"על שבעה דברים עומד עולמנו. על המאורות המאירים את דרכנו בחיינו, על המים היורדים מן השמיים, על האדמה המניבה לנו את מזוננו, על האוויר המאפשר את נשימתנו, על הברזל המגן עלינו, על השבועות המדריכות את חיינו... ועל המוות הנותן לכל אלו את המשמעות באומרו; כל אלה הם החיים, וזהו סופם." (דראה אנטיק, עמוד שלושים ושבע פסקה שביעית, אינדריאל)

היא חיכתה ללילה. בלילה הרחובות בשכונות העוני היו ריקים יותר, פחות סיורים של משמר העיר. איש לא יבחין בה. עם היעלמות קרני השמש האחרונות היא קמה ממקום מחבואה מאחורי הקיר ההרוס והביטה בעלטת הלילה שאחזה בעיר. אם לא תאוות הדם בה שעדיין החזיקה את גופה היא הייתה שרויה מושבתת עכשיו, גופה מדמם עד מוות ושריריה מוותרים במחאה מחמת ההצלפות. אבל היא הצליחה לשלוט בכוחותיה. ליבה פעם בעוצמה לא רגילה, שואב ומשלח את הדם לכל גופה בלא כל קושי. ריאותיה הסתפקו במעט החמצן שהצליחה לנשום בנשימותיה הקצרות. אבל החשוב מכולם, ומה שהצליח להחזיק אותה בחיים, הייתה היכולת שלה להחלים במהירות לא רגילה. רוב סימני המלקות החלו להיעלם באיטיות וכל פציעה קטנה הפסיקה לדמם לפני שעות כשעוד רצה ברחבי העיר. אבל הפציעה מגרזנו של הגרנדיר עדיין נשארה חמורה ומסוכנת. מדממת כמעט ללא הפסקה. היא ידעה שהיא חייבת לטפל בה, גם לתאוות הדם יש מגבלות. היא לא הייתה בת אלמוות, ואם לא תטפל בפציעה היא דמם למוות או שהפציעה תאט אותה ואז גורלה יהיה לחלוטין מוות. עד כה היא שרדה, ותמשיך לשרוד, רק בזכות המהירות שלה והחכמה שלה. אבל לפעמים מהירות וחכמה לא מספיק להכל. באנחה כבדה אליאנה קרעה טיפה מהאריג הגס ששימש אותה כבגד לקראת ההוצאה להורג וניסתה להפעיל לחץ על הפציעה בעזרתו. בעזרת חתיכה נוספת, גדולה וגסה יותר, היא ניסתה לחבוש את הפצע כמה שרק יכלה. להפעיל לחץ שיאט ויבלום את הדימום. בנשימה עמוקה אליאנה נשמה לתוכה את אוויר הלילה הקר. אומנם סוף החורף היה מורגש ולא ירד עליה לא שלג ולא גשם אבל הלילה עדיין קר ולא היה לה שום דבר ללבוש. אליאנה חזרה לישיבה והביטה בשמיים הקודרים. היא בחנה את האפשרויות שלה. היא תוכל לנסות לרוץ על מנת להתחמם, עם הכוח שהעניק לה תאוות הדם זה אפילו לא יהיה קשה וגם היה עליה לרוץ לא מעט ברחבי העיר בדרך אל מטרותיה השונות הערב. אבל הדבר יהיה מתיש ויגיע רגע בו היא תתעייף או שתצטרך לעצור לישון על מנת להאיץ את החלמתה, וזה בהנחה שהיא תוכל לטפל בפצע לפני שהיא תמות מאובדן דם תוך כדי ריצה. יעבור זמן רב עד שתוכל למצוא מסתור קבוע שבו תסתתר במהלך הבוקר והצהרים. היא צריכה מנתח שיתפור לה את הכתף.

***

הדרך הייתה מטושטשת. רחובות רבים, שכונות על גבי שכונות שאליאנה רצה והתחבאה. צוללת אל סמטאות חשוכות בכל פעם שראתה, או שמעה, פטרול מתקרב בדרכה. קומורו, הבירה של האימפריה המזרחית הייתה עצומה. אדם היה יכול לרוץ במשך ארבעה ימים ועדיין בספק אם היה יכול לחצות את כל העיר שהתפרשה על פני קילומטרים רבועים רבים. משכנם של שתי מיליון תושבים. אליאנה חזרה על התהליך של ההסתתרות וריצה יותר פעמים משיכלה לספור, מתקדמת באיטיות מייסרת אל עבר המטרה שלה. חוזרת שוב ושוב על המעגל האיטי של לרוץ, להתחבא, לחכות שהפטרול יעבור שוב ושוב. בין מחבוא למחבוא אליאנה הצליחה לעבור עשרות מטרים בודדים בכל פעם עד שנתקלה בפטרול הבא. היא לא יכלה שלא לשים לב לכך שהרחובות היו מוצפים במשמר הלילה יותר מאי פעם. הם חיפשו אותה. מחשבה מלאת אימה הבליחה לרגע במוחה כשהבינה שאם היה להם גם קצה חוט הם היו מתחילים לפרוץ לבתים באישון לילה בחיפוש אחריה. עדיין שקועה עמוק בתוך תאוות הדם אליאנה הפרידה את הקשב במחשבותיה. היא תרגלה את המיומנות הזאת במשך שנים במהלך האימונים עם וודלין ומאוחר יותר עם וולדיסלוב ואדאלן. קראו לזה המוח החושב והמוח החייתי. חלק אחד במוחה היה שקוע עמוק בתוך הטרנס של תאוות הדם, קשוב לכל דבר מסביבה, מוכן בכל רגע לזנק אל מחבוא או להילחם במידה ולא תהיה לה ברירה. זה היה המוח החייתי, חלק בה שהיה מוכן ברגע אחד להילחם ולהרוג באינסטינקט שקט ועל טבעי שאליאנה אפילו לא תהיה מודעת לכך שקרה משהו. זה החלק בתוכה אליו היא הייתה שוקעת במהלך קרבות רבים, חלק פראי ומשולח כל רסן בתוכה שהציל את חייה פעם אחר פעם. רק לאחר שנים היא הבינה שהיא הייתה מתמסרת אליו לפעמים יותר מדי במהלך הקרבות המוקדמים שלה דבר שהיא אותה לכדי אובדן הכרה מוחלטת שרדפה אותה במשך שנים. אבל ישנו גם חלק אחר, נפרד לגמרי, ששוטט בחופשיות בין מחשבותיה. המוח החושב. השקט שבתוך סערת הקרב. המקום לתכנן את תוכנית הקרב למלחמה הבאה. בתוך החלק הזה במוחה מחשבותיה היו בשיאם והיא יכלה לבחון את עולמה בשלווה מלאה. זה עזר לה כשניסתה להבין את אויביה, לנתח אותם תוך כדי קרב בשלווה שלא הייתה גם אצל הלוחמים הקשוחים ביותר.

אבל בעודה רצה עכשיו בין הסמטאות היא לא הצליחה לקבע את מחשבותיה על התוכנית שהיא הייתה צריכה לחשל. מחשבתה הייתה מוסחת והיא שוטטה אבודה ברחבי תודעתה מבלי להצליח להתקבע בדבר. היא ניסתה להתוות תוכנית, דרך, אפילו קצה חוט של רעיון אבל בכל פעם הם אבדו באפלת מחשבתה כשאדאלן, אדליאנה, ושאר קנאי הדם שכעת משלמים את המחיר על בריחתה ונעמדים בפני הבחירה, להרוג או להיהרג, עלו במחשבתה. היא חשבה על וודלין, יושב לו למרגלות המזבח בכנסיית הדמים ומקבל את הידיעה שהיא ברחה, שכעת לא יוותר בה דבר מהאדם שהכיר ואהב. אבל המחשבות עליהם נעלמו מהר כשם שהופיעו מהר, נמחקות באלימות על ידי מוחה חדור המטרה. הם היו האויבים שלה עכשיו. הם היו המטרות שלה. אבל גם על האויב מותר להרגיש כאב, ואליאנה הרגישה אותו. חד וכואב. צורב יותר מפצעיה הפתוחים, וקטלני הרבה יותר מהפצע הפעור בכתפה. היא המשיכה לרוץ ברחבי העיר. הזמן עובר בזחילה איטית כשמוחה החושב לא מצליח לחשוב על דבר שאינו כואב או מבלבל. ואז היא נעצרה בפתאומיות. מוחה החייתי נרדם ברגע עם העצירה ואליאנה התעוררה מתוך הטרנס המחשבתי. היא עמדה באמצע אחד הרחובות הטובים יותר של העיר. הריצוף של המדרכה והכביש הראשי היה חלק ונקי. מספר מנורות נפט האירו את הרחוב באור שני לכוכבים. הבתים סביבה היו מטופחים ומצבם של חלקם היה אפילו חדש. במרחק של לא יותר משני קילומטרים צפון מזרחית לה היא ידעה שנמצאים הארמון הקיסרי ובניין המועצה, מרכז הכוח ועושר של כל האימפריה. הלב ומערכת העצבים של חצי עולם. אבל כאן, ברחוב הזה, כל שעניין אותה היה המבנה הענק דמוי הטירה שנפרש ממולה, כנסיית הדמים.

משקל חדש נוסף על כתפיה עם העצירה. בחצי בלבול היא מששה את הגלימה המרופטת שלבשה עליה והסתירה את תווי גופה. היא כנראה גנבה אותה מחבל כביסה תועה במהלך הריצה שלה. היא לא הצליחה לזכור שגנבה אותה. אליאנה הפנתה את מבטה קדימה אחרי שסרקה את הרחוב במהירות והביטה במבנה העצום שהיה מולה. הוא היה בגובה של עשרים מטרים וברוחב של מספר בתים והיה יכול להכיל בתוכו בקלות את כל חצר המלכות בעת אירוע חגיגי. מעוטר ומקושת בתומכות עשויות מתכת ועץ תות אדום ניצב מה שהיה המקדש המפואר ביותר בעיר הבירה. פיתוחים של עץ וברזל עוצבו בצורת טיפות דם וחרבות, צבאות מתנגשים ואסיפות אצילים. עבודות אומנות שנעשו במשך מאות שנים והיו עתיקים כמו האימפריה עצמה. במקום הזה בריתות נחתמו, מלחמות הוכרזו, קיסרים הוכתרו וקנאי דם קיבלו על עצמם את שבועותיהם. זה היה מהמוסדות החשובים והעתיקים באימפריה. אליאנה ניקתה את מחשבותיה מהספק והחרדה שהחלו להזדחל לתוכה. אחרי מספר דקות שבהם עמדה קפואה אל מול המבנה אליאנה הרימה את הברדס על ראשה בהחלטיות והחלה פוסעת אל עבר הדלתות הכבירות.

