"נרדפים אנחנו. טינה ואיבה היא מנת חלקנו בעולמנו בשל ייחודנו. נבחרנו לכוח, לצדק ולאמת אך נדחינו בידי אלה שהיינו צריכים להצילם. הוביל אותי אלוהיי והענק לי מכוחותיך, הוביל אותי בדם, ברזל וכבוד". (דראה אנטיק, הקדמה)

הקולות של טיפות הדם הנופלות אל תוך השלולית שנוצרה למרגלותיה כבר התחילו לחרפן את אליאנה. האוויר בתא הכלא היה עבש וישן, ידיה הכבולות באזיקים גירדו בטירוף והדם הקרוש הפך את החוויה למעקצצת יותר. היא בטח הסריחה נורא כי אפילו הזבובים הפסיקו להטריד אותה. לא שהעבודה שהיא הסריחה הפריעה לה, היא כבר עברה ימים ושבועות בלי להתקלח לפני כן, חיה במשך זמן רב עם זיעה ואבק דרכים עליה. לא, מה שהפריע לה היה העובדה שהיא הייתה חייבת לסבול את המצב הזה אל מול שלושת השומרים שלה ששמרו באדיקות פיסת בד מבושמת אל אפם. שלושת אנשים מכוסי הפנים עמדו כפסלים קפואים בין תאה לבין דלת הכניסה שהובילה אל המסדרון הארוך של הכלא. היא יכלה לראות את השנאה היוקדת בעיניהם על העבודה המשפילה שלהם, ולא פחות על התנאים הנוראים. היא הייתה איתם בהרגשה, היא גם כעסה על עצמה שהסריחה מדם זיעה ולכלוך, היה משהו ממש משפיל בידיעה שהיא הסריחה כל כך שהם היו חייבים לבשם את האוויר שהם נשמו רק בשביל להיות בנוכחותה. למרות הבושה חצי חיוך עלה על פניה אליאנה מהמחשבה שלפחות הם יסבלו קצת חזרה על כל מה שהם עשו לה. היא הייתה רק שלושה ימים בתא הכלא הזה וכבר עשרות חתכים וחברבורות עיטרו כמעט כל סנטימטר בגופה, מכפות רגליה ועד פניה. השומרים שלה לא פספסו שום הזדמנות להתעלל בה כשהיא הייתה קשורה, כל עוד לא היה איש בחוץ שישמע את הצעקות שלה. לא שהיא האשימה אותם, היא רצחה בדם קר את המפקדים שלהם, אנשים שהם העריכו ושירתו תחתם במשך שנים. באיטיות אליאנה הרימה את ראשה אל תקרת האבן ונשמה עמוק את האוויר המעופש, מריצה בזיכרונותיה את הרצח... לא... טבח, שעוללה. היא זכרה את התחושה של הגפיים המשותקים ואת הלחץ בחזה שקדמו לרגע שבו הניפה את הסכין. היא זכרה את הקולות בראש, חדים ותובעניים. הם דרשו ממנה דם. הם דרשו ממנה לשלוח את היד אל הסכין שנשאה עליה. הם דרשו ממנה לרצוח. היא כבר שמעה אותם בעבר אבל לרוב הצליחה להתנגד אליהם, אל הדחף הבלתי נשלט לאלימות ורצח שהיה תוקף אותה. אבל היא הייתה חלשה הפעם, היא איבדה את השליטה שלה. או שאולי היא הייתה חזקה הפעם וזה היה הדבר הנכון להיכנע אליהם, לתת לה להשתחרר מן הכבלים שאחזו אותה. אחרי שנכנעה לדרישתם היא זכרה את תאוות הדם ששטפה אותה כמים הפורצים מסכר קורס, היא הוצפה כולה בין רגע בחדוות הקרב והדם מבלי שהייתה מוכנה לכך. נשימתה נעתקה בעוד האדרנלין ממלא בכמויות לא הגיוניות את גופה. תאוות הדם, או בשם הנפוץ שלה, תאוות הקרב, הייתה היכולת של בני מינה שהעירה את כוחותיה הקסומים והפכו אותה ללוחמת ללא שווים אליה. היא הייתה אפילו