"את הרסת אותי בדרך הכי טובה שאפשר לדמיין, ולעולם לא אהיה שוב אותו בן אדם. אני לא רוצה להיות שוב אותו בן אדם."

אם אתם זוכרים, בביקורת על "כל הדרכים מובילות לרומא" ( הספר הראשון בסדרה), אמרתי שלא דחוף לי להמשיך בכלל לסיפורים של האחיות של נואה. אז איך ככה המשכתי כה מהר? חברה מהסניף פשוט דרשה שאקרא אותו בטענה שהוא הרבה יותר טוב מהראשון. והאמת? אני מודה לה. "שיעורים באהבה" אכן הרבה הרבה יותר טוב מהראשון. ובעיקרון, לא באמת חובה לקרוא את הראשון כדי להבין את השני, אבל אני כן ממליצה. אמיליה ונואה ( הזוג מהספר הקודם), לא מופיעים פה כדמויות אורח, הם אשכרה חלק מהעלילה ואפילו משפיעים עליה מאד. ככה שזה פשוט כיף להכיר אותם מלפני.

אז, תקציר, ואז נתחיל לדבר יותר על הספר:

אנני ווקר, בעלת חנות הפרחים המקומית ברומא, קנטקי, מחפשת את בן הזוג המושלם, מישהו שישתלב היטב בחייה השלווים. לצערה היא מגלה שלמצוא את גבר חלומותיה זה לא פשוט: בעיירה שלה כולם מכירים את כולם ומבחר הגברים הפנויים הולך ומידלדל.

אחרי שהיא שומעת במקרה את בן זוגה לדייט אומר שהיא "משעממת עד מוות", אנני מתחילה לדאוג. איך היא יכולה להיות פלרטטנית וכיפית כמו הגיבורות בסרטים האהובים עליה? או שאולי כל מה שהיא צריכה זה קצת תרגול? כי היא חושבת שמצאה את המורה הפרטי המושלם לצורך העניין: ויל גריפין – שומר הראש המקועקע, המסוקס וההורס של אמיליה רוז, שמגיע לעיירה לקראת החתונה של אמיליה עם נואה, אחיה של אנני.

ויל אמנם מחזיק בעקרון ברזל, הוא נמנע מיצירת כל קשר עם אנשי העיירה הישנונית; אבל כשאנני מבקשת, הוא לא מצליח לסרב. ויל חושב שאנני מתוקה ומקסימה בדיוק כפי שהיא, ולמרות שהוא בטוח שאף בחור מקומי משעמם לא יוכל באמת להסב לה אושר, הוא מתגייס למשימה – הוא יהפוך אותה לרווקה המבוקשת ביותר ברומא, קנטקי, ויעזור לה למצוא את אהבת חייה.

נתחיל מהדברים הקצת פחות טובים, ואחריהם ניגש לעיקר:

1. קרינג'יות- הרגשתם את הקרינג'יות בתקציר, נכון? כאילו, בואו, ויל הופך להיות המאמן של אנני בדייטים ופלרטוטים...זה הכי הפלצה של קומדיה רומנטית. אבל למרות זאת! זה לא מאד הפריע לי, לפחות לא כמו מה שקרה בספר הראשון. איכשהו, למרות שהמוח שלי הבהב לי שזה לא הגיוני, זה עדיין זרם לי, והיה הרבה יותר נורמאלי ממה שקרה בין נואה לאמיליה. 

2. שמות דומים- אני מצטערת אבל הפעם זה ממש הציק לי. "אמילי" ו- "אמיליה" זה שמות כל כך דומים, אבל שתי דמויות שונות לחלוטין. לפעמים קראתי "אמילי" כ- "אמיליה" ואז הייתי צריכה לחזור על הפיסקה כדי לקרוא אותה שוב כמו שצריך. איך העורך לא העיר על זה?! אני מצטערת, לא יכולת לחשוב על שמות אחרים!?

