הלכנו מתנשפים בעייפות. הרגליים שלי כאבו והרגשתי כמו ג'לי נמס כשהגענו לארץ המובטחת. "בסדר... זה היישוב." קייטי אמרה ומחתה זיעה מהמצח. ליאון הנהן והשתעל אבק מדברי. "כן. ומים," הוא התחנן. הנהנתי ונכנסנו לבניין כלשהו. מיד חיפשנו מים, שתינו ומיהרנו לצאת ערניים. קייטי שרה שוב וחייכתי. אריאל הלך אליי. "איפה התיבה?" לחש ומשכתי בכתפיים. "כאן איפושהו. ליאון לאן אתה הולך?" שאלתי בפליאה כשליאון נשאר מאחורינו והסתכל על שער. "אני לא יודע. כבר חוזר." הוא מלמל ורץ קדימה. בהינו בו וקייטי התקרבה אלינו. "יש שם שני אנשים ששמו עלינו עין," היא לחשה והצביעה. שמתי יד על המצח להגן מהשמש והסתכלתי. היו שם אנשים בלבוש ערבי, כהי עור והם אכן הסתכלו עלינו. הייתה לי הרגשה רעה לגביהם. "איפה ליאון?" מלמלתי והסתכלתי לשער. רציתי להתרחק מהאנשים. הוא בדיוק רץ אלינו בחזרה מבוהל וקרס על הברכיים כשהוא הגיע אלינו. "בואו נלך מכאן," התחנן ומצמצתי והנהנו. הלכנו לפירמידות והסתכלנו עליהן. אני הסתכלתי על הספינקס בהתפעלות. תמיד רציתי לראות אותו. "חבל שאין לי מצלמה," מלמלתי וכעסתי על עצמי. אני תמיד לוקחת אותה לטיולים. אריאל צחק. "טוב, טכנולוגייה ממילא משתבשת עם חצויים." הוא הזכיר לי ומצמצתי ונאנחתי. קייטי הסתכלה לכל הכיוונים ובסוף המבט שלה נעצר על משהו. "תראו!" אמרה והצביעה שוב. הסתכלנו וראינו מקום לתיירים. אריאל עצר את הנשימה. "כן זה מהחיזיון," אמרתי לפני שהוא שאל והוא סגר את הפה. שמעתי את השאלה בראשו. הלכנו לשם בנחישות. הייתה שם אישה בקבלה ואנשים מאוכזבים משום מה. הקבלה הייתה ליד פירמידה מרשימה. הסתכלתי עליה ואז על האישה. "אממ, שלום" אמרתי בהיסוס והיא הסתכלה עלינו. "רק שנייה," אמרה לנו אחרי הנהון ואמרה משהו לאיש שהיה לפנינו. הוא הלך למשפחה שלו והאישה חזרה אלינו. "כן?" שאלה וסקרה אותנו במבטה. היה לה כובע מצחייה, נמשים, שיער שחור מתולתל ועור שזוף. כחכחתי בגרון. "היינו רוצים להיכנס לפירמידה," אמרתי בביישנות ושמתי יד בכיס. שיט. שכחתי לקחת כסף. למרות שהוא בטח לא היה עוזר, הרי הוא ישראלי ואנחנו במצריים ולא היה לי מושג מה הכסף שלהם.

ליאון שילב ידיים וקייטי קפאה. אריאל היה מתוח והעביר את מבטו ממני לאישה, שנאנחה. "מצטערת. זה סגור לשיפוצים," מלמלה. היא נראתה טרודה ממשהו, אבל הנחתי שהיא אחרי יום ארוך. בהיתי בה. זה מסביר את הפרצופים המאוכזבים של שאר האנשים. ואז חשבתי על התיבה שכנראה בפנים. איך נשיג אותה אם לא ניכנס? "תשכנעי אותה," אריאל לחש לי. הנהנתי ונשמתי נשימה עמוקה. "זה חשוב," התעקשתי והאישה נאנחה והנידה בראשה. בום! שמענו פתאום וקפצנו. החלפנו מבטים מבוהלים, וכל האנשים סביבנו צרחו וברחו. האישה חייכה לעצמה משום מה. "ליתר ביטחון," אמרה לי ונתנה לי ביד ארבעה כרטיסים. הסתכלתי עליהם המומה ואריאל מצמץ שוב ושוב. "מה-" התחלתי להגיד והאישה הנידה בראשה והתכופפה. "לכו. אני אחפה עליכם. לכו!" צעקה והלכה בעצמה בצעקות. נדהמתי אבל אריאל גרר אותי לפירמידה. 'נפלא,' חשבתי. המוכרת חצוייה. איזה כיף. נכנסנו לפירמידה, והיה קריר בפנים כאילו שהיה שם מזגן. שמחנו על הקור והסתכלנו בהירגולופים או איך שלא קוראים להם. "ואוו," מישהו מלמל מידי פעם וחייכתי. עד מהרה נאלצנו לזחול כי התקרה התנמכה. נלחצתי כי אני שונאת מקומות קטנים, אבל ניסיתי להתעלם בזה בזה שלא חשבתי על זה. השתעלתי אבק. 'שונאת מנהרות,' חשבתי בעגמומיות. זחלנו על אבני חצץ. תהיתי למה אף פעם לא מראים את המנהרות האלה בטלוויזיה. "אני שונאת את זה. איי!" קייטי אמרה מתישהו ולאחר מכן שמעתי חבטה קטנה על התקרה. עשיתי פרצוף מרוגז והמשכתי לזחול. "שקט! אנחנו לא בטוחים כאן," אריאל נזףבה וקייטי השתתקה. אבל זה היה כמו קריאת תיגר למפלצות. מתישהו המנהרה נגמרה ונשמתי בהקלה ונעמדתי מתמתחת. ליאון נעמד לידי והתמתח גם. אריאל וקייטי עדיין היו על ארבע.