טובה יותר עכשיו, כשנכנעה לדרישתם של דחפיה. טובה יותר מאשר בקרבות אחרים בעברה שבהם אחזה את עצמה מלהיכנע לדרישתם הרצחנית של דחפיה. כעת היא הייתה ללוחמת המושלמת. קטלנית, מדוייקת, חסרת רחמים. היא התענגה על ההרג שגרמה. אליאנה נשפה בייאוש את האוויר מפיה וניערה את ראשה כסוס המנסה להעיף מעליו זבובים טורדניים. היא ידעה שלא היה טעם לחשוב על זה עכשיו. מרגע שסיימה את מסע הרצח שלה היא הרגישה את תאוות הדם נעלמת מגופה ומותירה אותה ריקה על הרצפה ליד קורבנותיה. היא נכנעה לשומרים בלי להילחם, היא הגיעה לתא הקטן הזה וכעת היא תחכה. תחכה למה? משפט לא יהיה, בזה היא הייתה יכולה להיות בטוחה. הוצאה להורג, כנראה פומבית. הם ירצו להעניש אותה ולהפחיד את האחרים כמותה. הם יעשו ממנה דוגמה. היא רק קיוותה שזה יהיה מהיר. הכאב בגופה מזמן שכח למרות המכות ששומריה העניקו לה בכל הזדמנות שיכלו, אבל לא הכאב בליבה. היא הצטערה שלא יזדמן לה לראות את חבריה לפני הסוף. להתנצל אולי, אולי לומר פרידה. היא לא חיפשה את הסליחה שלהם, היא לא הצטערה על מה שעשתה. אבל היא כן הייתה מוטרדת מהמצב שבו חייליה יהיו עכשיו. קנאי הדם. אליאנה נשמה פעם נוספת, מנענעת את האזיקים קלות בניסיון לעורר טיפה את התחושה בזרועותיה המנוונת אך לשווא, כל שהיא הרגישה הייתה תחושת נימול קלושה וכאב. במרחק חריקת ברזל נשמעה. דלת נפתחת. אליאנה הרימה את ראשה והביטה הישר קדימה מבעד לסורגים אל הדלת המובילה אל תאה ואימצה את אוזניה להאזין לקולות העולים מן מסדרונות הכלא. תחילה היא שמעה צעדים, מגפיים צבאיות נוקשות באלימות וקוצר רוח על מרצפות האבן, אחר כך הגיעו הרחשים של אנשים המתווכחים בשקט, הרחשים הפכו לצעקות כאשר האנשים התווכחו באלימות על משהו. לבסוף דלת הברזל שהובילה אל תא הכלא נפתחה בחריקה ואל הפתח נכנסה דמות גדולה ואפלה. הוא היה נראה כמו שילוב מוזר של דוב מגולח ומתנקש קטלני, מהלך בזהירות ואלגנטיות למרות גובהו ורוחבו שהשוו לו מראה של ענק מסיפורי האגדות על תקופות שלטון האלים. ראשו בעל השיער השחור הקצוץ כמעט גירד את תקרת האבן הנמוכה עבורו. הוא לבש מדי צבא מגוהצים ונקיים בצבע ארגמן אשר קושטו בחפתי זהב מצופים באבני אודם קטנות, כל אחד מהחפתים היה שווה ערך לשנה משכורת של חייל רגיל. מכנסיי הצמר השחורות שלו מתוחות ומקופלות בקפידה אל תוך מגפיו. פניו היו ההפך הגמור מקפדנותו על בגדיו. חדות, שזופות קלות ובצורה לא אחידה וזיופיו לא מגולחים. תחת עיניו היו קבועות זוג שקיות שחורות שהשוו לו מראה רדוף. מתחת לעיניו הימנית היה טבוע קעקוע של דמעה אדומה, דמעת דם, זהה לחלוטין לקעקוע שהיה מתחת לעיניה הימנית של אליאנה. קעקוע שהועיד על כך שהוא היה כמותה, קנאי דם. קולו הרטיט את עורה של אליאנה כשדיבר לבסוף "השאירו אותנו לבד, בבקשה". אליאנה הביטה בשלושת שומריה שמיהרו לאחוז ברובי