***

וודלין הדליק נר יחיד בחדרו הקטן בכנסיית הדמים. הלהבה הרכה הייתה האור היחידי כנגד חשכת הלילה בחדרו חסר החלונות. הפתיל הבוער הפיץ אור נעים על החדר הקטן והדל שהיה צפון היטב בתוך מבנה הכנסייה. אב הדמים התיישב באנחה קלה על המיטה שלו ונעץ את מבטו במזבח הקטן שהיה לאחד המפריטים היחידים שהיו בחדרו. מוחו חזר לחשוב על המאורעות של אמש והוא תהה לעצמו בשקט איך הדברים הדרדרו במהירות כה רבה. הוא תהה על הכעס והשנאה שראה בעיניה של מי שאהב יותר מכל. מוחו קדח במשך שעות עד שהוא אפילו עצר את עצמו מלהנחות את התפילה הראשית שהתקיימו מוקדם יותר באותו היום. לא היה יכול להניח לחיפוש במוחו אחר הסבר אפשרי למה שהיה עד לו. עיניו זזו מעט מעלה והביטו במגילה קטנה שנחה פתוחה על המזבח. הוא כבר ידע מה היא הכילה, הוא קרא את הידיעה עשרות פעמים מאז קיבל אותה לפני שעות ספורות. אליאנה ברחה מההוצאה להורג, הורגת בדרכה את המוציא להורג ושומרים רבים. השומרים המעטים שהצליחו לברוח מן הטבח שחוללה בכיכר ההוצאה להורג יצאו בעקבותיה אבל איבדו אותה במהרה בתוך ההמון שברח. בתחתית הקלף נכתב לו בדיו אדומה שאם יש בידיו מידע על מקום הימצאה הוא מחוייב, בהוראת הקיסר, לפנות למשמר העיר. וודלין נאנח ושלח את ידו אל הנר באיטיות בכוונה לכבות אותו, למחוץ את הלהבה והפתיל שהחזיק אותה בידיו החשופות. אבל ידו נשארה פתוחה מעל ללהבה בחוסר החלטיות. מחשבותיו סערו בחוסר סדר שלא היה רגיל לו והוא לא יכל להחליט עם עצמו אם יכבה את הנר או לא. עמוק בתוכו זיכרונות ומחשבות התנגשו זה בזה, חששות וספקות מכבידים על ליבו. אבל מעל לכאוס שהתחולל בראשו מחשבה יחידה בערה בעוז. הוא לא יבגוד בשבועות שלו.

***

הכנסייה הייתה אמורה להיות ריקה בשעות הלילה הללו מכל נפש חיה פרט לאב הדם. איש לא נשאר ללון בכוכים הקטנים החבויים של הכנסייה, גם אלה שהיו חסרי בית. הם העדיפו למות בקור החורף הנורא על פני להיכנס לאותם חללים קטנים ונמוכים, מלאים רק בדרגשי עץ קטנים כמיטות צרות. במשך יובלות אנשים התלוננו שהם שומעים קולות בתוך אותם כוכי אבן. מהדהדים אל תוך מוחם דרך האבן המוצקה. וודלין פתר את תלונותיהם בהינף יד, הוא חיי כבר חמישים שנה בכנסייה ומעולם לא שמע קול שלא היה שלו. חמוש בבדידותו המנחמת, אמונה יחידה בוערת אחזה במוחו. היא תגיע. הוא הרגיש את זה בעצמותיו בוודאות מוחלטת. הוא ידע בביטחון שלא היה אפשר להסביר במילים שאליאנה תגיע אליו הלילה. הוא ידע שיצטרך להתעמת איתה, במילים ובכוח. הוא יצטרך לעצור אותה, להכניע אותה... להרוג אותה אם תתנגד. אב הדם נשם נשימה עמוקה וצלל עמוק עמוק אל תוך תאוות הדם. הוא היה לאדם היחיד בכל האימפריה, כנראה גם שבכל העולם, שיכל היה לצלול אל תוך תאוות הדם ללא לשקר לעצמו בדבר הסכנה. כבר שנים שהוא לא היה צריך לשקר לעצמו, הוא פשוט נלחם כל הזמן. נלחם בעבור הכבוד. לא רק בעבור כבודו שלו אל מול אלה שבזו לו ולמעמדו. לא, הוא נלחם גם עבור כל אלה שכבודם נלקח מהם. בעבור כל נשמה שחייה נלקחו בסמטה אפלה בלא שיכלה להגן על עצמה. בכל אדם שנפרד מרכושו, מגופו או מנשמתו כנגד החזקים ממנו, והצלקות הרבות על גופו הועידו על זה. שנים של לחימה ארוכה ומייגעת, חסרת סוף, כנגד כל נבלה שהתחבא בין קפלי הגלימה של עיר הבירה. הוא מצא אותם, והוא הרג אותם. תאוות הקרב אחזה בו במהירות, מקשיחה את גופו עם ההרגשה של הקרב הממשמש ובא. כל שריר ועצם בגופו הכינו את עצמם לקראת המאבק. הוא הרגיש את הפחד והבלבול נמוגים ונמחקים מליבו, מתחלפים בנחישות עזה שידעו רק אלה שהיו בטוחים בדרכם. אלה שפוסעים בדרכו של האל. ליבו וגופו התחסנו לקראת הבאות וכל מחשבה נמחקה ממוחו. בתנועה יחידה ומהירה ידו נסגרה על להבת הנר והחדר צלל אל אפלה מוחלטת. הוא אומנם היה כבר אדם זקן אך בזכות תאוות הדם ראייתו התרגלה במהירות לאפלה הקודרת של החדר ועיניו יכלו להבחין בצללים הכלליים של הפריטים הבודדים שקישטו את חדרו. רצפת האבן הקרה אפילו לא העבירה בו צמרמורת, גופו רתח ככבשן בחום פנימי. הוא לא טרח ללבוש את מגפיו, צעדיו היו חרישים יותר בלעדיהם. בדממה, אב הדם יצא מבעד לדלת העץ של חדרו והחל להלך כסהרורי ברחבי המבנה הענק. שלוש קומות כולל מרתף, ארבעים ושבע חדרים שונים, שבע עשרה מעברים סודיים, עשרים יציאות אל הגג, אולם תפילה ציבורי ואחד אישי חבוי ומוצפן בבטחה עמוק מתחת למבנה עצמו בקטקומבות הישנות. זה לא היה רק בית תפילה, זה היה מבוך. זה היה מבצר. אחרי שלושים שנים כאב הדם וודלין הכיר כל פנייה, כל דלת וכוך נסתר במקום הזה. הוא ידע על כל מעבר סודי ונתיב מילוט אפשרי מן המקום. הוא היה אדונה של כנסיית הדמים, הוא לא ישתוחח מפחד בביתו. צעדיו היו מהוססים תחילה, לא בטוחים לאן עליהם לצעוד, אבל אחרי מספר דקות דוממות הן כבר צעדו בביטחון הולך וגובר בין מסדרונות האבן אל האולם הראשי. הוא הרגיש את זה, כמו אש שבערה בליבו. קרבה בינו לבינה, קשר שחושל ונתבע בדם. שפתיו המו בלחש את שמה אל הרוח "אמיור... שובי אלי... שובי אל ביתך...". הוא חזר על המשפט הזה כל אימת שפסע בנפתלי הכנסייה. חוזר עליו פעם אחר פעם. תחילה כתחינה אל הילדה הקטנה שזכר ששוטטה בצללי זיכרונותיו. בפעם אחרת מילותיו גיששו את דרכן אל אלוהיו כתפילה כנה לשובה של קנאית אל חיק כנסייתה. הוא חזר על המשפט שוב ושוב. קורא אותו כקריאת תיגר על הרוצחת חסרת העקבות שנמלטה בעור שיניה מחמאת המוציא להורג, כתחינה של אב אל ביתו, כזעקת המאמין שרוחו נואשה לא להישבר.

לבסוף גופו עצר מצעדיו ומודעותו של וודלין לסביבתו שבה אליו כשהמוח החייתי שלו נמוג אל האין, כופה עליו להתנתק מן הטרנס של המוח החושב. עיניו הסתובבו במהירות בארובותיהם, שואבות את כל שיכלו לראות כדי להשיבו למציאות במהירות. למרות העלטה הכבדה ששררה במקום הוא ידע היכן הוא. וודלין נעמד בפתחו של מעבר נסתר שהוביל אל היכל התפילה המרכזי בכנסייה. לו רק יפסע צעד אחד נוסף ויצא מבין צללי מעבר האבן הוא יעמד בקצהו של חלל בגובה חמישה עשר מטרים ובאורך כפול מזה, מעוטר בכל תפארת ויוקרה שיש לעולם החומרי. במרחק של שתי פסיעות ממולו, מונח על במה מוגבהת מיתר ההיכל היה מזבח עשוי כסף וזהב בן מאות שנים שהיה עתיק כמעט כמו השבועות שנשבעו קנאי הדם. מאחורי המזבח ובמרחק של עוד חמישה צעדים שבסופם הוא יצטרך לזנק מבימת האבן היו פרושים בשני טורים שורות שורות של ספסלי עץ מגולפים שפנו אל המזבח. בכל ספסל וספסל גולפו עשרות סימנים קטנים ודקים, סיפורים שהוטבעו בעץ בידו של אומן שעמלה עליהם במשך שנים. את התקרה המקומרת החזיקו שמונה עמודי שיש געשי וחלק, כל עמוד ברוחב של ארבעה גברים ובגובה חמישה עשר מטרים. ריצפת ההיכל היה פלא עיצובי או הזיה מוחלטת של אבנים שהתחלפו בהדרגה מאחת לשנייה. גרניט מלוטשת ובזלת מסותת, חצץ דחוס וגושי לשם וירקן. בלגן יפיפה שהתפרש לרגליהם של כל המבקשים את קדושתה של הכנסייה. ציורי קיר מרהיבים שסיפרו את דברי הימים של האימפריה ושל חייליה הנאמנים ביותר, קנאי הדם, נפרשו על כמעט כל פינה חשופה בשני הקירות שתחמו את האולם משני צדדיו והעניקו לו את מראהו דמוי המסדרון כשמעליהם הונחו צלמי זהב בדמויות אבות דם ישנים. שישים ושבע צלמים, מדוייקים עד לאחרון הפרטים, אלף שנים של מנהיגים, לוחמים, שעיצבו את העולם במו ידיהם. רק שניים מהם היו חסרים. צלמו של וודלין, האחרון שבהם, ואינדריאל, הראשון שבהם. עיניו של וודלין סרבו להתעכב על כנו הריק