3. מריחת העלילה- הספר מעט נמרח (לא מתכוונת למשעמם), או יותר נכון לומר שהמתח בין ויל לאנני נמתח. הם התוודו לרגשות שלהם איזה 260 עמודים לתוך הספר, וזה היה שלב שרציתי כבר לסטור לשניהם ובכוח לגרום להתנשק באמת. זה היה קצת מתסכל. אולי אני פשוט לא אחת של סלואו ברן עד כדי כך.

ועכשיו לדברים המעולים שלספר היה להציע:
1. המתח המיני- המתח המיני פה עלה בלהבות. וואו. אני הייתי צריכה לקרוא בסניף ולהתאמץ לו לחייך או להסמיק. זה כאילו, הוווו, היה חם מאד לקרוא את הספר. ושוב, כמו הספר הקודם, הספר הזה בטוח גם לנערות צעירות, אין פה סצנות סקס מפורטות, יש פה גם דיבור טיפה על סקס, אבל דיבור בריא וחשוב. אבל המתח מיני, ווואוווו, אני לא נרגעת. לדעתי מתח מיני טוב מנצח כל סצנת סקס שקיימת. היה פה גם הרבה יותר מתח מיני מבספר הראשון...

2. הצלחתי להתאהב הפעם בעיירה ובאנשים שלה. אחרי הספר הראשון אמרתי לעצמי ״אוקיי, נחמד, הם טיפה מעצבנים אבל בסדר״, הפעם ממש הצלחתי להתאהב בעיירה הקטנה הזאת! רציתי עוד ממייבל, ועוד מהארייט, ועוד מג'יימס ועוד מכל התושבים שם!

3. אנני- חד משמעית אנני זו הדמות שהכי דומה לי. בהכל כמעט, הרגשתי כאילו שמו אותי בקומדיה רומנטית עליי. כאילו הכל היה אני. האופי, הטראומה, השריטות שיש מאיך שהחברה מסתכלת עליה ומצפה ממנה להתנהג, וגם בחיי הרומנטיקה. הספר הזה הפך קצת לריפוי עצמי, ודברים שאנני הבינה בעצמה והפנימה, אני עוד צריכה לעשות עם עצמי. אבל זה היה פשוט מדהים, החיבור שלי איתה היה אחד העמוקים שיש. מה שכן, אין לנו את אותו טעם בגברים. עם כמה שוויל היה וואו, הוא ממש לא הטעם שלי במציאות.

4. אין רגע משעמם- תקשיבו, לא יכולתי כמעט להניח את הספר מהידיים, רק רציתי לקרוא עוד ועוד, לא היה רגע משעמם ותמיד תמיד היה לי מעניין וקרה משהו. זה היה פשוט תענוג.

5. קטעי קומדיה- העיירה הזאת צריכה לקבל סדרת סיטקום על כל האקשן והרכילויות שקורות שם. באמת, אני לא הפסקתי לצחוק מהם, כל תושב שם קומיקאי בדרכו. ושוב כמו שכבר אמרתי, בספר הזה התאהבתי אפילו יותר בעיירה המשוגעת והחמודה הזאת.

ואני אגיד לכם אפילו עוד משהו, קראתי ביום אחד 150 עמודים שזה כמעט חצי ספר, ולא תכננתי לסיים את הספר באותו יום אבל זה פשוט קרה כי לא יכולתי להפסיק לקרוא. זה היה הרבה יותר טוב מקודמו, ולדעתי הקומדיה הרומנטית הטובה ביותר שקראתי השנה. התעלומה היחידה שנותרה לי היא מה שמו האמיתי והמלא של וויל...

והאמת? עכשיו דווקא כן באלי להמשיך את הסדרה, ומחכה ממש לספר הבא!

ציון: 4.75 ( 4.5 היה נמוך מידי, אבל 5 הרגיש לי גבוה מידי, תהרגו אותי)

מספר עמודים: 335

הגבלת גיל: 13+

ז'אנר: רומנטיקה, בעירה איטית, גראמפי וסנשיין, עיירה קטנה, מחברים לאוהבים, מערכת יחסים מזויפת.

טריגרים: מות הורים, חרדה חברתית.