המוסקט שלהם ולכוון אותו אל עבר הזר שעמד בדלת, אבל היא שמה לב לידיהם שרועדות ועמידתם ששידרה אי נוחות ופחד. הזר שלף באיטיות מכיס מדיו מכתב חתום בשעווה והושיט אותו אל השומר האמצעי "לא אעשה שום דבר עם האסירה. אני רק צריך לדבר איתה". השומר שבר את חותם השעווה וקרא במהירות את תוכן המכתב, כשסיים הרים את ידו וסימן לשני חבריו לצאת מן החדר. לפני שיצא השומר לא יכל שלא לעצור אל מול הזר ובפרצופו המאיים ביותר נהם באיום "בלי שטויות" הזר הגיב בחיוך משועשע "כמובן". השומר נהם פעם אחת אחרונה ויצא מבעד לדלתות הברזל וסגר אחריו את הדלת, מעניק להם את הפרטיות שנדרשה במכתב. לרגע השניים עמדו בשקט אחד אל מול השני, אליאנה קשורה מן התקרה והזר קפוא במקומו בעודו לומד אותה. "לא היית צריך לבוא לפה אדאלן" הזר חייך חיוך עצוב אליה והשיב בלחישה "אני מצטער שלקח לי זמן כה רב, המפקדת". אליאנה נאנחה בעייפות לשמע דרגתה. היא שמחה שאדאלן הגיע לראות אותה לפני שתמות אבל היא לא רצתה שיפנה אליה בדרגתה, היא לא תפנה אליו כסגנה, הוא היה חברה. היא קיוותה בליבה שלפחות הוא רואה בה כחברתו, אשת סודו, כמו שהוא היה איש סודה. למרות שהיא הייתה המפקדת שלו. למרות מה שהיא עשתה. "לעזאזל אדאלן, אני לא המפקדת שלך יותר. תהיה מוכן פעם אחת בחיים המחורבנים שלך לפנות אלי כאל אדם, ולא כאל סמכות קרה ומרוחקת? האם זה בקשה כל כך מוגזמת מחבר?". אדאלן נאנח והתיישב על הרצפה בכבדות. ראשו כעת היה בגובה העינים שלה סופסוף. הוא לא השיב לדרישתה. במקום זאת דמעות החלו לעלות בעיניו בעודו מביט בה. "זה יהיה מהיר. הם הבטיחו לי". אליאנה הנהנה בשקט אך לא העזה להשיב לו. אדאלן נשען קדימה ולחש "אני לא מוכן להיפרד אליאנה. אנחנו מכירים זמן רב מדי. לא מגיע לך ללכת בצורה כזאת. בזויה, מוכה, נלעגת. בדם וברזל את שיקמת את האימפריה הזאת ולהפוך אותה למה שהיא כיום. בלעדיך כל הגנרלים וצבאות האימפריה עדיין היו מדשדשים בגבולות המערביים מתקשים לעצור אפילו זוג איכרים עם אלות, או מסביב לקיסר בחיפוש לטרפד את הצבא תמורת סכום נאה. את גדעת את חוסר היכולת, השחיתות והכישלון שאחזו באימפריה במשך עשרות שנים. היית פורצת דרך, כאישה וכלוחמת. גנרלית שאין שווה לה... היית אגדה מהלכת... ועכשיו..." אליאנה צחקקה בייאוש "ועכשיו אני כאן. מוכה ובזויה ונלעגת בעודי מחכה למוות שלי בלי שום דבר שאוכל לעשות..." היא נשמה עמוק והמשיכה בקול רועד "אני לא חייה באשליה באשר לעונש שאקבל אד, הרגתי שלוש עשרה קצינים וגנרלים חשובים מאוד. גם אם אומר לקיסר את האמת, שהשתגעתי ושמעתי את קולות האלים מכים במוחי כפטיש בסדן הוא עדיין ישלך אותי אל מותי, למען יראו ויראו. בשביל שהגנרלים והאצילים היקרים שלו לא יתקוממו מולו על שהניח לפשוטת עם להתחמק מעונש" אדאלן טמן את פניו בידיו ונאנח "איך זה קרה אליאנה? נלחמת בקולות האלה