לצידם נתלו וילונות קטיפה ומחתות ברזל שכעת היו כבויות. הרחק בצידו השני של אולם התפילה היו זוג דלתות עץ עצומות מחושלות בברזל שהיו הכניסה היחידה אל הכנסייה שידעה עליהם כל נפש חייה זולת אב הדם והם עמדו להן נעולות וסתומות כבכל לילה. העושר והכסף שהושקעו באולם הזה היו בני מאות שנים ובאו מידיהם של מאות לוחמים לאורך הדורות שהעניקו את כל שהיה להם למען המטרה הזאת, למען הבית הזה לאלוהיהם. העושר שהיה בכנסייה הזאת יכול לממן אומות וממלכות למשך שנים, זה היה עושר שהתחרה בממונם של נסיכים ומלכים, של הקיסר הגדול עצמו, ובכל זאת וודלין מצא את עצמו בז לכל העושר הזה. הוא תמיד העריך יותר את מעשיהם של הקנאים למען העולם מאשר העושר והכוח שיכלו להפגין. כל חתיכת שיש, כל פיסת זהב בחדר הזה הגיעה במחיר דמים. ממון שהוענק לחיילים במסעות מלחמה. אך העושר הזה נכשל לספר את סיפורם של הקנאים, את דרכם, את שאיפתם. הוא היה מפגן כוח ככל מפגן כוח שעשו קנאי הדם. גדול, מפואר, אך חסר משמעות דתית לכל אדם שלא היה אח בדרכם. וודלין ניתק עצמו מצללי המעבר וצעד אל האפלה של אולם התפילה. עיניו זינקו במהירות מהרצפה אל המושבים ולבסוף הלאה אל הדלתות. היא הייתה שם, גופה מצונף על הרצפה בעוד מופנה כנגד הדלתות. גופה היה עטוף סחבות וגלימה שבבירור לא הייתה שייכת לה והסתיר את גופה הפצוע והמדמם. פניה היו נפולים על חזה וכל שהיה גלוי לעיניו המועצמות היה שיערה הגזוז בגסות ועורפה החשוף. הוא עשה רק עוד צעד אחד נוסף ובאחת היא הרימה את ראשה במהירות של חזיז ברק, כאיילה פצועה שהריחה את ריחו של הציד הניגש לעברה. וודלין המשיך לפסוע, רגליו נכנסות לקצב מונוטוני ומכאני בעוד עיניו נותרות מקובעות בעיניה שהשיבו לו מבט. הם לא ניתקו את מבטם, לא מצמצו אפילו לרגע, כאילו מפחדים שהשני יעלם בין רגע כחיזיון תעתועים נורא. רק כשהוא גהר מעליה היא החלה להניע את גופה באיטיות וחשש לישיבה כשמבטיהם עדיין מצטלבים במלחמה עזה. קולו העדין היה הראשון ששבר את דממת הלילה "שבת אלי..." קולה של אליאנה רעד באימה "אתה תהרוג אותי וודלין?". וודלין כרע על ברכיו, ידיו מגששות באוויר אל לחיה המוכה של הנערה שהייתה ביתו האהובה. שרירי גופה המצונף נרפו בעדינות למגעו ואנחה קטנה נמלטה מפיה. זעזוע עבר בגופו של וודלין והרעיד אותו עד עומקי נשמתו, מערער על אמונתו קורא תיגר על אמונתו האיתנה, הוא כבר היה כאן פעם. הוא היה ברגע הזה לפני כמעט שני עשורים. הזיכרון צף מעלה מעלה מבין נבכי השכחה, לילה חסר ירח לפני שבע עשרה שנה. הוא שב מדמם וחבול אל הכנסייה אחרי לילה ארוך של לחימה כנגד הנוראים שבמפלצות העיר, אנשים עם להבים בידיים ואפלה בתור נשמה. הוא נכנס אל אולם התפילה כשבשאריות כוחו הוא ראה אותה. ילדה צעירה, מצונפת כנגד הדלתות כשכל גופה מוכתם בד שזה עתה שפכה. הוא ראה את הדמעות שלה זולגות בלא הרף מעיניה הבוכיות ואת נשימתה הרועדת בעודה מטולטלת עד עמקי נשמתה ממה שעשתה. הוא עטף את הילדה בידיו, קפוא ודומם כאבן עצמה, ושמע ממנה את סיפורה. הוא נותר קפוא במקומו, חבול ומדמם, עד שנרגעה, עד שהשחר הפציע את אורו החדש על העולם. באותו היום הוא קיבל אותה, הוא בחר בה, הוא התאהב בה. וודלין מצמץ בפעם הראשונה מזה דקות ארוכות והניח את מצחו על מצחה של אליאנה ולחש אליה "לעולם לא אפגע בך אמיור, גם לו יפלו השמיים והנהרות יעלו על גדותיהם ויהיו לים. את השבועה שלי, את הדם שלי..." אלה היו המילים הכנות שלו, המילים שאחז בעוצמה בתוך ליבו במשך הימים האחרונים ושהרעילו את מוחו, כעת הוא סופסוף אמר אותן. עכשיו לא הייתה דרך חזרה. אבל לראשונה מזה ימים ארוכים וודלין הרגיש את השלווה אופפת אותו, הוא ידע כעת שהכריע בבחירתו לפי מה שליבו רצה. הוא יבחר בה ולא בשבועותיו. עיניו צללו אל תוך עיניה, נפשותיהם מצטלבות כדרכם של אלה הנושאים את אותו העול על נפשם. "אני לעולם לא אפגע בך". ידיה של אליאנה נכרכו סביב צווארו בחיבוק וקולה רעד אל תוך אוזנו "אני... אני צריכה עזרה...". וודלין אסף את גופה הצנום בין ידיו והרים אותה בקלילות, עיניו מטיילות לראשונה בחיפוש אחר פציעה. הוא מצא אותה בקלות, נבזית ומסוכנת, פעורה עמוק בכתפה. צעדיו היו קלילים והחלטיים בניגוד לאלו שליוו אותו כשיצא ממיטתו בעודו פוסע מבעד למזבח הזהב ובחזרה אל המעבר שהוביל אל נבכי הכנסייה. הוא ידע שהמוות הגיע מתדפק על דלתותיו, הוא ידע מה יהיה המחיר שהוא עתיד לשלם בעקבות בגידתו בשבועותיו לאל הדם, אבל כל אלו לא הטרידו אותו בכלל. הוא יטפל באליאנה וידבר איתה, הוא ידריך אותה בפעם האחרונה ולאחר מכן ישלח אותה בדממה אל דרכה, תהיה אשר תהיה. בעודה מדממת וחבולה בין ידיו וודלין הרגיש לראשונה מזה שבע עשרה שנה כמו שהרגיש באותו שחר קפוא כשאסף את אליאנה בפעם הראשונה אל נבכי הכנסייה. הוא הרגיש שלראשונה הוא באמת חיי את שבועותיו לדם וברזל, לכבוד ולקרב.

***

אליאנה התעלפה בידיו במחצית הדרך אל מזבחו האישי בקטקומבות של הכנסייה. למרות שיכל להרגיש את ליבה הפועם בעוז שידע רק עם תאוות הקרב היא איבדה יותר מדי דם וכיאה לגוף אנושי היו לו מגבלות. כוחותיה המשיכו לפעול גם לאחר שהכרתה החליקה הלאה אל האפלה של האי הכרה, מנסים נואשות לחדש את הדם הרב שאיבדה מהפציעה. כל אדם אחר היה מת כבר בשלב הזה, אפילו הרבה לפני. אבל לא אליאנה. וודלין נשא אותה לאורך כל הדרך החשוכה אל תוך הקטקומבות. דמו חם כנגד צינת האבן והלילה, גופו חסין לעייפות והתשישות ועיניו רגישות ורואות אפילו באפלה המוחלטת ביותר. גופו התמסר בקלות מפחידה אל כוחה של תאוות הקרב. הוא עבר על פני עשרות מעברים ודלתות. פוסע בביטחון במבוך הפניות והמעברים של הכנסייה עד שהגיע אל בית התפילה האישי שלו הצפון עמוק בנבכי האדמה. בית התפילה עצמו היה גדול אפילו ביחס לשאר חדרי הקטקומבות ששימשו כמחסני מזון לעת צרה. החדר יכל להכיל בתוכו לפחות עשרים איש על אף הרהיטים שהכניס לשם על מנת להנעים את זמנו במקום. מיטת שדה, אגן מים שהתמלא מנביעה קטנה, ארון שהכיל מספר בגדים וערכות לניתוחים ששימשו אותו בעתות צרה, מזבח קטן עליו הונח סכין עבור שבועות דם. וודלין הניח בעדינות של ענק המלטף עולל שזה עתה נולד את אליאנה חסרת ההכרה על מיטת שדה עשויה אריגי בד מתוחים על מקלות עץ עבים ששימשה אותו כשהיה נשאר להחלים ולישון בבית התפילה לאחר לילות לחימה. מוחו חדור המטרה כבר שלח את גופו אל צידו השני של החדר היכן שעמד ארון החירום שלו. ידיו הוציאו במהירות בקבוק זכוכית מלא אלכוהול טהור ומספר חוטים דקיקים ועוצמתיים שהוכנו מעיים של דוב. בסבב הבא ידיו שלפו מחט עשויה פלדה מחושלת ומספר חתיכות בד לבנות ששימשו אותו כתחבושות. הוא הניח לעצמו לנשום נשימה אחת עמוקה לפני שפנה באותה הרצינות שניגש לכל דבר בחייו, באותה הרצינות שהעניקה לו את כל כינוייו ושמותיו, והחל לטפל באליאנה חסרת ההכרה. ידיו היו עדינות וכוחותיו החזיקו אותו ער ומרוכז למרות העייפות שהגיעה עם השעות הקטנות של הלילה. תחילה הוא ניקה את הפצע ברכות בעזרת תחבושת לחה, ליבו נהיה כבד עם כל פעימה כשראה את כמויות הדם שזינקו מעורה אל הבד הלבן עד שזה היה ספוג לחלוטין. הוא חזר על התהליך מספר פעמים, מרטיב תחבושת, מנקה בעדינות את אזור הפציעה בכתפה מזיעה, דם קרוש ולכלוך ובסיום משליך את התחבושת באגביות לרצפה. לאט לאט צבע עורה החל להתגלות מתחת לשכבות הזוהמה. רטט עמוק של עצב עבר בגופו של וודלין כשראה את עורה החשוף של אליאנה. בפעם הראשונה שראה את כתפה חשופה היה לפני עשרים שנה כשקיבע את כתפה חזרה במקום, בזמנו עורה היה עדיין לבן וחיוור כפנינה מחייה בסמטאות חשוכות ובמעמקי ביבים. עכשיו עורה היה כמעט צהבהב, שזוף כפי שרק עורם של הלוחמים שעשו דרכם במשך ימים רבים בשמש. אצבעותיו עצרו לעיתים תכופות על צווארה בבדיקה כפייתית אחר הדופק. וודלין לא ידע מה יעשה אם יפסיק לשמוע אותו רועם בתוך ורידיה. האפשרות היחידה שתהיה לו תהיה להבריח אותה אל בית חולים בתקווה שיהיה מי שיוכל לעזור לה, בהנחה שהיא תישאר בחיים עד שיגיע לשם, בהנחה שלא ירו בה בשנייה שיניח אותה על מפתן דלתם. בגל נחישות נוסף שגאה בו מן המחשבה וודלין שלף את המחט ואת החוט תפירה. תחילה הוא פיזר בנדיבות שלא הייתה מביישת את טובי השותים בפונדקי הדרך אלכוהול על כתפה הפצועה ומלמל הודיה קצרה על עילפונה של אליאנה שמנע ממנה לחוש את מלוא עוצמת הכאב של האלכוהול הנוגע בפצע הפעור. ידיו לא רעדו לרגע כשהשחיל את הסיב בקוף המתכת, הוא לא פספס את הקוף ולא נדרש לו כל ניסיון נוסף להשחלה. הוא כבר היה מנוסה בתהליך הזה בניסיון ארוך שנים שרק תופרות זקנות ומיומנות היו יכולות להתרברב בו. שפתיו של וודלין החלו לנוע בתפילה חרישית. אל מי? הוא לא ידע. הוא רק התפלל וקיווה. הדקירה הראשונה כמעט גרמה לו להפיל את המחט מידיו כשגופה של אליאנה התפתל בכאב מהדקירה כגוף האחוז בדמדומי קדחת. אבל הוא סרב להניח לפחדיו לשלוט בו והמשיך לאחוז במחט. ביד אחת הוא המשיך לתפור את כתפה הפצועה של אליאנה ובידו השנייה הוא עצר את גופה המתפתל. לקח לו מספר רגעים עד שהשלים את התהליך אבל אותם רגעים, שלא נמשכו יותר מפעימת לב אחת, הרגישו לו כמו שעות ארוכות בהם גופו לא נע. משותק בפחד ואימה. לבסוף התפר האחרון נתפר וגופה של אליאנה נרפה על המיטה. החור שהיה פעור בכתפה היה סגור כעת ודם סופסוף הפסיק לזלוג ממנה. וודלין קרע במיומנות את שאריות החוט שנשארו לו וזרק את המחט מעבר לכתפו בחוסר דאגה. אנחה כבדה השתחררה מפיו. כעת כל שנותר לו לעשות, כל שיכל לעשות, היה לחכות ולראות אם אליאנה תצליח לשרוד ולהתעורר אליו, ובכל זאת, עיניו לא נעצמו והוא סירב לתת למוחו להרפות מכוחה של תאוות הקרב. הוא ישאר, הוא ישמור ויחכה גם עד עלות השחר, עד סוף העולם, כדי שתתעורר ותיתן לו, ולוא אפילו לפעם אחת אחרונה, להתנצל בפניה. לא היה לו כל שעון שיעיד על הזמן החולף, גם לא צוהר אל השמיים כדי לראות את תנועת הכוכבים. הדרך היחידה שעמדה לרשותו של וודלין לאמוד את הזמן החולף היו נשימותיה הקצרות של אליאנה, ואחריהם הוא עקב בדממה קדושה כאילו היו מקצבה של תפילה. בזמן שניתן לו התכנס וודלין אל תוך נבכי מחשבותיו והשלים עם המוות שהגיע אל ביתו הלילה, הוא השלים עם הידיעה שבגד באלוהיו. כשהביט בנערה חסרת ההכרה על מיטתו, נושמת עוד נשימה רדודה במאבק על חייה, הוא חייך בידיעה שסופסוף מצא משהו חזק אף יותר מכל שבועה שנשבע, מכל אויב שגבר עליו, הוא מצא אהבה.

