ישנתי כמו מלכה, בין הזרועות שלו שחיממו אותי, והעניקו לי בטחון ושלווה. קשה לי לקבל את זה שזה מגיע אליי דווקא ממנו, אבל כשזה נכון, אני מפרגנת. ברגע שהוא מתעורר ומזיז אותי בעדינות על מנת לקום, אני פוקחת את עיניי לסירוגין. בשנייה שהעיניים שלנו נפגשות, הן נפקחות לחלוטין. "ש.. מאמי, תמשיכי לישון. עדיין מוקדם, אני יוצא לרוץ קצת לפני העבודה" הוא מלטף את שיערי, גורם לי לבהות בעיניו. למה הוא חייב להיות כל כך יפה גם בבוקר? הוא רק התעורר! "אני אוהבת כשאתה ישן איתי. אני ישנה טוב" אני פולטת מבלי לחשוב, ומתחרטת על זה ישר לאחר מכן. הוא בתגובה מחייך אליי את החיוך הממיס שלו. "תתפלאי, אבל גם אני" הוא מלטף את פניי ברכות ואני מחייכת בשביעות רצון. "יום טוב" אני ממלמלת ומתהפכת אל הצד השני, ממשיכה לישון עד שהשעון מעורר יצלצל.

השעון מעיר אותי ב9:00. הבנות ואני שריינו את הבוקר הזה למפגש בוקר, שמסתכם בארוחת בוקר ביחד והרבה ריכולים, ואז לקינוח - שופינג. אני רואה הודעה מאלון - "אתם כאלה חמודים כשאתם ישנים.. לפחות אז אתם לא רבים" הוא שלח את זה עם סמיילי צוחק וצירף תמונה שלי ושל עידן מכורבלים ביחד. אני נתקפת לרגע בבהלה, שעוברת דיי מהר. הרי אלון בחיים לא יחשוב או יחשוד שקרה או קורה משהו מעבר. זו אחת הסיבות שעידן מסרב בכל תוקף - הם החברים הכי טובים בעולם, הם כמו אחים! הוא במחשבה שגם אם יקרה בינינו משהו, זה לא יחזיק מעמד. לא שווה להרוס את הכל בשביל זה. אני מחזירה לאלון הודעה של "מצחיק מאוד! ואיפה אתה היית בלילה? הייתי בטוחה שכבר לא תחזור" אני מצרפת גם סמיילי קורץ. אני מתגלגלת אל הצד שבו עידן ישן, ומריחה את הכרית. הריח שלו נשאר עלייה. אני מחייכת כמו מפגרת לעצמי. 'מה קורה לך מטומטמת? תתאפסי על עצמך' הקול בראש שלי החל לדבר איתי. אני קמה מהמיטה בהתמתחות וניגשת אל המקלחת לעשות את כל הסידורים של הבוקר. אני חוזרת אל החדר ומתלבשת בזריזות - שמלת טי-שרט בעלת שרוולים ארוכים בצבע אפור ונעלי סניקרס בצבע לבן. אני מתאפרת עדין, אוספת את שיערי לקוקו מרושל גבוה ומארגנת לעצמי תיק. רעות אספה את הבנות והיא בדרך לאסוף אותי. אני שותה כוס מים ויוצאת מהדירה.

