"קדימה," אסטל סיננה לי באנגלית כעבור כשעה שאלך קדימה לספינה. כולם פחות או יותר כולל אנחנו סיימנו לארוז וכל האנשים והמשפחה של ג'ימי בן הפוסידון(וג'ימי) היו מאחורינו, וזה הלחיץ אותי. מאוד. בלעתי רוק והנהנתי ברעד והתחלתי ללכת. הגענו לספינה ועזרנו לאנשים להתמקים. "לא נטבע כמו הטיטאנק?" מישהו צווח בבהלה ואז שוב צרח כשהגיע גל והחזיק במעקה ברעד ובעיניים עצומות בחוזקה. מישהו נוסף צחקק. "טיטאניק." אמר בחיוך. נועה התקרבה אליהם בחיוך מעודד. "לא נטבע. תסמכו עלינו. אנחנו חלק מאיתנו ילדי פוסידון, כמו ג'ימי" אמרה ומי שצווח מקודם החוויר עוד יותר אבל בלע רוק באימה והנהן.הוא השפיל מבט חושש לים. חבר שלו גלגל עיניים וחייך לנועה, שצחקה. "יהיה בסדר," אמרה בת פוסידון. הם משכו בכתיפהם והיא חייכה שוב ובאה אליי, ששוב הייתי במקומי בהגה הספינה בריכוז, מנסה להתעלם מכל האנשים/חצויים. ג'ימיי עמד מאחוריי עם המשפחה שלו וידעתי מההכירות שלי עם טום שהוא בטח מנסה להקשיב לים.

האנשים הלכו לישון על הסיפון והרגשתי רע עם זה, אבל לא היה לנו מה לעשות עם זה כל כך. לורי בכוחותיה החדשים כמבורכת היפנוס מחאה כף, עצמה עיניים בריכוז, רעדה כולה ומיליון מזרונים כריות ושמיכות הופיעו בכל הספינה. האנשים הריעו לה והיא חייכה חיוך קלוש ואז התעלפה בתשישות בידיים של דניס ההמום שבמקרה היה מאחוריה. צחקקתי לעצמי, מתיישבת בעצמי על כיסא שהופיע בעקבות הקסם של לוריאנה. "מרשים," מישהו לידי אמר וקפצתי בבהלה. המישהו צחק. הסתכלתי ימינה והאדמתי, עולה באש תוך כדי והוא מתרחק כשהוא עדייין צוחק. "טום!" רטנתי, מה שגרם לו לצחוק יותר ולחבק אותי. הוצאתי לו לשון אבל התנשקנו ואז חזרתי לנהוג, חושבתי על המסע ומנסה לעכל את כל המסע. עד לא מזמן בכלל לא ידעתי על המשפחה המורכבת שלי.(במלוא מובן המילה, אני נצר הפייסטוס, אל הטכנולוגייה והאש) והשעון שבסופו של דבר היה רק סימן זיהויי. הסתחררתי מגעגועים כשחשבתי פתאום על אביב, החברה הכי טובה שלי שנשארה בחוץ. אני חייבת להתקשר אליה, או טוב מזה, לחזור הבייתה. וקליפסו! אמא שלי! עכשיו ידעתי את האמת. הצלחתי לחייך לעצמי. כעבור כמה ימים

חזרנו למחנה החצויים ופיזרנו את השאר לעולם בני התמותה. הלכנו בכל המחנה מאושרים. לורי מיד חזרה למעיין בן הפוסידון בשמחה וגם הם הלכו ביחד. אני נועה וטום רצנו וצחקנו במחנה. "אבא שלי," אמרתי פתאום ועצרתי. ילדי פוסידון הסתכלו עליי. "אה?" שאלה נועה. "אני צריכה לדבר עם ליאו." אמרתי בלחץ. אבא שלי בטח משתגע מדאגה- אני לא מאמינה ששכחתי. הם החליפו מבטים ואז חייכו אליי. "לכי על זה," אמר טום וחיבק אותי שוב. נועה צחקקה. "ואל תשכחי לספר לו עליי, כן?" הוא צעק וצחקתי בדרך לכירון, לא יודעת שאני בדרך להפתעה נוספת.