***

כשאליאנה פקחה את עיניה הדבר הראשון שהרגישה היה תחושה של כאב עמום ונוקשות שקרנה מכתפה הפצועה. הכאב לא הזכיר בדבר את הכאב המשתק שאחז בה כשהייתה מתעוררת אחרי קרב. הפעם הוא היה רק פעימה חלשה של חום זרם מהכתף ובמורד גווה ואל מוחה, כמו פעימת לב שנייה. היא הניחה לעצמה לנסות להסתכל סביב אבל החדר היה חשוך לחלוטין ועיניה שרק נפקחו תרם התרגלו אל החשכה. אבל האפלה לימדה אותה דבר אחר, במקום שהיא הייתה בו לא היה חלון, לא כוכב ולא להבה. דאגה גאתה בליבה, מה אם שבה אל הכלא? מה אם וודלין הסגיר אותה? מוחה כבר ידע בוודאות, איפה שהיא לא הייתה, היא הייתה מתחת לאדמה. אליאנה ידעה שהצעד הבא שהיא תצטרך לעשות הוא לזהות איפה היא, ואיך היא בורחת משם. היא כבר הייתה רגילה לזמן את תאוות הקרב כאשר הייתה מתעוררת בלילות על מנת לחסוך מעצמה את הטרחה שבהדלקת נר והיכולת שלה כבר הייתה כמו טבע שני, תעלול שכבר לא היה כרוך במאמץ אמיתי. היא נשמה את החושך, נתנה למחשבות ולצללים שהקיפו אותה שמות וצורות, מפלצות ויצורים שרדפו את פחדיהם של כל הילדים. מוחה המגורה הריח את הפחד וכוחותיה התעוררו בעוצמה כמו אש הפורצת בתוך ורידיה בתוך שניות וכל חוש בעורה התחדד לסביבתה. עיניה המועצמות אומנם התחילו אט אט להתרגל אל החשכה הכבדה ולהפיק מתוך הצללים את קווי המתאר של החדר אבל חושיה האחרים הם אלה שהיו המפתח האמיתי להכרת מקומה החדש. ידיה מיששו ברכות את המשטח עליו היא הונחה. מתעכבות על כל סיב וסיב כאריג שהחזיק את גופה, לומדות אותו ואת סיפורו בתנועה כה עדינה שאפילו לא יכלה להיראות בעיניה. האריג היה רך ולמרות רגלי העץ הפשוטות שהחזיקו את משקלה היא יכלה להרגיש כל תנועה של שתי וערב של הבד ולדעת שזה היה בד משובח. יותר מזה, הוא היה ייעודי. הבד היה רך מצד אחד אבל חזק מתוח על מסגרת העץ כעור על גוף אדם. אליאנה הכירה את המבנה הפשוט הזה, זאת הייתה מיטת שדה. טובה יותר מהאדמה אחרי מסע מפרך, אך לא משתווה לתחושה של מיטה רגילה. אוזניה היו הבאות בתור לדרוש את החדר האפל. אליאנה קפאה במקומה, מנסה לעצור אפילו את נשימה על מנת לאפשר לחוש השמיעה המועצם שלה לקלוט את סביבתה. היא שמעה את האוויר מתאבך ומתערבל באוזניה, מוסר לה בשובבתו את סודות החדר. הוא לחש לה על מסעו אל תוך החדר ועל הדלת שהייתה מקובעת מאחוריה והביאה אותו אליה. הוא סיפר לה על צינת הלילה שטרם התפוגגה ושלעולם לא תיעלם באמת במקום שהייתה בו, מאשר את חששה שהיא אכן הייתה מתחחת לאדמה. הוא נשב באוזנה את נשימותיו הרדודות של האדם השני בחדר. גרונה של אליאנה יבש כאשר צליל נשימותיו השטוחות של וודלין עלה באוזנייה, היא האמינה שזרק אותה לחסדי המשטרה והאצילים, שהניח לאל היקר שלו לסגור את חשבונו איתה. אבל כתפה התפורה והמיטה הרכה הבהירו לה שלא בכך היה מדובר. למרות שידעה שאין איש מלבדה ומלבד וודלין בחדר אליאנה סרבה להרפות מתאוות הקרב. אחרי שנים שבהם תחושתה המרגיעה ליוותה אותה כמעט בכל רגע של ערות היה מוזר לוותר על נוכחותה. חושיה היו חדים יותר, גופה היה חזק יותר ומוחה זריז יותר, מדוע שאי פעם תרצה לוותר מרצון על התאווה? אליאנה הניחה לעצמה עוד מספר רגעים להתאושש בדממה מוחלטת ולמחשבותיה לרוץ בעוד גופה מנסה בכל יכולתו לעצור את עצמו מלנוע. הדבר האחרון שהיא הייתה צריכה זה שוודלין ישים לב שהיא ערה. אבל אב הדם כבר החל לזוע במקומו, ערני וחד בדיוק כמוה, גופו שטוף בתאוות הקרב. "התעוררת...". אליאנה הרגישה פיק בברכיה כששמעה את הרוך בקולו. את הדאגה. "איך ידעת?" קולה היה זר אפילו באוזניה, צרוד ופגיע כקולה של ילדה שנתפסה בשעת פשע וידעה שכעת אביה יכעס. "הלב שלך... הקצב שלו השתנה כשהתעוררת. את התמלאת בתאווה והוא חזר לפעום בעוצמה". אליאנה לא השיבה לו. היא ניצלה את החשכה המוחלטת כדי לחשוב מה יהיה צעדיה הלאה. ההבטחה שהיא תוצא להורג לו תתפס הייתה עדיין מובטחת כחבל תלייה סביב צווארה, וודלין לא היה אדם שיפר את שבועותיו לקיסר. גם לא בעבורה. החוק חייב אותו להסגיר אותה, הכבוד חייב אותו להרוג אותה. שאלה כבדה כמו אבן עמדה מעל ליבה של אליאנה, אז מדוע הוא עוד לא עשה את זה? מצידו השני של החדר וודלין החל לפסוע לעברה. צעדיו קטנים וחרישים אפילו באוזנייה, קלים כצעדי רקדנית בארמונו של הקיסר. אליאנה סרבה להישר את מבטה אל פניו של וודלין ובמקום זאת הניחה לראשה ליפול לאחור ולהביט בתקרת האבן של המקדש. קולו הדהד בין הקירות כסוד הנלחש אל הרוח באפלת ליל, רך כעלי כותרת שאך רק נפתחו. "אליאנה... בבקשה... אני יודעת שפגעתי בך אבל את חייבת להקשיב לי". אליאנה סרבה לענות לו. היא בקושי הניחה לעצמה לנשום באותו רגע, אוחזת את האוויר בריאותיה עד שאלה בערו ככבשן בעודן משוועות לחמצן. אבל היא סרבה. היא זכרה את המילים ששניהם אמרו. היא זכרה את זעמו בתא הכלא, היא זכרה את מבטו מלא הצער. גם לו הייתה עוצמת את עיניה אליאנה הרגישה שהיא לא תוכל להתחמק מהכאב שאחז בה. היא כבר אמרה נואש להרגיש את הדקירות בליבה מאשמה. מצער חסר שם ששלט ביד רמה בליבה. "למה הצלת אותי וודלין?". תנועתו חדלה באחת והשאלה נותרה תלוייה באוויר ביניהם. "את ביקשת את עזרתי אליאנה, את הגעת לביתי מדממת ועל סף מוות, גם אם היית האויבת שלי הייתי מציל אותך" קולה היה רק צליל רועד, עדין כחרסינה ושבור כקינה "אני באמת האויבת שלך...". וודלין הרכין את ראשו "זאת הייתה טעות. כל מה שאמרתי היה טעות". וודלין כרע על ברכו לצד מיטתה, ידיו המחוספסות מחפשות את כף ידה הרכה. "את בתי אליאנה, אמיור, את כל עולמי וכל חיי. את האמונה שלי והשבועה היחידה". אליאנה הרגישה צינה קרה ממלאת את ורידה עם המילים שנאמרו. אוזניה קלטו אותן. מוחה הבין אותן. אבל ליבה סרב להאמין להם. היא ראתה את האכזבה שבעיניו, האכזבה שהייתה מנת חלקם רק של אלה שראו את כל מפעל חייהם קורס למול עיינם. למרות הכאב שאחז בליבה מהקרבה אל וודלין אליאנה זכרה את דרישתו של אג'אלן. היא זכרה את משימתה. "אליאנה...". אליאנה פלטה אנחה ואטמה את ליבה אל וודלין. גם אם הצער שלו היה כנה, גם הוא באמת התחרט על מילותיו היא לא יכולה לעצור עכשיו. היא לא יכולה להניח לשום דבר לעצור אותה. היא תרדוף אחרי החיים החדשים שהוצעו לה במחיר דמים. היא תהרוג אותו, היא תהרוג את אדאלן, היא תהרוג את כל מי שיעמוד בדרכה. היא תהיה תהיה המוות. הוא כנראה הרגיש את השינוי שחל בתוכה, קולו גווע על שפתיו. הוא הבין שהיא לא רוצה את דאגתו. "מה את תעשי הלאה?". היא לא ידעה. השאלה ישבה באחורי מחשבתה מאז שיחתה עם אג'אלן אבל ההוצאה להורג סחפה את מחשבתה ולאחר מכן הבריחה. פשוט לא היה לה זמן בתוך הבלגן של המאורעות האחרונים לחשוב מה היא תעשה הלאה מעבר ללשרוד את הדקות הבאות. אבל עכשיו היה לה הזדמנות לנוח ולחשוב מחדש על תוכנית. עכשיו השאלה הזאת ניקרה אותה מבפנים. המצוד אחריה החל, בזה היא הייתה בטוחה, אבל ייקח להם זמן למצוא אותה. אף אחד לא יחשוב שהיא מסתתרת בין כתלי במקום שזנח אותה, ולה הייתה הזדמנות חד פעמית לשוחח עם וודלין לפני שיהפכו לאויבים במלחמה מרה. היא זכרה את מילותיו של אג'לאן לפני שנעלם מתאה, הוא אמר לה לחפש את סיפורו האמיתי של אינדריאל, אב הדם הראשון, המחבר של הספר הקדוש ביותר של בני מינה. דראה אנטיק. ספר הדמים. השקר החליק באיטיות מבעד לשונה, המילים כבדות כמו עופרת בגרונה. "אברח. יש לי עוד כמה סידורים אחרונים לעשות ואז אברח לאן שתיקח אותי הרוח". הוא הרגיש את השקר במילותיה, מריר כמו תמצית הדרים. הוא ידע שהיא לעולם לא תברח. היא לעולם לא תיכנע לאצילים שניסו להרוג אותה, היא לעולם לא תברח מקרב ומחרפה, אבל הוא שיחק את המשחק שלה. קולו ניסה גם הוא להיות מרוחק כמותה "תברחי לצפון. הדרכים הראשיות שם פרוצות ואין כמעט שומרים עליהם. עם כוחותיך תוכלי לשרוד ביערות או אפילו לברוח דרך מעברי ההרים למערב...". רפרוף של תקווה, היא הרגישה אותה עמוק בתוכו. הוא רצה שהיא תברח, הוא רצה שהיא תשרוד, גם אם תעשה בדיוק את מה שהאשימו אותה. היא תהיה בוגדת באימפריה שנסה אל המערב למצוא מחסה מהאנשים שבגדה בהם. "אולי..." קולה לא היה משכנע אפילו באוזניה אבל היא מאסה בשיחה שלא לקחה אותה לשום מקום "אבל לפני כן אני צריכה למצוא את הסיפור של אינדריאל. את הסיפור האמיתי שלו". מבטו של וודלין התעורר באחת ועיניו התקבעו בה במבט זהיר אבל קולו נשאר יציב ובטוח "את מכירה את הסיפור שלו". אליאנה חשפה את שיניה בחיוך נבזי "אני יודעת שהסיפור ששיקרת. לי, לאדאלן, לכל שאר הקנאים. אני יודעת שזה לא הסיפור האמיתי שלו, ואני יודעת שהוא נמצא כאן. מוסתר בתוך הכנסייה". וודלין הזיז את משקלו מצד לצד באי נוחות, נראה שאפילו המחשבה על כך גרמה לו לחוסר נוחות. אליאנה הביטה בו בתדהמה, היא מעולם לא ראתה את וודלין מתנוענע באי נוחות, היא מעולם לא ראתה אותו מפחד. ראשו הופנה הרחק ממנה, מתקבע בנקודה בלתי נראת לעיניה בקיר, מחשבותיו נבלעות הרחק אל האין. "לא. אני לא יודע איך נודע לך בכלל על הדבר, אבל לא אוכל לעזור. זה מסוכן. המילים הללו מסוכנות יותר מכל נשק או כוח שיש בידינו. אני מצטער... אבל לא אוכל לעזור לך עם זה". תחושה של קבס עלתה בגרונה של אליאנה. היא ידעה שאם תלחץ עליו יותר מדי הוא יגרש אותה ואז היא תאלץ להילחם מולו ואז הסוד לבטח יאבד, מנגד היא לא יכלה להניח לנושא. אג'אלן שלח אותה למסע הזה, הוא הציע לה חיים חדשים שהיא רצתה לקחת. אליאנה הרגישה אבן עומדת על ליבה, מאטה את פעימות ליבה המוגברות בפעימה של כאב חד. לשקר בכוונה על מנת למשוך אותו בלשונו יהיה נוראי. זה ירסק את כל האמון שנשאר ביניהם. "הם קוראים לי מוות". אליאנה הופתעה כשהמילים החליקו מתוכה, נאמרות לפני שהיא אפילו חשבה. "אלים אדירים וודלין, כל דבר שאני יודעת הוא להרוג". החושך שאפף אותה לא היה רק האפלה של החדר החשוך, זאת הייתה אפלה שהיא החביאה עמוק בתוכה במשך שנים. אפלה שמעטים ראו אפילו חלק ממנה. "אין שום קרב שהפסדתי בו בשלוש השנים האחרונות. אין שום מכשול או אתגר שלא הצלחתי לעבור. הגנתי על האימפריה הארורה הזאת במשך שתיים עשרה שנים בכל חזית מפני מי שחמדו אותה. הצלתי מאות ואלפי חיים של אנשים. אבל איך העולם הזה זוכר אותי? איך הם קוראים לי? קצבית, הרס, רוצחת... הם קוראים לי המוות בהתגלמותו. ועכשיו הם קוראים לי מרסקת שבועות". אור עמום ניצת בתוך אליאנה כשהמילים החליקו מתוכה, מרחיקות את האפלה שאחזה בה. "הוא בגד בשבועות שלו נכון? לפני אלף שנים אינדריאל בגד בשבועות שלו והרג את מי שהוא נשבע להגן? אלף שנים עברו מאז ואף קנאי דם לא בגד. אני צריכה להכיר אותו, את האמת סביב מה שקרה לו. אני צריכה לדעת מה הוא עשה הלאה". וודלין עדיין סרב להביט בה אבל קולו נשבר וחשף אותו כשענה לה. הוא עדיין רצה לעזור לה. "את חייבת להבין אליאנה, הדברים שהוא עשה, הגורל שחיכה לו... הוא לא סתם היה קשה. הוא היה נורא. את אינך אינדריאל, את גם לא תהיי. הבגידה שלו לא משתווה למה שאת עשית". קולו נשבר והפך לגמגום לא בטוח "יכול להיות שגם אני החמרתי איתך... שכולנו החמרנו איתך... אם את מתעקשת לדעת, אקח אותך אל הסיפור שלו. אבל את חייבת להבין... אני...". אליאנה ידעה מה הוא עומד לומר, היא שמעה את המילים עוד לפני שנהגו בלשונו. היא ידעה שיבקש את סליחתה. היא ידעה שהיא לא תעניק לו אותה. קולה היה כמו צליפת שוט, "עצור". המילים נעצרו, קפואות באוויר שבפיו ונשלחות חסרות קול אל העולם. קולה היה קר עד כמה שיכלה אבל כאב לה עדיין לראות אותו מתכווץ מעט מהארסיות שהייתה בתוכה "אני לא מעוניינת לשמוע את התירוצים שלך. אני ויתרתי על היותי קנאית דם ובזה חתמנו את הסיפור. אני לא אחת הקנאיות היקרות שלך יותר. האם תעזור לי או לא?". וודלין נאנח והרכין את ראשו, חייל טוב ידע מתי הוא מובס. הוא גם ידע מתי לשמור את כוחו לקרב עתידי. "את היית אמורה להיות היורשת שלי אליאנה... ביום שבו אחלוף מהעולם הזה ואתייחד עם אשונאי את היית אמורה לרשת את מקומי ולהחליף אותי כאב הדם הבא של קנאי הדם. לא כי היית החזקה ביותר מאיתנו, לא כי היית המהירה ביותר או אפילו הטהורה ביותר בליבך עם השבועות... את היית החכמה ביותר, המוכשרת ביותר, הטובה ביותר למשימה שנפלה בחיקנו." מבטו של וודלין פנה ממנה אל הדלת "האימפריה הזאת השתנתה מאוד וכעת הוא זקוקה לדבר מה חדש. לאדם שיוכל להוביל אותה לא בכוח הזרוע כנגד הקשיים והמשברים השונים, אלא בשכל ובכישרון כנגד אויבים המסתתרים בצללים. כנגד צבאות המאיימים פעם אחר פעם לפלוש ולרמוס ולהרוס". וודלין נשם עמוק והחל לפסוע אל מחוץ לדלת "האימפריה זקוקה לך... אבל גם את זקוקה לעזרתה. בואי אחראי...".