בדרך למטה אני מקבלת שיחה מאלון. אני מחייכת למראה השם שלו והתמונה על הצג, ועונה. "היי, מה קורה?" אני שואלת. "בסדר, למה התעוררת כל כך מוקדם? אמרת שאת עובדת היום מהצהריים" הוא שואל בקול לא מבין, הוא מכיר אותי יותר מדיי טוב.. אם הייתי יכולה להשאר כל היום במיטה, הייתי עושה את זה. "בוקר בנות" אני עונה בשתי מילים, והוא כבר ידע במה מדובר. זה משהו שאנחנו עושות במשך שנים. פותחות את הבוקר ביחד וממשיכות לצהריים ולפעמים זה אפילו מגיע גם ליציאה בלילה. במקרה של היום זה רק חצי יום, כי כולנו עסוקות ועובדות. "עכשיו הכל מובן, תהנו" הוא מצחקק. "תודה. עכשיו יש לך משהו לספר לי? או שאתה סתם מתקשר לשיחת חולין?" אני שואלת בערמומיות. "שירה, התחלפנו לרגע בתפקידים ולא ידעתי? כשיהיה לי מה לספר אני אספר" הוא עונה בעצבנות. "טוב, רק אומרת שאני ממש ממש אוהבת את הילה, ואני מחכה כבר שנים" אני מחייכת ויכולה לשמוע את הנשיפות המתרגזות שלו. "עידן דיבר איתי על הראיון עבודה.. למה את לא רוצה?" הוא משנה נושא במהירות. הוא מומחה בזה. "לא אמרתי שאני לא רוצה, אמרתי שאני אחשוב על זה" אני מתרגזת. "שירה, אין כזה דבר אצלך 'אני אחשוב על זה'. את תמיד יודעת מה את רוצה ומה את לא רוצה מראש" כ"כ מכיר אותי.. שכבר אין לי איך להתחמק. "בסדר. גם על לעבור לגור איתך זה מה שאמרתי, ועובדה שבסוף הסכמתי" אני אומרת בילדותיות ובקול של ניצחון. "זה מקרה חריג.. לדעתי, את חייבת ללכת לראיון, תנסי מה אכפת לך? זה אחלה ניסיון וזו סביבה טובה עם קשרים" הוא גורם לי לגלגל עיניים "קשרים יש רק בשיער אלון" הוא פורץ בצחוק "ליצנית" הוא מגחך, מנסה להרגע מהתקף הצחוק שפקד אותו. "זו עבודה נקייה.. כמה את כבר יכולה למלצר?" הוא שואל בכנות. יש אמת בדבריו, מגיל 16 אני עובדת במלצרות. תמיד ניסיתי להיות עצמאית, השתדלתי לא להיות תלויה בהורים, למרות שאלון תמיד אבל תמיד היה מפנק אותי ודואג שלא יחסר לי דבר! "מה אתה רוצה שאני אגיד לך? שאתה צודק?" אני שואלת ומפהקת תוך כדי. אני בדיוק רואה את הרכב של רעות מתקרב. "אני לא צריך שתגידי לי שאני צודק, כי אני יודע את זה. אני רוצה שיהיה לך טוב, וצריך לתת לך את הדחיפה הזאת. יש לך ביטחון עצמי בשמיים, אבל לא בתחומים האלה. על הלימודים אני לא חופר לך הרי נכון? אז לפחות קחי את העבודה הזו בינתיים.." אני מגלגלת עיניים ונכנסת אל האוטו. זה מה שחסר לי, שיחפור לי על לימודים. אני עוד כל כך צעירה. אני מפזרת נשיקות באוויר לבנות. "מי אמר שהעבודה הזו שלי? יש ראיון עבודה, ואני בטוחה שיש מתאימות יותר לתפקיד" חיי בסרט, אני יודעת מה אני שווה, אבל תמיד יש תחרות ותמיד יכולה לצוץ מישהי טובה יותר ובוגרת יותר. "שנינו יודעים שאם את רוצה, זה שלך" המילים שלו טופחות לי יפה על האגו, כמו שאני אוהבת. "טוב אלון, אני אחשוב על זה.. ואדבר עם עידן אם אני אסכים. עכשיו, אתה מפריע לי כי אני בדרך לבוקר בנות! שיהיה לך יום נפלא, נשיקות" אני כבר מתה לסיים את השיחה, הוא התחיל לחפור לי, ואם אני לא אעצור אותו זה ימשך לעוד דברים ובעוד נושאים שרק יהרסו לי את היום היפה הזה. "טוב יפה שלי. תהנו. נשיקות" הוא מצחקק ומנתק. אני נושמת בהקלה. "אז מה קורה בננות?" אני מחייכת אליהן והן מביטות בי במבטים ערמומיים. "מה?" אני לא מבינה. "נגיע לזה עוד מעט.." הדר עונה בשביעות רצון, ורעות מגבירה את המוזיקה.