הסתכלתי קדימה וראיתי מולי ארון של קבר מצרי, ולידו היו אוצרות כמנהגם של המצריים. הסתכלתי עליו ביראה וגם ליאון, ואז הרגשתי רוח. הסתכלתי שמאלה ופערתי את העיניים ונרתעתי לאחור, מתנגשת במנהרה. שפשפתי את הראש. "מה קרה?" אריאל שאל. שתקתי. הסתכלתי יותר טוב, וראיתי את...תיבת פנדורה ליד הקבר. הבטן שלי התהפכה. הרוח הסתכלה על הקיר שמאחוריי הקבר... שכנראה היה שלה. מצמצתי. "אה, שלום" גמגמתי לרוח. זאת פעם ראשונה שדיברתי עם רוח רפאים. היא שתקה והמשיכה להסתכל. ליאון צמצם עיניים לידי ואז הסתכל עליי ואז על הרוח. "למי את מדברת?" שאל. "כן," קייטי מלמלה. כנראה שרק אני ראיתי את הרוח. נשמתי נשימה עמוקה והתעלמתי מהם, מתרכזת במשימה. לדבר נוכל גם אחר כך. "מי את?" שאלתי. אין תשובה. עשיתי פרצוף חמוץ. טוב, למה ציפיתי, לשיחת נפש עם הרוח? "את פנדורה?" שאלתי והיא הטתה את הראש אליי. התאפקתי מלצרוח בפחד. לא היו לה עיניים, והיא הייתה שחורה כולה. היא ריחפה. התנשמתי כדי להרגע. "אממ, אפשר את התיבה בבקשה?" שאלתי ובלעתי רוק. הרוח היטתה את ראשה לצד השני. "לא," אמרה. שתקתי כי זה לא הפתיע אותי. ליאון נרתע לאחור- כנראה שם לב לראשונה לרוח. הוא התיישב ובהה בה המום וחיוור לאור הלפידים. "אבל..." ניסיתי לחשוב על טיעון. "זה חשוב," התעקשתי. היא הסתכלה עליי. "לא," אמרה בשלווה. כעסתי וקמצתי אגרופים. רציתי לצעוק: 'אנחנו במסע חיפושים! לא אכפת לך?! איש עם עיניים אדומות רוצה להרוג את כירון!' אבל במקום זה נשמתי נשימה עמוקה. 'קחי אותה,' אמר לי זאוס ומצמצתי. 'אבל.. היא שומרת עליה', אמרתי לו בראש. 'עכשיו!' הוא פקד וקפצתי ולקחתי את התיבה. נאנקתי. היא הייתה כבדה. המנהרה הטלטלה ונדחפתי בתור של קייטי ואריאל החוצה במנהרה, מתעלמת מהתלונות שלהם. הם לא ראו את מה שאני ראיתי. ליאון מצמץ ובא אחריי והרגשתי אליו אסירות תודה, כי הוא גרם גם לבנו..טוב, גם לאחרים לבוא איתנו. "חכי! תעצרי! היא שלי!" שמעתי את –כנראה-פנדורה-בכבודה-ובעצמה והיא רדפה אחרינו. רצנו החוצה עד כמה שיכולנו בשיא המהירות, ובחוץ התנשמנו וטרקנו את הדלת של הפירמידה. שמענו את פנדורה צועקת בפנים ושורטת את הדלת. הפירמידה רעדה וברחנו על נפשינו. 'נראה לי שהבנתי למה זה "סגור לשיפוצים,"' חשבתי. המוכרת הרי חצוייה- היא בטח הבינה. ברחנו עם התיבה הכי מפורסמת בעולם.