המלך חייך לריין כאילו שאל שאלה מטופשת. "אה, אני המלך שלכם כמובן." אמר ופרש ידיים. פערתי את העיניים. "זאוס?" שאלתי בפליאה והוא צחק. "לא. לא זאוס. אף כי כן הבן שלו." אמר וקרץ לקייטי, שנראתה מזועזעת למחשבה שזה אחיה למחצה. היא בלעה רוק והשפילה מבט. ליאון נראה כמתאפק מלצחוק ופנה למלך. "אז אתה בן זאוס. איך אתה אח של קייטי? לא משנה. למה אתה לא במחנה החצויים?" שאל בן הפייסטוס והרים גבה. ריין הנהן במצח מקומט, עדיין עם יד על הקשת. בן זאוס משך בכתפיו. "לא כולם צריכים את ההגנה של הסוס הזקן. וחוץ מזה, באתי למסור הודעה." אמר והסתכל על כולנו. קייטי הרימה את ראשה אליו. היא עדיין נראתה מזועזעת קלות. "והיא?" שאלה. הנהנתי בהסכמה וליאון המתין גם הוא. המלך חייך. "היא מהאוייב שלכם- קריוס, אני חושב." הבטן שלי קפאה והתאמצתי לא לרעוד. "נו?" שאלתי וניסיתי שהקול שלי לא ירעד. קייטי התקרבה אליי כמו שומרת ראש עם יד על החנית שלה. המלך חייך אלינו כמו שמחייכים לילדים קטנים. "את הבת שלו, לא? הוא אמר לך שתיזהרי מהעתיד הקודר והאפל." אמר בנימה מסתורית, ואז צחק ומחא כפיים. ליאון קפץ בבהלה כשרעם נשמע בעקבות זה. שחף הצמידה חזק יותר את היד בחנית. "האישה אמרה משהו דומה. למה אתה מתכוון?" שאלה. חשמל סטטי עמד באוויר. בלעתי רוק. לא רציתי קרב ילדי זאוס. המלך לשם שינויי לא חייך והסתכל לשמיים במבט מהורהר ואז עליי במבט עצוב. הסתכלתי עליו גם בחוסר הבנה. "אה?" שאלתי. הצבי הגיע בדהרה קלה לסיפון. ליאון הסתכל עליו. ואז הכלב גם הגיע, ונבח על המלך. "לא חשוב. שכחו שאמרתי משהו." אמר המלך ונופף בידו בביטול, כשהיד השנייה מלטפת את הכלב. הכלב נשך אותו והמלך בן הזאוס עשה פרצוף ומשך את ידו חזרה. "בהצלחה, צוות לואיזה" אמר ונעלם במקום. נרתעתי לאחור. הכלב המשיך לנבוח בנקודה שבה המלך נעלם וריין פער את הפה. "מה קרה כאן עכשיו?" שאל. קייטי השפילה שוב מבט המום משום מה והסתכלה על בן אפולו בהלם שלא הבנתי.

לי הייתה הרגשה לא טובה לגביי. "ולמה הוא התכוון בקשר אליי?" מלמלתי. ליאון הנהן. "נברר את זה." הוא הבטיח. קייטי הסתכלה עליו והנהנה, מרימה את החנית שלה שנפלה. "כן. עכשיו נחזור לשוט בשקט." אמרה. בלעתי רוק. לא הייתי מרוצה מהתשובה שלהם, אבל הנהנתי והלכתי רועדת לחדר מיטות בחזרה. הופתעתי לגלות שם את הספר שקיבלתי ממי שנתנה לנו את הכלב. ניסיתי לקרוא בו, אבל עדיין לא הצלחתי. סגרתי אותו בתסכול ואז החזקתי בסופי. זכרתי איך קיבלתי אותה- כשנלחמתי במפלצת הראשונה שלי, עוד בבית, ואז זאוס הופיע והרג לי אותה. אחרי זה הוא לקח אותי לספינה שלנו-זאת שהיינו בה עכשיו- ואמר לי לבחור לספינה ולחרב שם. קראתי לספינה 'לואיזה,' על שם החתולה שלי שמתה בגיל צעיר מאוד, ו'סופי' לחרב גם על שם חתולה שלי שנעלמה, אבל גם כי 'סופי' הראתה את הסוף של המפלצות הקרב ובא עם החרב. חייכתי מעודדת מהמחשבה. ואז ירד לי החיוך כשחשבתי על השאול. הסתכלתי על הספר. ידעתי אכשהו שהרגע שנצטרך אותו מתקרב מאוד. אבל איך אני