זמן כה רב. הבסת אותם פעם אחר פעם במשך שנים... מה קרה?". אליאנה סרבה להביט בעיניו של סגנה ונהמה בלחש "לא תמיד הבסתי אותם, לפעמים הם הביסו אותי. אוי, לא תוכל להבין אדאלן... אלה לא סתם קולות, זה לא קולות כמו של קולות קנאי הצלילים בקתדרלות המפוארות שלוחשים לי לכבד ולציית לאלים. אלה דחפים, דם שאני מריחה בתוך אולם נשפים נקי, תאווה בלתי מרוסנת בתוך ארוחה של אצילי הממלכה, רעד בלתי נשלט עד שאני אוחזת בסכין בידיעה שאני עומדת לשפוך דם. נלחמתי בהם כל כך הרבה זמן אד. לפעמים לבד, לפעמים ביחד עם אחרים... אבל אני לא יכולה. לא עוד. הם דורשים דם, הם דורשים אלימות וסבל. אני מרגישה אותם בתוכי. כל הזמן לוחשים וקוראים בשמי בתחינה שאכנע להם. ניסיתי להימנע מהם כל כך הרבה זמן, לדחוק אותם מתוך ראשי ולהכות אותם עד שלא יוכלו לקום עוד לעולם. אבל פעם אחר פעם נכשלתי. ועכשיו... עכשיו גם הפסדתי". אדאלן נהם בשקט, מבין את המשמעות של מילותיה "לעזאזל אלי, את אפילו לא מצטערת על מה שעשית, נכון? האנשים האלה שרצחת בדם קר לא מטרידים אותך בכלל?". אליאנה נשפה בחדות ונעצה באדאלן עיניים חודרות "מצטערת?! על מה?! שנכנעתי לקולות שהטריפו את נפשי בתאוותם הבלתי נגמרת לרצח, על הקללה שהאלים שלחו לי בשביל לענות את חיי?! או שאתה מתכוון לכך שאני צריכה להצטער על מה שעוללתי לחבורת האנשים הבזויה הזאת שקראה לעצמה אצילים והענקתי להם בדיוק את מה שיעודם היה תמיד, למות? האם אני מצטערת על ששלחתי את הקצבים הללו ששלחו פעם אחר פעם אלפים למות במלחמות חסרות תוחלת רק כדי למלא את כיסיהם בזהב וכוח להיפגש עם המוות בעצמם?! במה שונה מה שעשיתי לו אם הם היו נהרגים בחזית יחד עם אנשיהם, כפי שהיה צריך להיות בכל קרב שהפחדנים הללו התחבאו במקום להיות עם האנשים שהם שלחו אל מותם?" אלאדן קם במהירות בצעקה, ראשו כמעט מתנגח בתקרת התא "הם היו חבריך לנשק! אנשים שלא עשו דבר על מנת לגרור ממך את המעשה הזה באותו הרגע! הם היו פרוקים מנשקם כאשר טבחת בהם אחד אחד! מה נראה לך שעשית אליאנה? הענקת להם מוות רחום ומהיר? שלושה מהם מתו רק הבוקר לאחר שלושה ימים שמרפאים וקנאי חיים ניסו להציל אותם ללא הפסקה! זה היה רצח! טבח! לא היה במעשה הזה טיפת כבוד" אליאנה השיבה בצחוק חסר הומור "כאילו שהכבוד משנה כבר. האם החייל אינו רוצח חסר כבוד בעצמו? האם הוא איננו מטנף את ידיו בחוסר כבוד שבטבח החפים מפשע?" אדאלן עצם את עיניו וענה בחולשה "לא. הוא מסיר מעל עצמו את האחריות למעשיו ושם את האחריות והאמון שלו במפקדיו ובמעשים שעשו, הוא הורג כשהוא חייב ורק בשדה הקרב". אליאנה לא צחקה, לא נחרה בבוז או ביטלה את דבריו בזלזול כפי שהייתה רגילה להגיב לצדקנותו של סגנה התמים ולדיבוריו הפילוסופים, למרות שידעה שהוא טועה. היא העדיפה לא לשמור בו כזיכרון אחרון ממנה את העלבון והלגלוג שלה. אבל היא סרבה