קריר, אך יש שמש שקצת מחממת.. עוד קצת יגיע הקיץ ואיתו ילך הדיכאון. התיישבנו מחוץ לבית קפה האהוב עלינו, והזמנו מהמלצרית ארוחת בוקר. הדלקתי את סיגריית הבוקר שלי והתענגתי עלייה עד שיגיע האוכל. "טוב יאללה קדימה שפכי הכל" מור מתפרצת, מסתכלת עליי בעיניים גדולות ובחיוך גדול יותר. "אין מה לשפוך תירגעו.. מלבד הנשיקה הארורה הזו לא היה יותר שום דבר. ישנו אתמול ביחד אבל לא קרה כלום" אני נשענת אחורנית. "שוב ישנתם יחד?" הדר תוקעת לי את אחד מהפרצופים ההמומים שלה. "אז מה?" אני אומרת בהרמת כתפיים. "סתם בקטע חברי.." אני מנסה להסביר. "כן, בסדר, קטע חברי.." הבנות מקניטות אותי. "יום חמישי נצא, וכשנתקל בו אני אגיד לך בדיוק באיזה קטע זה" רעות מחייכת בממזריות ומדליקה לעצמה סיגריה. "תזהרי ממני, אני כבר יודעת מה עובר בראש המלוכלך שלך. אני לא מתעסקת איתו יותר, דיי" אני מרימה את ידיי כמוותרת והמלצרית בדיוק מגיעה בחיוך ומניחה את המנות שלנו על השולחן המרובע. "את לא מתעסקת איתו יותר, אבל הוא כן מתעסק איתך" הדר עונה במקומה. "הוא סתם משחק באש, הוא מת על זה.." אני אומרת בחיוך עקום. גם אני אוהבת את זה. אני משנה את הנושא, לא רוצה לדבר עליו יותר. אני מתחילה קצת להסתדר איתו, כמו פעם. אני לא רוצה להרוס את זה.

אני נכנסת בצהריים הביתה, אחרי שקניתי כמה בגדים ממש יפים וביניהם שמלה חדשה ליום חמישי הקרוב. הדירה הייתה ריקה היות והבנים בעבודה. אני מחליפה את בגדיי בזריזות לבגדי העבודה שלי, מתרעננת מעט ויוצאת לעבודה. להפתעתי היה שקט מאמא, ותהיתי לעצמי מה היא זוממת. כי מן הסתם שהיא לא תשב בשקט לאורך זמן. אני לא נותנת לה להשתלט לי יותר מדיי על המחשבות, ונכנסת לבית קפה בחיוך גדול ואנרגיות כדי להעביר את המשמרת הזו כמה שיותר מהר.

"היי" אני חוזרת הביתה מותשת. לקראת סוף המשמרת הגיעה לקוחה שהרסה את מצב הרוח שלי וגרמה לעצבים שלי לעלות על גדותיהם. עידן שוכב על הספה בסריג שחור וג'ינס, כאילו שהוא מתכנן ללכת לאנשהו, ומסמס בטלפון שלו. אני מתה לשאול אותו אם הולך. הוא מרים אליי את עיניו הכחולות ובוחן את פניי. "מה קורה? למה את נראת ככה? מה קרה?" הוא שואל ואני זורקת את התיק שלי אל הרצפה, זורקת את עצמי על הספה בכבדות ומרימה את השיער שלי לקוקו גבוה יותר ומרושל יותר. "סתם, עיצבנו אותי בעבודה. אחת הלקוחות הוציאה אותי מדעתי" אני ממשיכה להתעצבן וקמה לשתות מים קרים שיצננו את העצבים שלי. היא דיברה אל אחת המלצריות בצורה מזעזעת, שלא מגיעה לאף אדם. אז כמובן שהתערבתי, והיא לא חסכה במילים שלה כלפיי. כמובן שאני לא הצלחתי לשתוק לה. סיפרתי לו את מה שהיה במשמרת. "לא שווה את העצבים. תעזבי כבר את המקום המחורבן הזה וזה לא יקרה! יש אוכל על הגז, תאכלי משהו, נהיית רזה יותר" הוא מסתכל על גופי בבחינה. "אני לובשת שחור" אני תוקעת בו מבט רצחני. "ואני לא רעבה. איפה אלון?" אני משנה נושא. לא נכנסת איתו אל עניין האוכל, ולא לעניין העבודה.. אני יודעת בדיוק לאן הוא חותר ואני לא אתן לו את הפתח הזה לוויכוח שלא יגמר. "אל תעצבני אותי שירה, אז תאכלי בכוח" הוא ממשיך. מישהו פה עצבני היום לא פחות ממני. "מי עיצבן אותך?" אני שואלת, מזיזה את רגליו הפרוסות על הספה, מתיישבת ומניחה את רגליו על רגליי. אני לוגמת מהכוס את המים ומסתכלת על עידן, ממתינה.. הוא מוריד את עיניו בחזרה אל הטלפון ושותק. אני ממשיכה להסתכל עליו בציפייה. אומנם אני לא החברה הכי טובה שלו, ולעולם לא אהיה, אבל הוא יכול לשתף אותי בדברים האלה. "עזבי, זה לא משנה" הוא זורק כששם לב שאני מחכה, וחוזר להביט בטלפון. "טוב.." אני מוותרת. הוא לא מזיז את עיניו מהטלפון לרגע, איזה חסר נימוסים. אני מזיזה את רגליו שוב פעם, זורקת אותן על הספה בכעס מופגן ויוצאת אל המרפסת לעשן. אני מפעילה את השיר Paradise של Coldplay ומחשבותיי נודדות. לאחר מכן אני מדפדפת בפייסבוק, ואז נכנסת לאינסטגרם. בפעם הבאה להיום. וכמובן שאין שם שום דבר חדש או מעניין. אני זורקת את הטלפון על השולחן ומרימה את רגליי אל חזי. נמאס לי מהשגרה המעצבנת שלי, נמאס לי מהעבודה, נמאס לי מהאנשים.. אני צריכה חידוש כלשהו, אני רוצה התחלה חדשה. הדבר הראשון שאני אעשה זה לעבור לגור לבד, בלי פרצופים מעצבנים וחמוצים מסביבי. "אני יוצא" עידן צץ מדלת המרפסת. ו..? מה הוא מעדכן אותי בדיוק? בשביל מה? אני מסתכלת על פניו ולא אומרת דבר. "תאכלי משהו" הוא מתרכך מעט. אני מרימה את ידי כאות שלום ונכנסת פנימה, ישר לחדרי. לא נותנת לעידן לומר את המילה האחרונה. אחרי כמה רגעים אני שומעת שהוא עונה לשיחת טלפון. "אני יוצא לאסוף אותך עכשיו" הוא אומר למישהי, ואז אני שומעת את דלת הכניסה נפתחת ונטרקת. אני נושמת עמוק ומנסה לתת לראש שלי לא לחשוב. אני רוצה בסך הכל קצת שקט.

