"עכשיו..." מלמלתי והסתכלתי על החוף, סוקרת אותו. לורי הנהנה וקימטה את המצח. "אמרת לי קודם להסיר את האנשים האלה מההיפנוט. אבל גם אם אני אצליח, מה נעשה איתם אחר כך? הם לא שניים שלושה." אמרה בבהלה. הנהנתי ותרגמתי לאסטל. היא קימטה את המצח. "היא מבורכת היפנוס?" שאלה באנגלית. הנהנתי. העיניים שלה נפערו והיא חייכה חיוך גדול והסתכלה על לורי, שהסתכלה עליה בחוסר הבנה. "מעולה! נוכל להביא אותם לספינה אחר כך, אחרי שנסביר מי אנחנו. בטוח יש כאן גם חצויים נוספים שיבינו." אמרה בהתלהבות שלא הצלחנו להידבק בה לצערי. הנהנתי בלית ברירה והסתכלתי על לוריאנה, ששוב נראתה לחוצה ובלעה רוק. היא הסתכלה על האנשים שנפשו בנעימים ואכלו צהריים עכשיו. "בסדר. יש לך חרב, לא?" שאלה את אסטל. תרגמתי לאנגלית ואסטל הנהנה והוציאה את חצי הצמיד שלה בצורת גל. לורי הנהנה בחוסר התלהבות וקמה מתמתחת. שתינו מים. "יש לנו עוד חברים שדואגים למפלצת עכשיו," אמרתי והצבעתי לספינה, שם דניס נלחם עם הוריקן שהוא יצר, ונועה וטום על החוף נלחמו בעזרת המים במפלצתץ נראה שהם משלבים כוחות כילדים של שלושת הגדולים והבטן שלי פרפרה בהתרגשות למראה. "בהצלחה לורי" אמרתי לה והיא הנהנה, נשמה עמוק והלכה לעמוד מול כל האנשים ומלפני הספינה שלנו. לשמחתינו כולם היו מחוץ למים עכשיו.

אני ואסטל הסתכלנו על לורי בדאגה. היא שיחקה בלחץ בידיה ואז נשמה עמוק ועצמה עיניים. התחלתי להרגיש מוזר- כאילו שירדה לי אבן מהלב בלי שהייתי לחוצה. האנשים התחילו להראות מבולבלים, ואסטל אחזה בידי בלחץ. "נראה שלורי מצליחה," הצלחתי להגיד. אסטל הנהנה במבט ללא הבעה. כל האנשים התחילו להסתכל אחד על השני והילדים שאלו את הוריהם איפה והם. ההורים המסכנים לא ידעו מה להגיד והמציאו תשובות. בסוף מישהו הסתכל עליי ועל אסטל. לוריאנה רצה אלינו וקרסה לידי בישיבה. היא נראתה מותשת. חייכתי אליה חיוך גדול וחיבקתי אותה. "את גדולה." אמרתי לה והיא הסמיקה ושתתה מים. "היי!" מישהו צעק אלינו. הוא עמד על המדרגות שמקודם עשו אותנו צמאות. הסתכלנו עליו. היה לו שיער שחור קצוץ, בגד ים כחול ועור מוקה. הוא ניגש אלינו. "אתם האחראיות פה?" שאל. הוא נראה לחוץ. החלפתי מבטים עם אסטל ואז נזכרתי שהיא לא מבינה עברית. חזרתי לאיש והנהנתי בלית ברירה. לוריאנה הסתכלה עליו. האיש נשם בהקלה. "אני ג'ימי. תוכלו להוציא אותנו מכאן? אישתי אני והילדים שלי...אין לי מושג איך הגענו לפה." אמר בלחץ והסתכל על האנשים שהתחילו לארוז ולהסתכל על הספינה ועל הצוות שלי נלחם, כאילו שמים לב שקורה שם משהו למרות העירפול. הנהנתי והאיש מצמץ וחייך חיוך גדול. הוא שם לי יד על הכתף. "סומך עלייך." אמר. בלעתי רוק במתח והוא הסתובב לכולם והרים יד. 'או או', חשבתי. חלק מהאנשים הסתכלו. "היי, כולם!" הוא דיבר אנגלית ליתר ביטחון. ...-"הבנות האלה יכולות להחזיר אותנו הבייתה. תסמכו עליהן. הספינה הזאת-" הוא הצביע על הספינה שלנו ואני ואסטל החלפנו מבטים מודאגים- "היא החילוץ שלנו מכאן. ממה שהבנתי, יש כאן אנשים רעים שרוצים לתקוע אותנו כאן. פוסידון- כן, האלים קיימים-" אני ואסטל פערנו את הפה כי הבנו שהוא חצויי בוגר ואפילו לורי נראתה המומה-טוב, את המילה 'פוסידון' מבינים בכל השפות- "לא שולט בחוף הזה אכשהו. הוציאו אותו מהשלטון בים הזה. אבל אם נלך עם הבנות שכאן," הוא הלך כמה צעדים אחורה ושם לי וללורי יד על הכתף, "נצא בשלום וגם עם הנערים ששם." אמר והצביע על נועה טום ודניס, שסיימו להילחם ונראו מותשים. דניס על הספינה קרס לישיבה והתנשם.

בלעתי רוק שוב ושוב. האיש פנה אלינו בחיוך גדול וסימן לנו להתקרב אליו. התקרבנו בחשש. "אני בן פוסידון." הוא עדיין דיבר אנגלית. אסטל פערה את העיניים וחייכה. "גם אח שלי!" אמרה בהתלהבות ובן הפוסידון חייך אליה. "אז נראה שאנחנו קרובי משפחה. מה שאמרתי...אתם תעשו את זה, נכון?" שאל בחשש. הנהנתי, שוב בלית ברירה. התחלתי לתהות מתי אני אהנהן מרצון. "ברור שכן. אבל להכריז ככה שהאלים קיימים...זה די פזיז מצדך." לחשתי והוא חייך במבוכה. "כן. מצטער. הייתי לחוץ. אז שנתחיל?" שאל. כלה אנשים עמדו לפנינו. גולה עמדה לי בגרון כשג'ימי בן הפוסידון נעמד ליד לורי ואני נשארתי להנהיג.