להקשיב להיגיון שהציג בפניה, היא סרבה להסכים עם מילותיו. היא שתקה עד שלבסוף השיבה בקול סדוק, מסרבת לסגת מנקודתה "הם קראו לי רוצחת על מה שעשיתי אבל עשיתי את זה במשך שנים. בכל קרב וקרב ששלחתי את חיילי למות בשביל מטרה חסרת תוחלת. האחריות, הגנאי והחוק רובצים על כתפיהם לא פחות מאשר עלי. האנשים האלה הובילו למותם של מאות אם לא אלפים של חיילים ואזרחים כאחד בשביל לא יותר מאשר טובתם האישית, הם פשעו ויפשעו עוד בעתיד!" אדאלן הניד בראשו "אל תצטדקי לי אלי, שנינו יודעים שאת לא ראויה להתחבא מאחורי הטיעון הזה. את לא רצחת את האנשים האלה בגלל חוסר הצדק שהם גרמו לו, בגלל השכול והכאב שהם הביאו עימם. את עשית את זה כי רצית לספק את ההרגשה שקרעה אותך, כי באותו הזמן הם אלה שהיו לידך. אלה יכלו להיות גם באותה המידה להיות משפחת איכרים שכל שעשתה היה לעמוד לצידך בזמן הלא נכון. אל תנסי להגן בעזרת היגיון על חוסר ההיגיון". אליאנה לא סתרה אותו, הוא צדק. אבל זה לא אומר שהוא ראה עדיין את התמונה שלה. היא באמת לא עשתה את זה עבור האנשים שהגנרלים הרגו, או לפחות זה לא היה התירוץ שבשמו היא תקפה. היא עשתה את זה עבורה, עבור השקט שתקבל מן הקולות ולו רק לרגע אחד. אבל בניגוד לכל משפחת איכרים שהיא הייתה פוגשת, להם הגיע למות, ולכן היא סירבה להרגיש בושה ואפילו חרטה על מעשיה. "לו זאת הייתה משפחת איכרים איש לא היה מניד עפעף. הסיבה שאני נשפטת, אפילו לא נשפטת, ומוצאת להורג אדאלן היא שהם קרובים אל בעלי השררה. בגלל שאם הם לא יעשו כלום כל האימפריה הזאת תעלה בלהבות מרד אצילים ואנשים רגילים, בטבח הדדי של הקנאים לעומת האנשים הרגילים. ומשמר הארגמן יהיה הראשון שיפגע מזה". אדאלן פתח וסגר את פיו כמה פעמים עד שהצליח לחבר את המילים יחדיו "לכן לא ניסית לברוח... יכולת להיעלם מכאן בלי שאיש יעצור אותך. אבל נשארת פה... בשבילנו". אליאנה מתחה את ידיה ושקשקה את השלשלאות שאחזו בה מורמת והרהרה בשקט "יכולתי לברוח...  אולי, אולי לא... זה לא משנה. לו אפילו הייתי מנסה לברוח מכאן עכשיו הם היו הורגים כל אחד ואחד מכם באשמה שאולי עזרתם לי לברוח, או שאתם קשורים לכך בכל דרך אחרת... לא... הדרך היחידה שיכולתי לבחור שלא הייתה מובילה להוצאות להורג המוניות של קנאי הדם, ואולי של כל הקנאים הגרים באימפריה הזאת באשר הם, היא רק אם הייתי מציגה את עצמי כמיוחדת. שונה מכולכם. נכנעתי למחלה שלי אדאלן אבל לעזאזל שלא אגרור אף אחד מכם אחרי אל הגיהנום הבוער בגלל זה". "לעזאזל אלי..." אליאנה התנענעה בטירוף בשלשלאותיה ונהמה בזעם "שלא תעז לרחם עלי חמור אחד. אני עשיתי את הבחירה שלי מתוך המחשבות והבחירות שלי, ולא בשביל אף אחד מכם, חבורת פיסחים זבי חוטם. אני המפקדת שלכם, אם מישהו מכם היה נכשל במשימה שלו, האחריות הייתה נופלת עלי. זה לא משנה מי עשה את הטעות, אני זאת שצריכה