השבוע עבר במהרה, בלי יותר מדיי חיכוכים עם עידן או אלון. בקושי ראיתי אותם במהלך השבוע. הגעתי הביתה רק כדי להתקלח ולישון. לא רציתי שירגישו יותר מדיי בנוכחות שלי, זה רק לטובתם. אלון התקשר אליי והציף אותי בהודעות כועסות מדי יום.. למה אני לא נמצאת בכלל בבית, איפה אני מסתובבת כל היום מלבד העבודה, למה אני לא אוכלת אצלו ועוד אלף ואחת דברים. מצב הרוח שלי בשבוע הזה היה נוראי.. הייתי עצבנית ובדיכאון ולא הבנתי בעצמי מה עובר עליי. ביום חמישי שמחתי שלפחות סיימתי לעבוד לשבוע הזה, ושאני אוכל קצת לצאת ולהנות. העברתי את כל השעות המתות שלי ביום אצל דור, או אצל אחת הבנות. לא רציתי להיות אצל אלון ועידן בדירה, אין לי הסבר מדויק ל-למה. פשוט לא רציתי.

אני מגיעה אל הדירה של אלון ועידן אחרי המשמרת שלי. אני מתכננת רק להתקלח ואז ללכת להתארגן אצל הדר. כשאני פותחת את הדלת, אני עוד לא מכניסה רגל אל הבית ואלון קופץ עליי, מקפיץ את הלב שלי. "איפה את?" הוא שואל רותח מעצבים. "כאן, מולך.. איפה אני?!" אני עונה בציניות, ומתחרטת על כך לפני המבט של אלון. "שירה, אל תרגיזי.." הוא מזהיר אותי. "מה עובר עלייך?!" הוא לא מבין. עיניו הירוקות מוצפות בדאגה. אני כזאת כלבה שאני גורמת לו לדאגות האלה. "הכל בסדר, סתם שבוע עמוס" אני מנסה לחייך, בטח הוא יוצא מאולץ. עיניי נוחתות על עידן ששוכב על הספה. עיניו מורמות אליי בשאלה. אני לא טורחת להגיד לו שלום, לדבר איתו או להמשיך להביט בו. רק מלהסתכל עליו לשנייה אחת עלו לי העצבים. אני לא יודעת למה.. הוא לא עשה לי כלום, ובכלל לא ראיתי אותו בימים האחרונים. "איפה היית כל השבוע?" יצאת בבוקר, חזרת באמצע הלילה. אכלת בכלל?" אלון כל כך מעוצבן, שאני פוחדת לעשות תנועה כלשהי, או להגיד משהו שיעצבן אותו יותר. "עבדתי כפולות" אני משקרת. "וברור שאכלתי, אתם מזה מגזימים. אתה יודע כמה אני אוהבת לאכול!" אני יורה אל אלון. זה מרגיז אותי. כאילו ברור שאני אוכלת, אפילו יותר מדיי! עידן המעצבן הזה סתם מלשין לאלון דברים שהם לא נכונים. זה שהוא לא רואה אתי אוכלת אצלו בבית, לא אומר שאני לא אוכלת בשאר היום. "לא עבדת כפולות, אל תשקרי" הוא מתקרב אליי ומסתכל עמוק בעיניי. טוב, הוא עלה עליי. אף פעם לא הייתי שקרנית טובה. "טוב אלון, נכון לא עבדתי כפולות. לא בא לי לשתף. עבר עליי שבוע לא משהו, אבל עכשיו אני בסדר" אני אומרת בסוג של עידוד, שאמור להיות מיועד אליו. הוא עוטף