היא עקבה אחרי וודלין בזריזות. למרות תאוות הקרב שעוד פעמה בתוכה ודחקה את גופה אל מעבר לקצות היכולת האנושיים היא עדיין הרגישה את החולשה מכרסמת בה. היה גבול למה שהכוחות שלה יכלו להעניק לה לפני שהיא תאלץ להיכנע לאנושיותה, גם עם כל הכוח שבעולם אדם ללא רגלים לא יכול ללכת, והיא הייתה קרובה אל הגבול הזה. מה שיכניע אותה לא היה מצבה הגופני, זה השתפר פלאים מאז ברחה מההוצאה להורג, לא, מה שיכניע אותה היה מוחה, עוז רוחה. זה היה דבר אחד להשתמש בתאוות הקרב כאשר היה בה צורך, כאשר הגוף היה בשוק או כשהיא נעמדה אל מול יריב בקרב. אבל כאשר לא היה דבר שיאיים עליה הזימון של הכוחות מתוכה היה כרוך בתהליך ארוך של שבירה מנטלית, בהצפה של פחדים ישנים שנותרו כמוסים. עם כל פעימת לב מועצמת אליאנה הרגישה את הטעם המר של מי הביוב. עם כל גל אדרנלין שעורר את גופה היא זכרה כל חתך שנעשה בגופה, ואת הכאב שהוא נשא. וודלין הזהיר אותה לפני שנים בסכנות שבזימון תאוות הדם באופן כפוי. הוא סיפר לה סיפורים על אנשים שנטרפו לשיגעון כאשר הפחדים השתלטו עליהם והפכו לשבר כלי שכל מה שראה בעיני רוחו בכל שבריר שנייה משארית חייו היה הפחדים הגדולים ביותר שלו. אליאנה ידעה שהיא הייתה חזקה מהם. היא כבר עברה את הדברים הנוראים ביותר שהעולם יכל להציע לה, היא גברה והתגברה עליהם. היא זכרה בצלילות את הצעדה הארוכה, לפני יותר מחמש שנים, צעדה של עשרות קילומטרים בין ההרים, שחלפו בשבוע אחד בו היא לא עצמה עין ולו לשנייה. בצעדה שכל אדם אחר היה מת לו היה מנסה לבצע, שכל אדם אחר היה נכנע ומרכין ראשו בפני עוצמתה האדירה של הבריאה, היא שרדה. אדאלן היה היחיד שהצליח לשמור על הקצב שלה וגם הוא עזב אותה ביום החמישי.