לשלם את המחיר. ככה אחריות עובדת". אדאלן הרים את ידו אל לוח ליבו ואז סובב אותה מול פניו, סימן הכבוד הגדול ביותר בתוך הצבא. פנים ולב. ייחודיות ואומץ. דמעה יחידה החליקה מבעד לעיניה של אליאנה והיא הפטירה לעומתו ביפחות "לך תתקע לעצמך חרב בתחת אדאלן, חנפן קטן". אדאלן צחקק בעצב לשמע תגובתה העוקצנית אך במהרה שבה דממת מוות לשרור בין השניים. "איך זה יהיה?" אדאלן עצם את עיניו והסב את מבטו מעיניה "המוות עצמו יהיה מהיר, את זה אני יכול להבטיח, הטקס קצת פחות. הם יוציאו אותך להורג לעיני קהל, סביר להניח שלפחות חצי עיר. לפני שתמותי הם יקריאו את הסעיפים, בעיקר בגידה בקיסר ובאימפריה, תאבת בצע ורצח מדרגה ראשונה מספר פעמים. הם לא יתנו לך להגן על עצמך, זה בטוח, במיוחד לא כשיש לך קהל כל כך גדול. הם רוצים שזה יהיה מהיר ונקי, בלי מהומות. הרבה אנשים בעיר רואים בך גיבורה, במיוחד בני המעמדות הנמוכים. וכאשר יש להם לפחות שלושים שומרים כעדים לכך שהיית רוצחת הם מעדיפים קודם שתמותי ואז שישאלו אותם שאלות על כמה באמת בגידה הייתה שם. הם יפברקו כנראה ראיות שיציגו אותך כבוגדת ואולי גם קצת כסף זר יופיע יש מאין בחדר הפרטי שלך בעוד כמה ימים. כולנו נעבור תחקיר ואולי עינויים, אבל הקיסר ערב לכך שמשמר הארגמן ימשיך לתפקד... אני... אני אמור לרשת את התפקיד שלך". אליאנה נאנחה בייאוש "מנוולים... הם לא יודעים שאתה אידיוט מדי בשביל להיות מפקד?" אדאלן צחקק שוב "אני מניח שאצטרך ללמוד תוך כדי לחימה איך להיות מפקד, אלי. בדיוק כמוך". אליאנה בקושי הצליחה לעצור את הדמעות מפניה, היו כל כך הרבה אנשים שהיא עוד הייתה צריכה לראות, להיפרד מהם לפני הסוף. היה לה עבר שלם שחיכה לסגור איתה חשבון. "לא, אתה לא תהיה כמוני..." היא נשמה עמוק והמשיכה בקול שבור "אתה תהיה יותר טוב ממני. מוסרי יותר, אדיב יותר. אני הייתי המוות בשדה הקרב אד, אתה יודע את זה. כמעט מעולם לא הובסתי, כמעט מעולם הייתי צריכה לברוח, ותמיד השארתי אחרי גופות רבות. שמעתי את הלחישות מאחורי גבי, את האימהות שהצביעו עלי בפני הילדים במצעדים הצבאיים, הם קראו לי אג'לאן, אלת המוות. קצבית, רוצחת, מפלצת. אחד הגנרלים בנשף החורף צחק לי בפנים שאני האדם היחידי שיש לו חמישים שמות שונים שלכולם את אותה המשמעות... אז אל תנסה להכחיש את זה שאתה תהיה טוב ממני." אדאלן נהם בזעם "שמעתי בעצמי. יש חמישים שמות למוות, והיא כל אחד מהם. אבל זה לא אומר דבר! בשתי ידיך את עזרת להחזיק את האימפריה הזאת כנגד כל מי שתקף אותה! הצלת אנשים רבים! נתת מקום לקנאים בשורות הצבא והענקת לנו מקום ומשמעות חדשה לחיות עבורה. אפשרות לעתיד טוב יותר לעצמנו!" אליאנה לחשה בתבוסתנות "ובאיזה מחיר כל אלה הגיעו אד? לקחתי אותה כמות נפשות כשם שהצלתי. הטוב שעשיתי משתווה רק לרע שעוללתי לאותם נשמות מסכנות" אדאלן נשען לאחור ולחש "את