אותי לחיבוק. "עד שאנחנו חוזרים להיות קרובים כמו פעם, את לא מספרת ולא משתפת אותי! את החיים שלי שירה, את אחותי הקטנטונת. אם משהו לא בסדר איתך, אני צריך לדעת!" הוא מרגש אותי והעיניים שלי נהיות רטובות בשנייה. "אלון אני אוהבת אותך, אני לא צריכה אפילו לתאר לך כמה! יש דברים שאני לא יכולה לספר לך כי לא בא לי להטריד אותך, אז אני שומרת לעצמי. זה יעבור לי אני מבטיחה" אני נושקת לו על הלחי ומחבקת אותו חזק יותר. מתנחמת בו. עיניי מצטלבות עם עיניו של עידן, שמסתכל עליי בכאב. הדמעות שלי יורדות כמו מזרקות ואני משתחררת מזרועותיו של אלון ורצה אל החדר.

אני שומעת אותם מדברים, עידן רוצה לבוא אחריי לחדר אבל אלון מונע ממנו. הוא אומר שעדיף שלא, כי אני לא אוהבת שרואים אותי בוכה, ושזה יעבור מהר.. והוא צדק בכל מילה! אני זורקת את בגדי העבודה שלי מהיום לכביסה, והולכת להתקלח. אני שוטפת מעצמי את היום הזה.. מנסה להשתחרר מההרגשה, אך לא מצליחה. אני לובשת ג'ינס קרעים צמוד ופוטר שחור עם קשקושים ואורזת את מה שאצטרך על מנת להתארגן אצל הדר. אני מוודא שהעיניים שלי לא אדומות ויוצאת מהחדר. אני נתקלת באלון שבדיוק יוצא משלו. עידן עדיין שוכב באותה התנוחה על הספה עם הטלפון, לא מפסיק לתקתק על המקלדת של הטלפון. "לאן?" אלון שואל. "להדר, אני אתארגן אצלה, ואז נצא למועדון" אני עונה, ואז עידן סוף סוף מרים את עיניו מהטלפון. אידיוט. "אני אקח אותך, חכי לי רגע" אלון מתיישב כדי לנעול את נעליו. "עזוב אחי, אני אקח אותה. במילא אני צריך לעבור אצל ההורים שלי לקחת משהו" עידן מסתכל לתוך עיניי. אני בתגובה מסיטה את מבטי. "אני בדיוק מזמינה מונית" אני תופסת את הטלפון בידי, אך עידן חוטף אותו. "נראה לך באמת שאני אתן לך לנסוע במונית כשאני יכול לקחת אותך?" הוא שואל בכעס. "בסדר" אני לא מתווכחת, במילא זה לא יעזור לי. "אנחנו גם יוצאים היום.. תשתדלי לא לעשות שטויות. אני לא רוצה לקבל התקף לב בגיל צעיר" אלון גורם לי לפרוץ בצחוק. אני מנשקת אותו על הלחי במהירות ויוצאת. אני לא מביטה בעידן, שמחפש את עיניי כל הזמן. אני לא נותנת לו להניח עליי את ידו כשאנחנו יוצאים מהמעלית בשתיקה החוצה, או להוביל אותי אל הרכב. "עובר עלייך משהו רע. את רוצה לשתף אותי?" הוא שואל כשאנחנו יושבים בתוך הרכב. "לא" אני עונה וסוגרת איתו את הנושא. אנחנו לא מדברים יותר. כשהוא עוצר לי ליד הבית של הדר, אני זורקת לו "תודה" ונסה על נפשי.