אקרא בו? הספינה נעצרה בינתיים שוב בקול צופר, ומצמצתי ולקחתי את הספר איתי לסיפון באינסטינקט. "מה קרה?" שאלתי. קייטי עדיין הייתה שם והסתכלה על הים וגם ליאון וריין. "הגענו לחוף כלשהו," קייטי אמרה בלי להסתובב אליי. הייתה לי בחילה כשזיכרונות רעים מכל מיני חופים שהיינו בהם במסע חזרו אליי. "חוף?" שאלתי. אין תשובה. בינתיים הסולם הקסום הופיע וירדנו בו בשתיקה. ריין סקר את המקום כשהגענו למטה והצביע אל מה שנראה כמו בית מלון. "שנתקן את החופשה שלנו?" שאל וחייך אלינו. ליאון הצליח לחייך, אבל קייטי קימטה את המצח. הנחתי שגם לה יש הרגשה רעה. הידקתי את האחיזה שלי בספר, ואז הוא נעלם בפוף! שקט, מותיר אחריו פחד וחרדה. בלעתי רוק. הוא יופיע כשנצטרך אותו. ממש כמו ילדי האדס, הספר היה מסוגל לעשות מסע צללים למי שהיה צריך אותו מילדיו של אל השאול. האדס מסר אותו לי. עשיתי פרצוף והתחלנו ללכת בעקבות ריין. הוא דיבר עם מי שהיה בדלפק. בחנתי אותו. הוא היה גבוה ושמן מאוד ונראה קצת כמו מפלצת עם אוזניים מחודדות כשל אלף, עם עור שחום והוא לבש חולצת הוואי כמו פוסידון בספרים.

היה לו שיער שחור ועיניים מחליפות צבעים. "אתה בן אפרודיטה?" שאלתי שאלה טיפשית. האיש הרים לי גבה ושמעתי שחבריי חושבים 'את טיפשה או משהו?' ודברים כאלה. חייכתי. "חושבני שאני שייך לעולם חצויי אחר" המוכר אמר בחיוך והתבלבלתי. "איזה?" שאלתי. המוכר צחק. "הנורדי." אמר. שתקתי. "מגניב," מלמלתי. הוא חייך אלינו. "אתם חצויים?" שאל. הנהנו במתח. המוכר צחק ומחא כפיים. "בדיחה טובה. טוב, ההטבות של בית המלון מגיעות גם עם הגנות לחצויים." אמר. נזכרתי בחרדה בקזינו לוטוס. "אתם לא...קזינו לוטוס, נכון?" שאלתי. האיש/אלף חייך אליי והניד בראשו. "ומה אתה עושה פה ולא באלפייהיים?" שאלתי בחשדנות. זה עולם האלפים הנורדי. האלף חייך אליי. "חצוייה יוונית לעניין! יפה ששמת לב. אני לא כל כך רגיש לחושך כמו האחרים." אמר. הנהנתי בהרגשה לא טובה. "טוב. אם אפשר להזמין כרטיסים?" ריין קטע אותי כשבאתי לשאול עוד משהו. עשיתי לו פרצוף ושילבתי ידיים. הוא הגניב אליי מבט ואז חייך לאלף הבוגר, שהנהן והוציא מזומנים וכרטיסי נייר. לקחנו ארבעה כרטיסים לבנים שמאחוריהם היו גם מפה של האיזור והלכנו לחדרים. "עולם נורדי? ברצינות שאלת אותו על חצויים?" קייטי שאלה אותי בזמן שהיא סידרה את המיטה שלה. היו ארבע מיטות בחדר אחד. חייכתי והתיישבתי על המיטה שלי, מסירה את הנעליים. "חשבתי שהוא חצויי עד שהוא אמר לי שהוא אלף." אמרתי ומשכתי בכתפיים, נשכבת במיטה. אריאל הסתכלה עליי באמצע סידור המיטה שלה. ליאון כבר היה במיטה ובהה בתקרה עם ידיים מאחוריי הראש. "נורדי?" שאל ריין. הנהנתי. "בהמשך ריק ריירדן כותב גם על המיתולוגייה הנורדית." אמרתי ונשכבתי עם השמיכה המפוארת. ליאון עצם עיניים. "שיהיה. לילה טוב," אמר וקייטי כיבתה את האור. "לילה טוב," ענינו במקהלה ואז צחקנו ונרדמנו, אני לתוך סיוט על אבא. ואני מתכוונת לקריוס,הטיטאן, לא להאדס, האבא המאמץ שלי.