זוכרת את הקרב במעבר ההרים הצפוני באביב שעבר?". אליאנה הנהנה בשקט לאישור, מחכה שסגנה ימשיך את נקודתו. "היינו בחופשה, שלושה שבועות לעשות את מה שאנחנו רוצים. מתנה מן הקיסר עצמו עבור משמר הארגמן על העבודה הנהדרת שעשינו. היינו בכלל בדרך לעיירה פורטוס אם אני זוכר נכון, לרבוץ כמה שבועות ליד יערות העד הצפוניים. את זוכרת מה קרה כשנכנסנו למעבר ההרים הארור ליד הגבול?". אליאנה זכרה. הם פגשו שם קבוצה של כמעט חמש מאות עבדים שברחו מאחת הנסיכויות המערביות. האויבות המושבעות לאימפריה. ילדים, נשים, גברים וזקנים. חמש מאות נפשות מסכנות שרק ניסו לברוח מגחמת הנוגשים ואדוניהם הנצלנים וחסרי הרחמים. הם קיוו לברוח אל האימפריה שם הם יוכלו לחיות כאנשים חופשיים. באותו הלילה שהם נפגשו עם הפליטים אליאנה הבחינה בחבורה של כמעט אלף שכירי חרב שרדפה אחריהם. הם לא באו להשיב את העבדים, הם באו להבטיח שאיש מהבורחים לא יזכה לחיות חיים של חופש. היא יכלה להורות לחייליה להמשיך הלאה, להתעלם מהפליטים ומגורלם הידוע, זאת לא הייתה בעיה שלה או של חייליה. לא הייתה שום סיבה הגיונית שהיא תסכן את חייה או את חיי חייליה בשביל כמה עבדים נמלטים שאפילו לא היו מן האימפריה. היא זכרה את המבט השותק של אדאלן באותו הלילה ליד המדורה. היא זכרה את השמות של כל אחד ואחד מן העבדים שדיברה איתו רק כמה שעות קודם לכן. היא זכרה את האש בעיניו של ולדיסלוב. היא החליטה להישאר, ולהילחם. הם היו ארבעים לוחמים סה"כ, לא חמושים דיו לקרב בכלל, במיוחד לא במעבר הררי, מול אלף שכירי חרב. היה להם רק את הרובים שלהם, קצת אבקת שריפה למקרי חירום ואת הציוד שנשאו על גבם. לא הייתה שום סיבה הגיונית שהיא תשלח את חייליה למה שהיה צריך להיות טבח חד צדדי נורא, אבל היא שלחה אותם, וכל אחד מהם הצטרף אליה ברצון למשימה שהטילה עליהם. הם היו ארבעים מול אלף. הם ניצחו את שכירי החרב מבלי לאבד אף אחד מלוחמי המשמר. אליאנה הובילה אותם, בתכנון ובקרב כאחד. קוטלת בידיה עשרים ושניים איש, ובעזרת תוכניתה את השאר. הסיפור הגיע במהרה אל הבירה יחד עם חלק מן העבדים ואז הופץ לכל עבר, גבורתם וטוב ליבם של לוחמי משמר הארגמן שהפכו בעקבות הסיפור להיות חלק מהמשמר המלכותי. קולו של אדאלן קטע את מחשבותיה "יכולת להתעלם מהם אלי. אני יודע שרצית במקום מסוים. יכולנו לאבד חברים, אנשים שהיית מאשימה את עצמך על מותם בכל יום. רק במזל זה לא קרה. לא היית חייבת לעשות את זה. אבל עשית את זה למרות וכנגד כל הסיכויים. המורשת שלך היא כל כך הרבה יותר מאשר דם, שכול ומוות. את גם חיים, עתיד ותמיכה. לאימפריה הזאת וגם לאנשים בה!". אליאנה עצמה את עיניה בעוצמה, מחזיקה את הדמעות בעוצמה כזאת שהיא הרגישה שלא תוכל לפתוח את עפעפיה בחזרה "תסתום" אדאלן השתתק במיידית בהפתעה. "אתה חושב שאני לא יודעת מה עשיתי? לטוב ולרע. אני יודעת