אליאנה הרימה את ראשה בגאווהכשחלפה בין חדרי הקטקומבות. למרות שאדאלן היה חזק ממנה ויכל להכניע אותה בקרב פניםאל פנים, לא היה אדם שני לה בכוח רצונה ובשליטתה בכוחותיהם האלוהיים. אבל היא גםידעה שיש גבול עד כמה היא תוכל לשמור על עוז רוחה כנגד התחושה הקבועה של פחד שאפפהאת מוחה. יבוא רגע והיא תשבר, תניח לתאוות הקרב לעזוב אותה, וגופה התשוש יסחףלשינה. אליאנה שינסה מותניה והגבירה את קצב צעדיה, היא ידעה שלא תוכל להישבר עדשתמצא בית מבטחים שתוכל להתחבא בו. מקום שממנו תוכל להשיב לעצמה את כוחותיה בבטחהולחשוב על הצעד הבא בתוכניתה. ממולה צללית גופו של וודלין הייתה חלקלקה וגמישהלאורך קירות המסדרונות. ערטילאית כמו אניצי עשן יותר מאשר שייכת לגופו. אליאנה לאיכלה להדחיק את הפליאה שאחזה בה למראהו המיסטי. וודלין לחלוטין לא היה החזק מביןבני מינה, או אפילו המיומן ביותר בכל רזי כוחותיהם, אבל הוא היה המבוגר והחכםשבהם. הוא היה האמיץ והגאה שבהם, אדם שהיה יכול להילחם בצבא שלם לבדו כשהוא מחסלאותם אחד אחד מבין הצללים, גופו חבוי כנגד קירות וצללים ופגיונותיו בוהקים כחיוכוהקר של המוות. הוא היה מזנק על טורפו כטורף במארב. מחסל אותו בין רגע לפני שנטמעחזרה בתוך העלטה. הצעדים שלו כעת היו זהים לאותם התנועות שהיו לו בעת קרב, יציבותאבל קלות, לא מרשה לעצמו להניח את מלוא משקלם על הקרקע כאילו יש בכך מן הטומאה.ואולי באמת ככה הוא באמת חשב, אליאנה חשבה, אולי באמת באמצעות הפחד מכל דבר שיערערעל אמונתו הוא מעולם לא השקיע בדבר את ליבו. הליכתם הדוממת לא ארכה זמן רב ולבסוףהם צצו מבעד למעבר קיר ולפניהם נפרש בית התפילה המרכזי. עיניו של וודלין נפלו עלמזבח הזהב וקולו הדהד כצילה של הרוח ברחבי ההיכל הגדול "בי נשבעתי, כי באתילכתוב בדם, כבוד וברזל". אליאנה עקבה אחריו והביטה בו בציפיה כאשר הוא התקרבאל המזבח עד שממש גהר מעליו. עיניו הצלולות הביטו בה לרגע יחיד של דממה ואז הואהעביר את ידו הפרושה מעל המזבח במהירות ומשך אותה חזרה באותה מהירות לחיקו כאילונגע בלהבה. עיניה של אליאנה לא הספיקו לעקוב אחרי התנועה וכבר היא נגמרה. העדותהיחידה שנותרה לתנועה הייתה שלולית דם שזלגה על המזבח. אליאנה הביטה בהשתאות כאשרהדם החל לזלוג על פני המזבח כבעל מודעות, נע בתבניות שתי וערב על פני שטח פניוהמוזהב עד שנעצר בקצהו והחל להפתעתה לחלחל פנימה אל תוך המזבח. בצליל תקתוק נוראיהמזבח נחצה לשניים ופלטת הזהב נבקעה למול עיניה. ידו של וודלין נשלחה פנימה ושלפהבהדרת כבוד חבילה עטופה בצרור בד. "זה... האם זה...?" קולה של אליאנההיה מלא פליאה. הנה מולה, עטוף בחתיכת בד שתגן עליו מפני האבק נח החפץ הקדושוהעתיק ביותר בעולם. "כן... דראה אנטיק". ידיה של אליאנה נשלחו אליוולהפתעתה ידיו של וודלין לא עצרו אותה. היא הפשילה בעדינות את הבד והניחה לספרלחשוף את עצמו בפניה. הדבר הראשון שראתה היה כריכת העור העבה והמרופטת של הספר.העור היה עתיק ומעובד בצורה כמעט חובבנית. קרוע במספר מקומות שהעלו בה את השאלהאיך הספר בכלל שמר על צורתו. ארבעה חורים קטנים שהושחלו בהם חוט ברזל היו האוגדןשל הכריכה והדפים בפנים בניגוד לשיטות המודרניות שהשתמשו בדבק משיערות סוס. שוםפיתוחים, שום עיתורים, שום כותרת. פרט לעובי המרשים שלו שהיה בהערכה גסה של מבטהבן כמה אלפי דפים לא היה שום דבר בספר שלפניה. הוא לא הזכיר בדבר את העותק הקטןוהיוקרתי שהיה בידיה במשך שנים אותו נשאה לכל מקום שאליו הלכה. הוא היה כמעט מאכזבמדי אם לא המידע שהיה קבור בתוכו. היא הפכה את הכריכה והביטה בעמוד הראשון. הדפיםהיו גסים ופריכים תחת אצבעותיה, פרימיטיבים ביחס לדפים שיצרו כיום המכונותוהטכנולוגיה המתקדמת של הבירה המזרחית. הם היו צהובים ודהויים בין אם מפגעי הזמןאו מצורת הכנתם העתיקה. בראש העמוד היו חרוטות מילים בדיו אדומה. נקודת ההשקההיחידה שהשתמרה גם בעותק שהיה ברשותה. "למה הם שמרו על הדיו האדומה?".צחוקו העמום של וודלין היה כנה ומשועשע "תתפלאי לשמוע שכל אב דם לפניך שאל אתהשאלה הזאת בפעם הראשונה שבה הוא נחשף אל הדפים הללו? אבל אני חושש שכמו כולנוצפויה לך עוד הפתעה.." מבטה של אליאנה התרומם בדממה מהספר אל פניו של אב הדםשנמתחו בחיוך שבע רצון. "דם אליאנה, הם השתמשו בדם. אינדריאל מספר בתוךהפסוקים המקוריים שאשונאי דרש ממנו לתעד את כל מה שיעשה כדי שזה ישמר לדורותהבאים. אל הדם נשבע בפניו שישמור על הספר ויחתום אותו בעזרת קסם כדי שלא יתכלהלעולם אבל כל מילה תבוא במחיר. כל מילה קדושה תהיה מלאת חיים והקרבה. דם. הוא קושראותנו אל העבר, הוא העוצמה שלנו בהווה, הוא המנחה שלנו אל העתיד. בשנות חייו היהאינדריאל מסתובב בעולם כשכל רכושו היה סכין, נוצה וספר עתיק. מאז ימיו שמרנו עלהמסורת וכל מילה שנכתבה ונחתמה בספר, הגיעה מתוכנו, במחיר דמנו. כל מילה קדושה, ולכןמעולם לא נכתבו מילים שלא היו נחוצות. העותקים שמסתובבים כיום, העותקים שאתםמחוייבים לקחת איתכם לכל מקום, הם באמת כתובים בדיו אדומה. אבל רק על מנת לשמר אתהמהות של המילים, את הערך שלהם. וכפי שאת יכולה גם לראות... הרבה חסר בין הספר הזהלבין הספרים שבידיכם". אליאנה לא יכלה שלא ללחוש עם היראה שאפפה אותה, הספרשלפניה לא היה סתם עוד ספר היסטורי "למה... וודלין, למה השמיטו כל כך הרבהמידע. כל כך הרבה סיפורים?". קולו של וודלין היה קודר ואפל, מלא שנאה ותיעובעצמי "הוחלט לפני יותר משלוש מאות שנים להפסיק לייצר עותקים מלאים של הספרמאחר והוא הציג לא מעט חלקים שהיו... קשים לעיכול... עבור קנאים. הסיפור שלאינדריאל הוא רק אחד. אבל אבות דם רבים ואחרים החליטו לשמר גם את סיפוריהםומחשבותיהם של קנאים אחרים. קנאי מים, צללים, ירח וצדק. כל קנאי היה רשאי לבוא אלקנאי דם על מנת לשמר את הסיפורים של אמונותיו ושל אלוהיו. אז הוחלט לפצל את הספרולערוך מתוכו רק את הסיפורים שניתן להציגם כפי שהם. סיפורים שמאדירים את קנאי הדםואת דרכנו. סיפורים על שבועות שמומשו עד הנשימה האחרונה, סיפורים על קרבות מפואריםועל עוצמתו של אשונאי. כשאב הדם שלפני סיפר לי על זה הרגשתי נורא. הסיפורים האלה,כולם, הם חלקים מאיתנו. ורק על ידי כך שניאבק בהם, בחולשה ובתבוסה או בשוני שעולהמתוכם נוכל לצמוח. לקצץ מתוכם... זה כמו לקצץ מאמונתנו". עיניו של וודליןנצצו כפי שנוצצות עיניו של ילד צעיר המדבר בפליאה על הדבר המרגש ביותר בחייו"דראה אנטיק הוא הרבה יותר מספר היסטוריה. הוא הרבה יותר מכתבי קודש של אלאחד או אחר. הוא גם מחשבות פילוסופיות, וידויים על חטאי אדם וחולשות טבעיות. הואהיצירה השלמה והכנה ביותר על בני האדם, ובפרט עלינו הקנאים". אליאנה פתחה אתהדפים ביראת קודש ועברה בין הדפים ברפרוף. הטקסט האדום היה לעיתים לא מובן כאילושורבט במהירות או ביד רועדת אבל למרות מילניום שעבר הדם היה עדיין ברור ונקי. לאקרוש, לא מלוכלך או עכור. הוא היה אדום וזוהר. מילים והבטחות שישמרו עד קץ הימים.בעודה מרפרפת היא שמה לב שהיא מכירה חלק מאותן קטעים ופסקאות. כתבים קדושיםשהעבירה שעות בתור ילדה בקריאה ושינון שלהם. בשיחה עליהם עם וודלין ומאוחר יותרבחייה, במסעות המלחמה, עם אדאלן. היא ראתה את הפסקאות הראשונות שנכתבו בידיאינדריאל בימיו הראשונים, הקריאות הראשונות לדם וסיפורים על בריאת העולם שהיוו אתהבסיס לכל אמונה שהייתה קיימת כיום. החוויה העבירה בגופה צמרמורת נוראה. היא קראהאת החזיונות שכתב מישהו לפני אלף שנים בדם שדימם מגופו על מנת שהיא, מאמינהוממשיכת דרכו, תוכל לראות היום. הדפים נמשכו ונמשכו, סיפורים רבים ופסקאות. כתביקודש, מחשבות ושמות מוכרים ועלומים כאחד, דיווחים היסטוריים ומניפסטים דתיים. מחבראחרי מחבר, אבות דם רבים מתחלפים לאורך עשרות העמודים שעברו תחת אצבעותיה, כולםחתמו את מחשבותיהם ואמונותיהם בדם. איפשהו בין הדפים נחתמו בדם המילים שילוו אותה,המילים שידריכו אותה בדרכה החדשה, היא עכשיו תצטרך למצוא אותו. "למה את שואלתעל אינדריאל אליאנה? איך ידעת על הסיפור שלו?". קולו של וודלין היה הד בתוךמחשבותיה, צליל עמום שנכנס באוזן אחת וערבל את מחשבותיה כדבש בצנצנת, מותיר אותההמומה במקומה. כשהרימה את מבטה אל העיניים שננעצו בה מצידו השני של המזבח היא יכלהלראות את שרירי לסתו מתהדקים בהכנה אל תשובתה. "אתה חולם עליהםלפעמים?". תנוחתו של אב הדם השתנתה ברגע. שריריו הקפוצים נרפו בהפתעה ומבטכנה של תמיהה עלה על פניו. "עליהם?". קולה של אליאנה היה לא יותרמלחישה, אך היא הרגישה שאפילו באותו צליל חלוש ורועד היא מטלטלת את מלוא ישותה"האלים... האם הם עוד מתגלים אליך בחלומות?". ראשו של וודלין נטה הצידהבהפתעה, כאילו אמד אותה לראשונה באמת מאז שהופיעה בכניסה לביתו מותשת ומדממת. היאלא חיכתה לתשובתו ומיהרה להעלות את המילים באותה מהירות שהופיעו במוחה. "אשונאי,אינידר, לקסיאס... האם מישהו מהם פנה אליך מאז לקחת את השבועות שלך?"