשלום, ושואלים מספר שאלות לנימוס. אחד מהם בחן אותי לעומק, ועיניו החומות בצורת השקד פוגשות בעיניי. אני מפנה את עיניי מעיניו באופן אוטומטי, לא רוצה ליצור יותר מדיי קשר עין. "אתה בטוח שאתה הולך?" מיקה, הבלונדינית שואלת אותו בעיניים חודרות ומזמינות. נראה שהיא מתה שישאר כאן איתה. "כן אני חייב לזוז, השארתי לך על השולחן את המסמכים. נתראה מחר" הוא מחייך ומחבק אותה אליו בקלילות, היא מצטנפת בגופו החטוב. אני בוהה בשניהם ובוערת מקנאה, זה ברור מקילומטרים שהיא בקטע שלו, והיא יפהפייה. "אני אחכה לך למטה" אני זורקת לו בקול רגיל, שלא מסגיר דבר. "אני בא איתך" הוא ממסמר אותי עם עיניו, אני יודעת שהוא מנחש מה עובר במוחי כרגע. היד שלו נצמדת לגבי התחתון והוא מלווה אותי אל המעלית. אנחנו לא אומרים מילה. אנחנו עומדים עם מספר אנשים במעלית ורק כששנינו יוצאים אל החניון הוא מסתכל עליי בבחינה. "מה יש?" היד שלו על הפנים שלי מעבירה בי צמרמורת. "סתם, אני צריכה ללכת לארוחת ערב בבית, עם ההורים" אני מעקמת את פי, והוא מרצין עם מבטו. סיפרתי לו את מה שהיה עם אמא בדירה היום. "את בכלל רוצה ללכת?" הוא שואל בקול רך. "לא יודעת. זה לא יעזור, אבל אני חייבת לבדוק מה הסיפור" אני עונה ונכנסת אל הרכב, שנייה לפני שהוא נכנס מצד הנהג. סיפרתי לו על השאלה המוזרה של אלון, והוא סיפר על משהו דומה ששאל אותו עליי בבוקר. "אתה חושב שהוא חושד?" אני שואלת המומה, לגמרי לא מוכנה לדרמה הזו. "אני חושב, לא יודע.. צריך לדבר איתו" הוא אומר תוך כדי שהוא מתניע ויוצא מהחנייה. המחשבות שלי נודדות - אני רוצה בכלל לעבוד בסביבה המוכרת שלו? לראות את המבטים האלה של מיקה או מורן עליו ולתהות מה קורה שם? חשבתי להשאיר את השיחה הזו לפעם אחרת. יותר מדאיגה אותי כרגע הארוחה עם ההורים, אפילו מפחידה קצת. צלצול הטלפון של עידן ממלא את הרכב, והוא עונה מהדיבורית. "עידנוש" קול נשי נשמע מהצד השני. האחיזה של עידן מתהדקת על ההגה, והלסת שלו מתהדקת. אני זזה באי נוחות ונועצת את עיניי בצדודית בפניו. הוא נראה מתוח. "אני בנהיגה, אני אחזור אלייך יותר מאוחר" הוא עונה בקול קר. הקול לא היה מוכר לי, אז כנראה שזו לא מישהי שאני מכירה. "אתה רוצה לקפוץ אליי מאוחר יותר?" היא שואלת מלאת תקווה ואני מתכווצת במקומי. "לא, אני לא יכול" הוא עונה. "תחזור אליי" היא מבקשת, כמעט מתחננת. "טוב.. ביי" הוא  מנתק את השיחה והנשימה שלי פתאום נהיית כבדה יותר. לא שאלתי, כי לא רציתי לשמוע. אבל ידעתי בדיוק לשם מה היא רוצה שיבוא אלייה. נכנסתי לפייסבוק, עברתי על הכל, יצאתי ושוב נכנסתי. לא ידעתי מה לעשות או מה להגיד, יותר מדיי בנות ליום אחד. "הכל בסדר?" הוא שואל, מניח על ירכי את ידו הנעימה. "כן.." אני עונה קצרות, ומבטי לא זז מהחלון. אני לא יכולה להביט בו, הוא יוכל לזהות ישר את כל הקנאה שהצטברה אצלי. אני לא יודעת מה תהיה התגובה שלו, ולכן מנסה להימנע מזה כרגע.