שהצלתי חיים. אבל גם רצחתי שלוש עשרה מהקצינים והגנרלים החשובים ביותר באימפריה רק כי הייתי חלשה מדי בשביל לעצור את עצמי, אני יודעת שעכשיו כל אחד בחצר הקיסר מפחד ממני והם רק מחכים לכך שהם יוכלו להרוג אותי. משוגעת או לא. בוגדת או לא. הם מפחדים ממה שאני. מהכוח שלי. הם תמיד פחדו ותמיד יפחדו מן הקנאים" אליאנה נשפה בזעם את האוויר מפיה "אני נותנת לך פקודה אחרונה אדאלן. שאיש מחברי משמר הארגמן לא יהיה בטקס, אתה חייב להבטיח לי! מרגע זה ואילך, אתה מפקד המשמר. לא אני, לא אף אחד אחר, אתה. אתה תבצע כל פקודה שתקבל מידי הקיסר ותשמור על טוהר המשמר. אתה תמשיך את מה שאני התחלתי. אתה תוביל את כל הקנאים לעולם חדש, עולם טוב יותר. עולם שתחילה ייחרב בדם וברזל אך כשישתקם יצמיח חיים ושמחה". אדאלן שתק לרגע, מעכל את הפקודה שקיבל ונאבק עם עצמו בתוכו, בין החייל לבין החבר, מי יקבע את המהלך הבא שיקבל על עצמו. "מה עם אדליאנה? מה אני אמור לומר לה?" אליאנה השיבה בשיניים חשוקות "היא יודעת את האמת אדאלן. היא יודעת אותה כבר זמן מה. אני מניחה שכשהיא תשמע על ההוצאה להורג ועל הטבח... היא תבין בעצמה מה קרה... אני רק מקווה שהיא גם תבין שזה לא היה בגללה, מגיע לנערה הזאת חיים משל עצמה בלי שארדוף את חייה. מגיע לה להמשיך הלאה ולחיות את החיים הארורים האלה במלואם". אדאלן נאנח בשקט "המפקדת, לפעמים את מדכאת יותר מיום המוות בעצמו". אליאנה חייכה אל סגנה בחיוך מלא עצב "אני לא מאשימה אף אחד במה שעומד לקרות לי, אדאלן. רצחתי, ואיני מתחרטת על כך כלל. אבל זה לא שונה מכל מה שעשיתי בעשרים השנה האחרונות, רק שעכשיו זה הרגיש משחרר מאשר חונק. החוק והחברה הזאת צבועים אבל זה לא אומר שאני הייתי בסדר. אני הייתי לא בסדר, אבל גם הם היו לא בסדר. זה לא משנה כלום, בטח לא עכשיו. המוות מעולם לא היה זר לי... הגיע הזמן שאקבל אותו בזרועות פתוחות. אני שמחה שלפחות יצא לי להיפרד ממך כמו שצריך. רק תבטיח לי, תשמור על השבועות שהבטחת לי, על כל אחת ואחת". אדאלן הביט בה בשקט מספר רגעים ואז אט אט הרים את ידו והצדיע "בשבועה של דם" אליאנה הנהנה אליו "בשבועה של ברזל". אדאלן הסתובב לאחור ויצא בהליכה שפופה. רק כאשר הוא יצא החוצה אליאנה הרשתה לעצמה להוציא בצרחה את כל הכאב שהיה בחזה. את כל הזעם, התסכול והעצב שחנק את ליבה מהשיחה הזאת. אדאלן סירב להכיר בזה. אבל אליאנה כבר מתה. היא מתה לפני שנים. בפעם הראשונה שהיא שמעה את הקולות בראשה. בפעם הראשונה שהקללה שלה תקפה אותה והיא רצחה את הקורבן הראשון שלה. מאותו היום היא כבר הייתה אדם שונה, אדם חצי ריק. שדה הקרב, המלחמה, האימפריה היו הדבר היחיד בחייה, וכעת הם הפנו את גבה אליה. היא כבר לא הייתה אליאנה, מפקדת משמר הארגמן, קנאית דם, לוחמת. כל אלה נשכחו ממנה. כעת היא הייתה רק קליפה המחכה לרגע בו חייה יסתיימו בידי אחרים.