אצבעותיה של אליאנה החלו לשוטט בהסח דעת על דפיו הפתוחים והחתומים בדם של הספר שנחמולה. "האם מישהו מהם דיבר אליך... כמו שהוא דיבר אל האב אינדריאל?".מבטו של וודלין הורם ועיניו החלו לחפש על קירות החדר את אבות הדם הקודמים לו עדשנחו על הקן הריק היחיד בחדר. סמל לבגידה ולחרפה של בן מינם בשבועותיו, פורש,כופר. הוא עצם את עיניו והשפיל את ראשו אל רצפת השיש של המזבח. אליאנה שמה לב שהואלא השיב מיד ולבלוב קטן של תקווה החל לפרוח בתוך ליבה. מצד אחד הוא לא ביטל אתשאלתה וקרא לה כופרת רק על עצם השאלה, מצד שני שתיקה לא הייתה תשובה, במיוחד לאבנושא כזה. שבועותיו יכלו לכבול אותו לא לדבר אפילו על נושאים כאלה. לבסוף וודליןנשם נשימה עמוקה וענה באנחה שהתרוממה אל תקרת ההיכל יחד עם מילותיו. "ידע האלשליבי כנה... כן אליאנה, המשכתי לפגוש את האלים לאחר שקיבלתי עלי את שבועותיי. אחדמהם נגלה אלי בחלומותיי. הוא הציעו לי מחוכמתו, מעושרו ואת כוחו. הוא הציע לי אתהעולם כולו וכל משאלת לב סמויה שהייתה צפונה בליבי ולו רק בשביל שאבגודבשבועותיי". זעם החליף את הרך שבקולו בהרף עין וידו הוטחה בעוצמה במזבח וזההתעקם מעוצמת המכה שהונחתה עליו. "לא שעיתי לאף תחבולה, הבטחה או חזיוןתעתועים שהציע לי. אבל שחר מתוק... אוו כמה שרציתי להיכנע להם. אני זוכר את הלילהשהוא נגלה אלי בחלום. האל ראגלמאנט, המהות של החוק והסדר, הבסיס לכל תרבות שנולדה והתקיימהמאז שחר העולם ועד לסופו. האל העיוור שצד במהלך היום אחר הרחמים, ובמהלך הלילהזוכה במאור עיניו מהכוכבים כדי לצוד את הפושעים. הוא הכיר אותי, הוא חי אותי, הואנשם אותי עד לבסיס קיומי". עיניו של וודלין זנחו את הזעם שאחז בו וכעת שוטטובאוויר, מחפשות דבר מה שאיש מלבדו לא היה יכול לראות. זיכרון ערטילאי שנצרב אל תוךמוחו כאילו היה רוב במציאות עצמה. "הוא הציע לי להפוך למה שהייתי באופי שלי,מגן חוק וצדק. רודף של כל אלה שביצעו עוול וחמקו..." וודלין הניד בראשו בדממהלפני שהמשיך בסיפורו "אבל אשונאי... זכרתי החזיון הראשון שלי ממנו. הוא הצביעעל ליבי ואמר לי שמעולם לא ראה מתכת חזקה ממנו, לא הר עקשן כמותי, הוא אמר לישהכבוד שבתוכי הוא הטהור והכנה שראה במשך דורות". וודלין נשם עמוק"הכבוד... הכבוד הוא שמנחה אותי בדרכי בעולם. ייתכן... ייתכן שהוא גם סנווראותי מדברים אחרים, חשובים לא פחות". אליאנה שמעה את המילים החבויות במשפט.היא שמעה אותו מדבר עליה. אליה. אבל היא כבר לא הייתה שם איתו. מחשבותיה נדדו הרחקאל השיחה שרדפה אותה מליל אמש. אל הגולגולת שרדפה אותה בהבטחה שלה, במחיר שדרשהממנה לשלם כעת כדי שתוכל לקבל את מה שחפצה בו. "אילו רק לא היו לנו רגשותאנושיים... הכל היה קל יותר". וודלין הניד בראשו "אם לא היה לנו רגשותאנושיים, דבר מזה לא היה שווה את זה. אני יכולתי להישאר נאמן לשבועותיי רק כיהכבוד היה בבסיס האופי שלי יותר מאשר החוק, כי השבועות שלי היו עליונות לכל. לו הייתימוכר את נשמתי לכל אל שהיה מציע לי את העולם על מגש של זהב, איזה ערך הייתה לדרךשלי?". ידו של וודלין אחזה בעדינות את זרועה של אליאנה, אחיזה רכה אבל דורשת,מחייבת אותה להשיב את הקשב שלה אליו. "מדוע את שואלת על זה אליאנה, מדוע אתמתעמקת במקומות האפלים של הכפירה?". קור. קור חד החל מזדחל בגופה של אליאנה,עושה את דרכו מקצות אצבעות רגליה ומטפס הלאה במעלה רגלה. כמו קרח בתוך הוורידיםהיא הרגישה את גודל משקלו של השם על לשונה. היא יכלה לחוש את נוכחותו באולם התפילהכמו בשר מרקיב ועצם פריכה. צמרמורות החלו לתקוף את אליאנה למרות החום שגופה המועצםהפיק, מרעידות את גופה בגלים כאילו לא הייתה יותר מאשר שעווה רכה. "המוותביקר אותי אתמול בלילה..." אליאנה נזכרה בפנים עשויי העצמות, חסרי עור ושריר.היא ראתה שוב את חורי העיניים הריקות שהחזירו לה מבט חלול ואפל, את הקול שהדהד במוחהמכל עבר. חזק, מכריע, קטלני. קול עתיק כמו הזמן עצמו ועוצמתי כבריאה עצמה. אימהעלתה בגרונה של אליאנה כמו קיא כשבעיני רוחה ניצתו חורי העיניים בעיניו האדומות,הבוערות בתאווה קדומה השמורה רק לאלים עצמם. גופה החל להתפתל ולהתמתח בניסיוןלהפיג את מנות האדרנלין שהחלו לשוטט בגופה בלא שליטה. כוחותיה הרגישו את האימהשאחזה בה וניסו כעת בכל כוחם לעורר את גופה לתנועה, לתקיפה, להתמודדות מול האיום.לפני יממה היא הייתה מוכנה לקבל את המוות בזרועות פתוחות. לפני מספר שעות היאהייתה מוכנה להיאבק בשיניים ואגרופים חשופים בכל חייל ושומר שיעמוד בינה לביןהאצולה שבגדה בה, נכונה לקחת את הצעתו של המוות בשתי ידיים. כעת היא עמדה שם, מעלהספר שכל מילה בו נכתבה ונחתמה בדם ומול האדם היקר לה ביותר בעולם, והיא הרגישה אתליבה מתמלא חולשה. פחד. "השומרים שלי יצאו מהתא, הייתי אמורה לחכות להוצאהלהורג בבוקר לבד. אני זוכרת שהייתי ערה, תאוות הדם השאירה אותי בחיים למרות כלהמכות שלהם, ואז הוא הגיע. הקול שלו... הקול שלו הדהד מתוך הקירות ואל תוך הראששלי כאילו הוא דיבר מכל מקום. בהתחלה לא ראיתי אותו בכלל, ואז אור כסוף, קפוא, כמונשפך מהתקרה אל תוך החדר. אור ירח וודלין". אליאנה טלטלה את ראשה ובחילה עלתהבגרונה כשאילצה את עצמה להיזכר בשיחתה עם אג'אלן. "הוא יצא מתוך הרצפה כמו צלמחורבן. הוא נראה לא ממשי כמו עשן אבל כשהוא נגע בי..." צמרמורת עברה בגבה שלאליאנה והיא נאלצה להחזיק את עצמה במזבח כשתחושת רפאים של מגעו של האל בגופה"אני זוכרת שהרגשתי קור. כמו אדי קרח שנדבקים לגופי. קור שלא הרגשתי כמותומעולם. זה לא קור של חורף, זה קור של אדמה לחה בסופה". קולו של וודלין היה לאיותר מלחישה אבל אליאנה שמעה את הדריכות שבו. היא שמעה את החשש המתגנב לתוכו."מה הוא הציע לך? מה הוא דרש ממך אליאנה?!". אליאנה הרגישה את ליבהמתקשה לפעום עם כל מילה שיצאה מפיה "הוא הציע לי חיים חדשים. הוא הציע לילהרוג את אליאנה הישנה, להתמסר אל המוות, ולהפוך לקנאית מוות". אימה. אימהניבטה מעיניו של וודלין. אימה שאליאנה לא ראתה כמותה מעולם. זאת הייתה האימה שלאדם הרואה את פחדיו העמוקים ביותר, את חששותיו הסודיים ביותר, קורמים עור וגידיםותפרים אל מול עיניו. "הסכמת". הוא לא שאל. הוא ידע שעצם נוכחותה בחדרהזה, נמלטת מהחוק לאחר שאמש כבר הייתה מוכנה לקבל את גזר דינה, מעידה על כך שהיאקיבלה את הצעתו של המוות. "איך יכולת?". אליאנה הביטה בפניו המבוגרות שלוודלין, בעצב הניבט מעיניו, ולראשונה הרגישה שהיא באמת הייתה מוכנה לקבל את גורלהכקנאית מוות. עם המחיר הכרוך בכך. היא התפלאה על הבגידה שהוא חש כאשר רק יום לפניכן הוא הוקיע אותה מן הכנסייה. "איך יכולתי שלא?" קולה היה דק וקטלני,כלהב חרב המפלח את האוויר "מה נשאר לי להפסיד כאליאנה? הקיסר והאציליםהמלוקקים שלו השליכו אותי אל הגרדום כצעצוע שבור!" קולה איבד את חדותוהקטלנית של להב וכעת הרגיש באוזניה כמו אלה. גסה, מסיבית, מאשימה. "אתה! אבאשלי, המנטור שלי, גרשת אותי ממשפחתי, מביתי, מאמונתי, המטת עלי חרפה שלא מתאימהלשום נושא כבוד". אליאנה הרגישה את הזעם מטפס אל תוך ליבה ועוטף אותו בפקעתקוצנית. כל דבר עורר את זעמה יותר ויותר. כל מילה הובילה אותה קרוב יותר אל סףפיצוץ. "אג'אלן הופיע לפני ולא הציע לי כלום פרט לדרך חדשה! חיים חדשים! הואהציע לי ייעוד נעלה ואפשרות לברוח, לא רק ממך ומהקיסרות הזאת, לא רק מהשבועות, אלאגם מעצמי. הוא הציע לי להרוג את אליאנה, להשיל אותה כעור מת מעלי, ולקבל בשלווה אתהשם האמיתי שלי. את חמישים השמות האמיתיים שלי. אני אהיה למוות!". וודלין לאהסתער עליה בזעם. הוא לא קטע אותה. כל שאב הדם עשה היה להשפיל את ראשו ולחשוףבפניה את עורפו. "בבקשה, אליאנה, אני מתחנן בפניך. עצרי עכשיו, ברגע זה, לפנישיהיה מאוחר מדי. עצרי לפני שתעשי משהו נורא שתחרטי עליו. עזבי אותי, עזבי אתאשונאי, עזבי את כוחותיך ואת העולם הזה. תפרשי אל היערות העמוקים ביותר ותחיי אתחייך שם בשלווה. אבל אל תלכי בדרכו של אג'אלן. אל תקבלי ממנו ברכתו. קראת אתהסיפור של אינדריאל. את יודעת מה יהיה גורלך אם תקבלי עליך את השבועות שלו, אםתמירי את אמונתך. לא יהיה אבן שכל קנאי העולם לא יהפכו, לא יהיה יער אפל מספיק אוחוף נידח שלא נחפש בו. אם תהפכי למומרת לעולם לא תוכלי לחיות". הזעם כילה כעתאת שאריות אורח רוח של אליאנה והיא זינקה קדימה ותפסה בדש גלימתו של וודלין"ואם לא אקבל על עצמי את השבועות אז?! אתה חושב שהכל פתאום יסתדר?! הקיסריצוד אותי כמו איילה מפוחדת. במערב איש לא יקבל אותי ואירדף גם שם. לא. בשום מקוםלא אזכה בשלווה וודלין, אבל זה בסדר, ויתרתי עליה היום כשברחתי מלהב התליין".