השמלה האדומה שאני לובשת מגיעה עד לאמצע יריכיי. המחשוף שלה נדיב מקימה והחזה הגדול שלי עומד באופן מרשים ויפה, לפחות מהגנים של אמא שלי יצא משהו. אני נועלת נעלי עקב שחורות שגורמות לרגליי להראות ארוכות ורזות יותר. בכללי השמלה מאוד מחטבת ודואגת להלביט לי יופי את החזה והתחת - בהם התברכתי. השיער הגלי שלי מפוזר עד המותניים. אני מאופרת בצורה עדינה ומשדרגת את ההופעה באמצעות אודם אדום בוהק על השפתיים. אני מחליטה לניח את המצב רוח המחורבן היום, ולהנות. אני מרגישה יפה ומושכת היום, לעומת שאר הימים האחרונים ומבינה שאני חייבת לנצל את זה כדי להשתחרר. אני רוצה התחלה חדשה. מספיק עם דור ועידן. שום דבר טוב לא יוצא מזה במילא. הלילה אני הולכת רחוק יותר.

אני מפזזת בין החברים מהתיכון, למכרים אחרים. אנחנו שותים הרבה ורוקדים כאילו אין מחר, רק את היום! כמות האלכוהול ששתיתי כבר גרמה לי לרחף. אני אוהבת את ההרגשה הזמנית הזו שהוא מקנה לי. כשאנחנו עוברות אל המתחם השני של הגילאים הגדולים יותר אני מתפללת שלא אתקל הלילה בעיניים הכחולות המהפנטות של עידן ובעיניים הירוקות המושלמות של אלון.

ידיד של מור מזמין אותנו לשבת עם חבריו. כולם כאלה חתיכים ונחמדים שזה כייף. אחד מהבנים, אריאל, מוצא חן בעיניי ישר. יש לו את המראה שאני אוהבת - גבוה, שיער חום, עיניים כחולות צלולות כמעט כמו של עידן, גבוה וחסון. כנראה שגם אני מצאתי חן בעיניו כי הוא מזמין אותי לרקוד. לאחר מכן אנחנו מדברים קצת עד כמה שאפשר ואני מגלה שהוא בחור טוב. חברים שלו מזמינים לנו עוד צ'ייסים, ואני שותה.

בהמשך הלילה, אני רוקדת עם אריאל צמוד צמוד. הלשונות שלנו משחקות אחת עם השנייה, וגורמות לגוף שלי לרחף באוויר. הידיים שלי מתגרות בו,. נוגעות מלטפות ושורטות. "את מתגרה בי, תזהרי כי בסוף אני לא אוכל לשלוט בזה יותר" הוא אומר אל תוך האוזן שלי וגורם לי לצחוק. הריח שלו מרגיע אותי ומשכר אותי יותר. אני נשאבת אל העיניים שלו ואל החיוך היפהפה שלו. אני מושכת אותו אחריי, עד שאנחנו מגיעים אל הקיר הצדדי של השירותים. הוא מצמיד אותי אל הקיר ומנשק אותי בצורה לוהטת. אני בוערת. יד אחת שלו מונחת מהעל האגן שלי, והשנייה מלטפת מעלה ומטה את הירך שלי. המגע שלו גורם לי לצמרמורות ורעד בכל הגוף. הפה שלו עובר לנשק את הצוואר שלי, אני מצחקקת כשהזיפים שלו מדגדגים אותי. "שירה, מה את עושה?" אני שומעת קול גברי חזק ומוכר. הוא רודף אותי, הוא בכל מקום! אריאל זז אחורנית ממני ועידן מושך את ידי בצורה חזקה ומכאיבה. "עוף מפה ואל תתקרב אלייה יותר" הוא מזהיר את אריאל, שמביט בנו בהלם. אני מהנהנת לאריאל שזה בסדר ושאני מכירה אותו והוא הולך. "בשביל מה את עושה את זה? אה? בשביל מה?" הוא שואג. עיניו הכחולות יורקות אש, והיד שלו אוחזת בי חזק יותר. אני מנסה להשתחרר מידו. "מה נראה לך שאתה עושה??????? מי אתה חושב שאתה?????" אני צורחת עליו כשעיניי יורקות עליו אש בחזרה. אני בהלם ממנו. הוא ממשיך להביט בי באותו המבט, עיניו שורפות אותי. הוא גורר אותי אחריו בגסות אל המשך המסדרון, אני מרימה את ידיי, מוכנה למלחמה מולו ואז בלי שום התראה מוקדמת הוא מטיח אותי אל הקיר, ומנשק אותי בפראות. טורף את פי, טורף את הלב שלי.