דמעות נקוו מעיניה כשלחשה "עדיף למות אחרי יום אחד כאריה מלחיות מאה שנהככלב". וודלין נענע בראשו "את יודעת מה קרה כשאינדריאל המיר את דתו?אשונאי נגלה בחלומותיהם של כל מאמיניו, כל החסידים והמאמינים של אינדריאל, כלחבריו, ודרש מהם להרוג אותו. הוא נרדף במשך ימים עד שנרצח בידי האנשים הקרוביםביותר לו. זה באמת מה שאת מבקשת לעצמך? בשביל אדאלן ויתר הקנאים? וכל זה בשביל מה?בשביל האפשרות לנפנף בפני העולם בתואר נוראי?" קולו החלש נקטע והפך לנהמת זעם"ומה תשיגי בזה?! את חושבת שמשהו ישתנה בעולם, בך, אם תחיי יום אחד בפרץלהבות ותכלי את כולך?! אם תישרפי עד לעפר דק בשביל למלא את הגחמות של איזה אלזר?!" וודלין נענע בראשו במחאה והמשיך "אני לא אניח לך לעשות את זהאליאנה, אני לא אניח לך להרוג את עצמך בשביל שתמירי את אמונתך כמו אינדריאל. אניאגן עליך, מכולם, אני אדאג שלא יאונה לך כל רע. ברגע שתצאי מבין דלתות הכנסייה אניאקרא למשמר הדם, הם יגנו עליך. בבקשה, בואי איתי..." ידיה של אליאנה זינקו בזעם אל גרונו של וודליןובכוחה המועצם היא תפסה את קנה נשימתו והרימה את גופו הדק באוויר "לא! אניאעשה את זה! אני אשלם את המחיר שהמוות דרש ממני, אני אהרוג אותך, אני אהרוג אתהקיסר, אני אהרוג את אדאלן ואת כל הקנאים האחרים... אני אהרוג את אליאנה. אני אטחןאת נשמתה לאבקה, ארסק את כל מי שהייתה והאמינה, אשרוף את כל מה ששמה היה באימפריההמנוונת הזאת, ואז סופסוף אוכל להשיל מעלי את השם הזה. אוכל להיות חופשיה מהכל.אוכל להתחיל מחדש". אליאנה ראתה את גופו של וודלין מתקשח לנגד עיניה. גופומרגיש את הסכנה הגלומה ומעורר את תאוות הדם שלו, מכין אותו לקרב. היא כופפה אתברכיה כהכנה למכה שתבוא, אבל זאת לא הגיעה. קולו היה חנוק והאוויר בקושי הצליחלחמוק בגרונו מבעד ללפיתתה "אני... לא... אלחם... בך... אליאנה". אליאנההרגישה את הזעם מציף אותה. איך הוא מעז?! מפגין חולשה, מפגין חמלה, מפגין... אהבה."תילחם בי וודלין! תגן על החיים שלך! תילחם בי בכבוד!" המילים שיצאומפיו של וודלין היו חסרות קול אבל היא הצליחה לקרוא אותם מבעד לשפיו, היא הכירה אתהמילים שהוא אמר להם פעם אחר פעם כשלימד אותה את דרכם של קנאי הדם. "אסורלשפוך דם בכנסייה". טלטלה עמוקה הרעידה את גופה כשלפתע ההבנה הציפה אתתודעתה. אליאנה הרכינה את ראשה ולחשה "למה זה חייב להיות כל כך קשה?".הצער שיצא מפיה היה עמוק וכבד מדי בשביל כל מישהי שרק התחילה את העשור השלישילחייה. היא הייתה מוכנה לוותר. היא הייתה מוכנה לשחרר אותו. "אילו רק לא היולנו רגשות...". היא עמדה לשחרר את ידיה מגרונו של וודלין אבל גופה לא ציית.קור, קור נורא וחודר, חלחל בפתאומיות אל תוך עצמותיה. היא הכירה את התחושה הזאת."לא...". גרונה הספיק להפיק רק צליל אחד לפני ששאגה נוראית, כמו של חיהמורעבת שפרצה את כלובה, קרעה את מחשבתה ושלחה אותה מתקפלת אל הרצפה. גופה החללרעוד אבל אלה לא היו רעידות של קור, אלה היו רעידות של זעם, זעם טהור ובלתי מרוסןשרצה שגופה ישלח החוצה. באותו רגע. באלימות נוראה. עמוק בתוך מחשבותיה היא הרגישהלחישה דקה וצורמת, כמו מפלצת המגרדת את טפריה על ברזל, מכריזה בתאווה, "דם!דם! דם!". הלחישות קרעו את מחשבותיה של אליאנה, מרסקות כל מחסום שניסתה להניחעליהם, והטריפו אותה. "אליאנה! אליאנה!" גופו של וודלין צלל על הרצפהלידה. מבעד לסערה שהתחוללה בתוכה היא הרגישה את כפות ידיו אוחזות בכתפיה, מנסותלעצור את רעידותיה הבלתי נשלטות. כאב פילח את ראשה כאילו גולגולתה נבקעת לשנייםוריח מתכתי של דם עלה באפה. דמעות החלו לזלוג מעיניה ללא שליטה, היא ידעה מה יקרהעכשיו. היא ידעה שלא תוכל להתנגד לזה. לא עוד. פיה של אליאנה נפצה בחצי קול ולחישהאחרונה חמקה מגרונה "קח אותו וודלין... קח את הכאב. קח ממני את הדםוהכאב". היא ראתה מבעד לדמעות את עיניו החומות נשארות איתה, מסרבות להרפותממבטה בנחישות חסרת גבולות, צער עמוק וכנה השתקף מתוכן בשקט "אני לא יכול...אני לא יודע איך...". היא נרעדה שוב כאשר עוד התקף עבר במורד גבה. היא שמעהאת אותו הקול, דק ורחוק, לוחש ביתר שאת בתוך מחשבותיה, דורש את מה שתמיד רצה. דורשאת מה שלעולם לא ישבע ממנו. "דם! דם!". ידיה של אליאנה נשלחה ואחזהבעוצמה בזרועו של וודלין. "ברח...". מעליה, היא הרגישה את ראשו שלוודלין רוכן ליד אוזנה, מדגדג את שיערותה ולוחש לה בשלווה "לא. אכזבתי אותך פעםאחת אמיור, לא אנטוש אותך שוב לעולם". דמעה חמה, לא שלה, נחתה על לחיהוהחליקה עם יתר הדמעות שכבר זלגו. "לא אברך אותך על שהמרת את אמונתך. לא אכבדאותך כקנאי, כאב דם, ולא אקבל אותך..." קולו רעד לידה "אבל את גם הבתשלי... השבועה שמעולם לא חשבתי שאשבע. ואם אני אמות הלילה, שכך יהיה, כי גם אניבגדתי בשבועותיי". קולו לא היה יותר מחרחור גסיסה "אני לעולם לא אלחם בךאליאנה... מעולם לא הייתי צריך". דמה של אליאנה קפא בתוך עורקיה. היא הייתהאותה רקדנית מלחמה המפזזת על שפת הצוק, כעת הגיע זמנה להתמסר לרוח וליפול אל התהום.מתוך החשכה שאפפה אותה היא הרגישה את זרועותיו עוטפות אותה בחיבוק אחרון וקולולוחש באוזנה בעוד הכרתה צפה הרחק הלאה ממנה. "אני לא אוכל להילחם בהם יותראדאלן, אני לא אוכל להילחם יותר במי שאני. לא אדחיק יותר את הקולות שלי, את הקללהשלי, אני מסרבת. אני אבצע את מה שאג'לאן אמר לי. אני אהפוך לקנאיתו, אוותר על כלטיפת אנושיות שנותרה בי. אני מסרבת יותר להרגיש פחד מפני החיים. אני לא אחווה אתהבושה שהם רוצים לגזור עלי. אני לא אהיה חלשה שוב. לא עוד! אני אהרוג את כולם! אניאהיה המוות!" העצב התנגן על קולו של וודלין כמו מלודיה רכה שנצרבה במוחה"את לא רק המוות אליאנה, את הרבה יותר ממנו, והוא הרבה יותר ממך..." דםהחל לזלוג בזרזיף עדין משפתיו ונראה שכל מילה שיצאה מפיו הייתה מאבק אין סופישהתיש אותו עוד יותר "המוות הוא לא רק הצער והאובדן, הוא לא רק החיים הקמיםמתוך האפר. הוא לא רק הדם והמלחמה..." למרות פיו הצמוד לאוזנה קולו היה מעומםבאוזניה כאילו קרא לה מצידו השני של ההיכל "המוות הוא גם אהבה, הוא אושרוחברה טובה שמלווה כחבר אחרון במסע. למוות יש חמישים שמות אליאנה, חמישים פניםשונות שרואות כל אדם. את לעולם לא תוכלי להיות רק חלק אחד". מילים, מיליםרבות רצו במוחה של אליאנה. עשרות רגעים קטנים שהיא שבה וראתה אל מול עיני רוחה.שנים, כמעט שני עשורים, עם האדם שגידל אותה שחלפו אל מול עיניה בשברירי שנייה.חיים שלמים שבאו והלכו. וודלין הניח את ידו על ידה ומלמל את מילותיו האחרונות אךאליאנה ראתה בעיניו חיים כפי שלא ראתה מעולם. היא ראתה את האדם שוודלין היה יכוללהיות ללא השבועות שלו, ללא הנוקשות שכפה על עצמו יחד עם מעמדו כאב הדם. אדם חופשימלא ידע שיכל לשפר את העולם במילותיו, בהדרכתו את החלשים ובמלחמתו בחוסר הצדק.במעמקו הוא היה אדם מנהיג, אדם טוב ממנה כפי שהיא הייתה יכולה רק לחלום. דם נזלמכף ידו על גלימתה הגנובה ומילותיו האחרונות סופסוף נשמעו "תכתבי אותם... אתהמילים שתלמדי... את כל מה שתראי... תכתבי אותם בדם". דמעה יחידה ירדה מעיניוכשהוא לחש אליה "המוות נותן לכלאלו את המשמעות באומרו: כל אלה הם החיים, וזהו סופם".